שיקום עזה הוערך ב-71.4 מיליארד דולר — מדוע עבור ישראל חשובים לא רק הכסף, אלא גם תנאי הביטחון

שיקום רצועת עזה בעשר השנים הקרובות ידרוש 71.4 מיליארד דולר. זו ההערכה שהוצגה בדוח משותף של האיחוד האירופי, האו”ם והבנק העולמי. מדובר לא רק בתוכנית סיוע בינלאומית גדולה, אלא בפרויקט בקנה מידה שנוגע ישירות לישראל ולכל המזרח התיכון.

לפי הנתונים שהובאו בחומר, יותר משליש מהסכום הזה צריך להיות מגויס כבר ב-18 החודשים הראשונים. בשלב הראשוני נדרשים 26.3 מיליארד דולר. כספים אלה צריכים ללכת בראש ובראשונה להפעלת שירותים בסיסיים, שיקום תשתיות אזרחיות קריטיות והחזרת תנאים מינימליים לחיים.

מדובר במים, חשמל, ביוב, מערכת תחבורה וקהילה, שבלעדיהם לא ניתן לספק שירותי בריאות, לוגיסטיקה הומניטרית תקינה ואפילו חזרה חלקית של אנשים לחיים רגילים.

למה כסף לא פותר הכל אוטומטית

מחברי ההערכה מדגישים במיוחד: אפילו מימון עצום בפני עצמו לא מבטיח תוצאה. שיקום רחב היקף של עזה אינו אפשרי ללא הפסקת אש יציבה, גישה למשימות הומניטריות וחופש תנועה בשטח.

יש גם גורם נוסף שלעתים קרובות נשאר בצל המספרים הרועשים. לפני תחילת הבנייה המלאה יש לנקות את האזור מהריסות, מבנים הרוסים ותחמושת שלא התפוצצה. זה לא פורמליות, אלא תנאי בסיסי לכל עבודה נוספת. זו הסיבה שהשיחה על עשרות מיליארדי דולרים למעשה מתחילה לא בבנייה, אלא בביטחון, ניקוי הנדסי ושליטה על השטח.

עבור הקהל הישראלי, היבט זה הוא עקרוני. כל תוכנית לשיקום לאחר המלחמה בעזה מיד נתקלת בשאלה: מי יבטיח שהכספים המושקעים לא יהפכו לתשתית חדשה למלחמה.

מה קורה עם האוכלוסייה והתשתיות האזרחיות

לפי הנתונים שהובאו, יותר מ-1.9 מיליון אנשים נמצאים למעשה במצב של עקירה בתוך האזור שלהם. זה בערך 80% מאוכלוסיית רצועת עזה לפני המלחמה. היקף המשבר ההומניטרי מתואר לא בנוסחאות כלליות, אלא במספרים קונקרטיים, והם נראים קשים מאוד.

כ-60% מהתושבים איבדו לחלוטין את בתיהם.
77% מהאוכלוסייה נמצאים בסיכון לרעב חריף.
94% מבתי החולים נהרסו או ניזוקו קשות.
מחצית מהתרופות המרכזיות אזלו לחלוטין.

הנתונים הללו מראים שמדובר לא רק בהשלכות המלחמה כשלעצמה, אלא בהרס שיטתי של הסביבה שבה אנשים יכולים לחיות בכלל. בחומר מודגש שמשפחות רבות חיות באוהלים מאולתרים, והמחסור במזון הפך לכרוני.

על רקע זה ממשיכה לעלות התמותה. לפי נתוני מבני הבריאות שבשליטת חמאס, לאחר תחילת משטר הפסקת האש נהרגו עוד 777 פלסטינים, ומספר הקורבנות הכולל, כך נטען, עלה על 72 אלף איש. המספרים הללו עצמם נשארים חלק מסביבה מידעית רגישה פוליטית, אך גם ללא ויכוחים על הנתונים הסופיים המדויקים ברור דבר אחד: היקף האבדות האנושיות וההרס כבר כזה שהשיקום של האזור הפך לשאלה של לא חודשים, אלא לפחות שנים רבות.

