איך הפרופגניסט הרוסי ‘החצרני’ סולוביוב ניסה להעליב את הרב האוקראיני אסמן, אך חשף את התחתית המוסרית שלו עצמו

הפרופגניסט הרוסי “החצרני” ולדימיר סולוביוב בשידור התוכנית “ערב עם ולדימיר סולוביוב” ב-30 ביוני 2026 תקף את הרב הראשי של אוקראינה משה אסמן לאחר פגישתו עם דמיטרי קורצ’ינסקי.

במבט ראשון סולוביוב ניסה לדבר על זיכרון השואה, על שישה מיליון היהודים שנרצחו, על הדפים הכואבים בהיסטוריה האוקראינית-יהודית ועל הסיסמה “תהילה לאוקראינה”.

אבל זה רק המעטפת החיצונית.

בפועל, השואה בקטע הזה שימשה לא לזיכרון, לא לאבל ולא לשיחה כנה על טרגדיית היהודים.

היא הוכנסה ככלי לתקיפה.

סולוביוב לקח את הנושא הכבד ביותר בהיסטוריה היהודית והפך אותו לאלה מוסרית כדי להכות במשה אסמן, להטיל ספק במעמדו כרב, ביהדותו ובזכותו לדבר בשם הקהילה.

זה לא ויכוח על השואה.

זה שימוש בשואה בניסיון להשפיל בפומבי את הרב הראשי של אוקראינה.

איך נבנתה ההתקפה

הסיבה הייתה פגישת משה אסמן עם דמיטרי קורצ’ינסקי בבית הכנסת.

בקטע שפורסם, אסמן מודה לקורצ’ינסקי על הביקור, אומר שהסכסוך סביב הצהרת שגרירות ישראל נפתר, ומכנה את מה שקרה אי הבנה.

קורצ’ינסקי, מצידו, טוען ששגרירות ישראל הוטעתה ומסביר ש”האסתטיקה הנאצית אינה אסתטיקה של אחווה”. לדבריו, עבור אוקראינה שתי הצרות הגדולות ביותר של המאה ה-20 היו הקומוניזם והנאציזם, ושתי האידיאולוגיות הללו דוחות אותו.

זה יכול היה להיות נושא לשיחה קשה.

אפשר היה לדון עד כמה הייתה הפגישה מתאימה.

אפשר היה להתווכח אם אסמן פעל נכון כשניסה לכבות את הסכסוך סביב הצהרת שגרירות ישראל.

אפשר היה לדבר בנפרד על קורצ’ינסקי, על הביוגרפיה הפוליטית שלו, על תפיסת הסיסמאות האוקראיניות בסביבה היהודית, על זיכרון השואה ועל איך היחסים האוקראיניים-ישראליים צריכים לקחת בחשבון את הכאב ההיסטורי.

אבל סולוביוב בחר לא בשיחה.

הוא בחר בהשפלה.

בהתחלה הוא הצהיר שהוא “מסתכל באימה על מה שקורה” ושלאחר המלחמה, לדבריו, “העניין עשוי להגיע לפוגרומים יהודיים באוקראינה”.

לאחר מכן הוא עבר להעלבה מינית גסה של אסמן, וטען שהוא כביכול “מלקק את קורצ’ינסקי”, ואז השתמש בביטוי עוד יותר מגונה.

לאחר מכן סולוביוב עשה את המהלך הפרופגניסטי העיקרי: הוא הוביל להעלבה אישית דרך זיכרון השואה.

הוא הצהיר:

“אדם שמייצג 6 מיליון נרצחים לוחץ את ידו של יורש הנבלים שמפאר את אלה שהרגו יהודים, וחוזר על הסיסמה שבשמה הרגו אותנו, היהודים. אז אני, כיהודי, איך אני צריך להתייחס לחזיר השמן הזה?”

לאחר מכן הוסיף:

“הוא חושב שהוא רב? זקן לא עושה את העז לרב. הוא חושב שהוא יהודי? הוא בגד בעם היהודי, כמו שעשה זלנסקי.”

בסוף הוא השתמש בביטוי יידיש גס נוסף — , drek mit fefer, מילולית “חרא עם פלפל“.

בהקשר הזה זה נשמע לא כבדיחה ולא כמשחק לשוני, אלא כהמשך של קו אחד: לנסות לשלול מהרב את כבודו, לנסות להשפיל אותו בפומבי ולהראות לקהל שאפשר לא רק לבקר אותו, אלא “לבוז לו”.

כך עובדת פרופגנדה: קודם כל לוקחים נושא קדוש וכואב, ואז דרכו יוצרים זכות מוסרית לשנאה, ואז משתמשים בזכות הזו לחיסול אישי.

במקרה הזה השואה לא הייתה נושא לזיכרון.

היא הפכה לכלי תקיפה.

את מי בדיוק ניסה סולוביוב להשפיל

משה ראובן אסמן אינו פרשן מקרי ואינו אדם שנקלע במקרה לנושא היהודי.

הוא נולד בלנינגרד ב-1966, השתתף בתנועת הסירובניקים, וב-1987 קיבל אישור לצאת מברית המועצות לישראל. הביוגרפיה הרשמית של משרד הרב הראשי של אוקראינה מציינת שבישראל אסמן קיבל הסמכה לרבנות, עבד עם יהודים דוברי רוסית, שירת בצה”ל בהתנדבות ומאז 1990 תמך בחיילים ישראלים במהלך מלחמות.

ב-1995 עבר אסמן לקייב והחל לשקם את החיים היהודיים סביב בית הכנסת ברודסקי, שהפך בתקופה הסובייטית לתיאטרון בובות. שם הוא השתתף בתחיית הקהילה, ביצירת תשתית צדקה, חינוך יהודי, סיוע לנזקקים, תמיכה רפואית וקהילתית.

במהלך המלחמה הרוסית נגד אוקראינה אסמן נשאר במדינה.

הוא עוסק בסיוע הומניטרי, פינוי, תמיכה בקהילות יהודיות ומדבר בפומבי נגד התוקפנות הרוסית.

אסמן מכנה את ההצהרות הרוסיות על “דה-נאציפיקציה” של אוקראינה שקר ואומר שהפרופגנדה הרוסית משתמשת בנושא היהודי להצדקת המלחמה ומדגיש שאוקראינה היום נלחמת לא רק עבור עצמה, אלא גם עבור אירופה והעולם המתורבת.

אסמן הוא אזרח ישראל ואוקראינה.

עבור הקהל הישראלי זה עקרוני.

סולוביוב תקף לא רב אוקראיני מופשט, אלא אדם עם ביוגרפיה ישראלית אמיתית, עלייה, שירות בצה”ל ועבודה רבת שנים עבור הקהילה היהודית באוקראינה.

על רקע זה סולוביוב עצמו בולט במיוחד.

באוקטובר 2023, לאחר התקפת חמאס על ישראל, הוא הצהיר בשידור:

“אני רוצה שיהיה ברור מאוד: אני יהודי, אבל לא ישראלי. כלומר, אין לי מועדפים חוץ מהמולדת שלי. המולדת שלי היא רוסיה.”

סולוביוב עצמו הפריד את זהותו היהודית מהאחריות הישראלית.

הוא עצמו אמר: הוא יהודי, אבל לא ישראלי.

המולדת שלו היא רוסיה.

מקורות פתוחים לא מספקים מידע מאושר על קיומו של דרכון ישראלי לסולוביוב.

כל שכן כשהוא תוקף בפומבי אדם שיש לו אזרחות ישראלית, אזרחות אוקראינית, שירת בצה”ל ונשאר קשור לחיים היהודיים באוקראינה במשך שנים רבות.

סולוביוב אינו קול היהדות, אלא קול הפרופגנדה הפוטינית

הטעות העיקרית היא לתפוס את הפרק הזה כ”ויכוח פנימי יהודי”.

זה לא דיון רבני.

לא ויכוח ישראלי על זיכרון.

לא שיחה כנה על השואה.

זו התקפה של פרופגניסט מדינתי רוסי על מנהיג דתי יהודי שמדבר בגלוי נגד המלחמה הרוסית ועוזר לאוקראינה.

סולוביוב מזמן אחד הפנים המוכרות ביותר של הפרופגנדה הקרמלינית.

הוא נכלל ברשימות הסנקציות לאחר תחילת המלחמה הגדולה נגד אוקראינה. OpenSanctions מתאר אותו כפרופגניסט ומנחה ערוצים Russia-1 ו-Rossiya 24, והמסמכים הסנקציוניים האירופיים מקשרים אותו לפרופגנדה המדינתית הרוסית.

הפרויקט האוקראיני War & Sanctions מציין שסולוביוב מפיץ באופן שיטתי את הנרטיבים הקרמליניים, תומך בתוקפנות נגד אוקראינה ומשתמש בפלטפורמה התקשורתית להצדקת המלחמה הרוסית. שם גם מובאת הרטוריקה שלו עם איומים ותמיכה בהשמדת ערים אוקראיניות.