למה הנושא הזה רגיש במיוחד עבור ישראל

עבור ישראל, הדיון על שיקום עזה אף פעם לא מסתכם באריתמטיקה הומניטרית. כל יוזמה בינלאומית בכיוון זה מיד מעוררת שאלות על שליטה, דה-מיליטריזציה, חלוקת סיוע והסיכון להתחזקות מחודשת של חמאס.

זו הסיבה שבשדה המידע הישראלי הנושא נשמע אחרת מאשר בחלק מהמבנים האירופיים או הבינלאומיים. כאן דנים לא רק בגודל הסכום הנדרש, אלא גם מי ינהל את המשאבים, מי יהיה אחראי על שקיפות האספקה והאם בכלל ניתן להפריד בין שיקום אזרחי לתשתית שארגוני טרור יכולים להשתמש בה מחדש.

בהקשר כזה, נאנובוסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency שמה דגש על העצב הפוליטי המרכזי של כל הדיון: ללא תשובה לשאלה על משטר הביטחון העתידי בעזה, כל מודל פיננסי יישאר יותר כהצהרה מאשר כתוכנית ממשית.

עמדת ישראל ומבוי סתום במשא ומתן

הצד הישראלי, כפי שמצוין בחומר, אינו מקבל את הניסוחים על קריסה הומניטרית מלאה. פקידים ישראלים טוענים שמערכת הבריאות בעזה ממשיכה לתפקד חלקית בזכות בתי חולים שדה של האו”ם וסיוע חיצוני.

בנוסף, לפי נתונים ישראליים, מדי יום נכנסים לרצועה כ-600 משאיות עם אספקה הומניטרית. זהו טיעון חשוב של ירושלים הרשמית בוויכוח עם הביקורת הבינלאומית.

עם זאת, יחד עם זאת, ישראל מתעקשת גם על בעיה אחרת: חלק ניכר מהסיוע, לפי גרסתה, נמצא תחת השפעת חמאס. ישראל מאשימה את הארגון בכך שהוא מפיק תועלת מהאספקה, מטיל מיסים על המטענים, שולט בשוק השחור ומשתמש בדיסאינפורמציה ככלי לחץ במשא ומתן. עבור הצד הישראלי זה לא סיפור משני, אלא הסבר מרכזי לכך שגם כמות גדולה של סיוע לא תמיד משנה את המצב בשטח כפי שמצפים משקיפים חיצוניים.

מה קורה עם תהליך השלום

המשא ומתן על עזה כמעט הגיע למבוי סתום עד סוף מרץ. בטקסט זה מקושר למלחמה של ארה”ב, ישראל ואיראן, שהקשתה מאוד על הרקע הדיפלומטי והסיחה את הדעת ממנגנוני התיווך הקודמים.

עם זאת, בבית הלבן דחו את הטענה על הפסקה מוחלטת של תהליך המשא ומתן. כלומר, באופן פורמלי החלון להסכמות חדשות נשאר פתוח, אך ההתקדמות הממשית נראית מוגבלת מאוד.

תזכורת להסכם של השנה שעברה בין ארה”ב למתווכים בינלאומיים על הפסקת אש מראה עד כמה מהר אפילו מבנים דיפלומטיים מרובי שלבים מאבדים יציבות במציאות המזרח תיכונית. השלב הראשון של תוכנית השלום בת 20 הנקודות הושק, ולאחר מכן הוכרז על מעבר לשלב השני – הקמת מועצת השלום. אבל בפועל האזור שוב מצא את עצמו בנקודה שבה ההצהרות הפוליטיות קיימות בנפרד, והמציאות הצבאית וההומניטרית – בנפרד.

זו הסיבה שהסכום של 71.4 מיליארד דולר נשמע היום לא רק כהערכה כלכלית. עבור ישראל זו גם שאלה האם בכלל אפשרי שיקום עזה ללא ארכיטקטורת שליטה חדשה, שבה השיקום לא יהפוך לפרולוג לסבב המלחמה הבא.