לכן, כשסולוביוב מדבר על אסמן, הוא מדבר לא כפרשן יהודי עצמאי.

הוא מדבר כעוזר למלחמת פוטין.

כאדם שמשולב במערכת שמצדיקה מכות על ערים אוקראיניות, הרס המדינה האוקראינית ורצח אזרחים.

ואותו אדם מנסה ללמד את הרב הראשי של אוקראינה מהו זיכרון יהודי.

למה השואה כאן שימשה כנשק

הדבר החשוב ביותר בקטע הזה הוא לא רק הגסות.

ואפילו לא רק המילים “חזיר שמן”, “עז”, “בגד בעם היהודי”.

העיקר הוא הדרך שבה סולוביוב מוביל למילים האלה.

הוא לא רק מקלל את אסמן.

הוא קודם כל מכניס את השואה.

מדבר על שישה מיליון נרצחים.

מדבר על אלה שהרגו יהודים.

מדבר על הסיסמה שבשמה, לפי גרסתו, “הרגו אותנו, היהודים”.

ורק לאחר מכן הוא אומר את ההעלבה.

זה נעשה לא במקרה.

השואה נחוצה לו כהסוואה מוסרית.

הוא כאילו אומר לצופה: אחרי נושא כזה אפשר הכל.

אפשר להעליב.

אפשר להשפיל.

אפשר לשלול מהרב את כבודו.

אפשר להטיל ספק ביהדותו.

אפשר לקרוא לו בוגד.

זה מה שהופך את הפרק למסוכן במיוחד.

זיכרון השואה לא משמש להגנה על יהודים.

הוא משמש לתקיפה על יהודי.

הטרגדיה היהודית לא משמשת לשיחה על כבוד.

היא משמשת להשמדת כבודו של רב חי.

סולוביוב לא מגן על שישה מיליון נרצחים כשהוא קורא לרב “חזיר שמן”.

הוא משתמש בזיכרונם כתחבולה בימתית.

ככלי פוליטי.

כאלה פרופגנדה.

מה אומרת על כך המסורת היהודית

במסורת היהודית השפלת רב בפומבי אינה גסות רגילה.

יש מושג מבזה תלמיד חכם — משפיל חכם תורה.

רב אינו רק אדם עם דעה אישית.

הוא נושא ידע דתי, נציג הקהילה ואדם שמעמדו קשור לכבוד לתורה.

המצווה “מפני שיבה תקום והדרת פני זקן” מויקרא י”ט:ל”ב במסורת התלמודית מתייחסת לא רק לאדם מבוגר. מסכת קידושין ל”ב ב’ מסבירה זאת גם כחובה לכבד חכם — אדם שרכש חכמת תורה.

התורה גם אוסרת על השפלה מילולית.

בוויקרא י”ט:י”ד נאמר: “לא תקלל חרש”.

בהבנה המסורתית זה לא רק איסור מילולי לקלל אדם שאינו שומע, אלא גם איסור רחב יותר להשתמש במילה ככלי השפלה.

בוויקרא י”ט:י”ז נאמר: “לא תשנא את אחיך בלבבך; הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא”.

כאן חשוב המילה הוכח.

המסורת היהודית אינה אוסרת על ויכוח.

אפשר לבקר רב.

אפשר לא להסכים עם פגישתו.

אפשר לומר שהוא טעה.

אפשר לשאול אותו שאלות קשות.

אבל התוכחה לא צריכה להפוך לחטא של שנאה, בושה ועלבון.

סולוביוב עשה בדיוק את זה.

הוא לא הסתפק בביקורת על המעשה.

הוא ניסה להשמיד את הכבוד האנושי והדתי של אסמן.

לקרוא לרב ‘חזיר שמן’ — במיוחד בהקשר יהודי — פירושו לבחור במודע בדמות המשפילה ביותר. החזיר בתרבות היהודית קשור לא רק לקללה יומיומית, אלא לטומאה ולהפרה הפגנתית של גבולות הכשרות.

לקרוא לרב ‘עז’ ולומר ש’זקן לא עושה עז לרב’ — פירושו ללעוג בפומבי לצורה הדתית עצמה.

לומר שהוא ‘בגד בעם היהודי’ — פירושו לנסות לשלול ממנו לא רק סמכות, אלא גם שייכות.

כך לא מגנים על זיכרון השואה.

כך משתמשים בזיכרון השואה כנשק נגד יהודי חי ורב.

עונש במסורת

המסורת התלמודית מתייחסת להשפלת חכם תורה כהפרה חמורה.

בדיון בסנהדרין 99ב אדם שמשפיל חכם תורה קשור לקטגוריה אפיקורוס — אפיקורוס, כלומר מי שמפגין פגיעה בכבוד התורה ונושאי התורה.

במסורת קיימת גם המושג נידוי — נידוי חברתי-דתי, שיכול היה להיות מיושם על חוסר כבוד לחכם תורה.

משמעותו אינה בנקמה, אלא בשיקום הגבול: האדם צריך להבין את חומרת ההשפלה הפומבית, להתחרט ולבקש סליחה ממי שפגע בו.

מנקודת מבט זו, דברי סולוביוב אינם ‘שידור קשה’.

זו השפלה פומבית של רב וחכם תורה.

למה זה חשוב לישראל

נאנווסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency בוחנת את הפרק הזה בהקשר הישראלי והיהודי.

הבעיה אינה רק בכך שסולוביוב העליב את משה אסמן.

הבעיה היא שהפרופגנדה הרוסית, המשרתת את המלחמה הפוטינית נגד אוקראינה, ניסתה לייחס לעצמה את הזכות לדבר בשם השואה, הזיכרון היהודי והעם היהודי.

הוא הכניס את השואה לא לזיכרון, אלא ללחץ.

הכניס שישה מיליון נרצחים לא לאבל, אלא למכה מאשימה.

הכניס את הזהות היהודית לא להגנה על יהודים, אלא כדי להשפיל בפומבי יהודי אחר.

כך פועלת פרופגנדה: היא לוקחת נושאים קדושים והופכת אותם לאלה.

אבל הזיכרון היהודי אינו אלה למשרתים של המלחמה הפוטינית.

השואה אינה יכולה לשמש ככיסוי להעלבת רב.

היהדות אינה יכולה להפוך לרישיון להשפלת יהודי אחר.

והכבוד לשישה מיליון נרצחים אינו מתחיל במילים ‘חזיר שמן’ כלפי הרב הראשי החי של אוקראינה.

הסיפור עם התקפת סולוביוב על משה אסמן אינו סכסוך פרטי ואינו פרק נוסף בשידור הרוסי הגס.

זהו דוגמה לאופן שבו הפרופגנדה הפוטינית מנסה לייחס לעצמה את הזיכרון היהודי, להשתמש בשואה נגד אוקראינה ובו זמנית להרוס את הנורמה היהודית הבסיסית — כבוד לאדם, לרב, לקהילה ולתורה.

זו הסיבה שהפרק הזה חשוב לישראל.

כי כאן מדובר לא רק על אסמן.

מדובר על מי שיש לו זכות לדבר בשם הזיכרון היהודי — ומי שהופך אותו לכלי של המלחמה הרוסית.

לא קול של יהודי, אלא קול של השידור הרוסי

סולוביוב הוא אחד המנחים המוכרים ביותר בטלוויזיה הממלכתית הרוסית. תוכניתו משודרת בערוץ ‘רוסיה-1’, והוא עצמו לאחר תחילת המלחמה המלאה נגד אוקראינה נמצא תחת סנקציות בינלאומיות. במסמכי הסנקציות של האיחוד האירופי הוא מתואר כפרופגנדה ומנחה ערוצים Russia-1 ו-Rossiya 24, האחראי על תמיכה בפעולות הפוגעות בשלמות הטריטוריאלית והעצמאות של אוקראינה.

האיחוד האירופי הכניס את סולוביוב לרשימות הסנקציות כבר ב-23 בפברואר 2022, כלומר יום לפני תחילת הפלישה המלאה של רוסיה לאוקראינה.

לאחר מכן באיטליה נעצרו נכסי נדל”ן הקשורים אליו באגם קומו. התקשורת הרוסית והבינלאומית כתבה שמדובר בוילות בשווי של כ-8 מיליון יורו.

הקשר הזה חשוב לא כדי לדון בנדל”ן של סולוביוב בנפרד מהנושא של אסמן. הוא חשוב כי הוא מראה: מדובר לא בפרשן נייטרלי של הנושא היהודי, אלא באדם שמשולב במערכת הפרופגנדה הממלכתית הרוסית ומשרת את הקו הפוליטי שלה במשך שנים רבות.

לכן, כאשר סולוביוב מדבר על ישראל, השואה, אוקראינה או העם היהודי, אי אפשר לתפוס זאת בנפרד מהמסגרת הפוליטית הראשית שלו: רוסיה — מולדתו, הנרטיב הרוסי — נאמנותו העיקרית, והנושא היהודי הופך לכלי של הנרטיב הזה.