איראן, ארה”ב וישראל: מדוע המלחמה נראית יותר ויותר כמו משחק של התשה – דעה

עבור הקהל הישראלי, הנושא הזה חשוב במיוחד לא רק בגלל האיום האיראני המתמיד, אלא גם משום שמדובר בעתיד מאזן הכוחות בכל המזרח התיכון. כאשר במרכז הדיון נמצאים איראן, ארה”ב, ישראל, לבנון, מצר הורמוז ומשא ומתן אפשרי, השאלה כבר לא מוגבלת להחלפת מכות. היא נוגעת למי בסופו של דבר ישמור על סובייקטיביות פוליטית, מי יקבע את מסגרת העסקה החדשה ואילו אינטרסים ייקבעו בקונפיגורציה שלאחר המלחמה.

בבסיס החומר הזה — מאמר של איגור סמיולוס, שפורסם ב-13 באפריל 2026 ב-Glavcom.ua, שבו נבחן הפרדוקס של המלחמה הנוכחית וההיגיון של עמדת המשא ומתן של איראן. התזה הבסיסית של המחבר מסתכמת בכך שבקונפליקט אזורי לא תמיד מנצח מי שיש לו יותר כוח, אלא מי שמטרותיו המינימליות קרובות יותר למציאות.

כאן בדיוק עולה הפרדוקס המרכזי. איראן ספגה הפסדים כבדים, נמצאת תחת לחץ וממשיכה לחיות בתנאי איום מתמיד, אך עם זאת היא נראית יותר ויותר לא כצד המפסיד, אלא כשחקן שהצליח לעמוד במכה ולהפוך את עצם הישרדותה למשאב פוליטי. עבור ישראל זהו אות מדאיג, כי היגיון כזה הופך את היריב ללא פחות מסוכן, ולעיתים אף ליותר עמיד.

סובייקטיביות חשובה יותר מהצהרות רועשות

במלחמה אזורית מנצח לא רק מי שיודע להכות. לא פחות חשוב לשמור על תפקידך במשחק, לא לתת לעצמך להידחק מתהליך המשא ומתן ולא לאפשר לאחרים להחליט על גורלך ללא השתתפותך.

ארה”ב נותרת המרכז החיצוני העיקרי של כוח באזור. משקלם הצבאי, הפוליטי והדיפלומטי לא נעלם לשום מקום. אבל הבעיה של וושינגטון היא שבמהלך הקונפליקט היא נאלצת יותר ויותר להתאים את ההסבר לתוצאה האמיתית. כאשר המטרות משתנות כבר לאחר תחילת הקמפיין, זה בדרך כלל אומר שהתוכנית הראשונית לא נתנה את האפקט שציפו לו.

איראן, לעומת זאת, פועלת בצורה פרגמטית קיצונית. היא לא חייבת להראות ניצחון קלאסי עם טריומף וכניעה פומבית של היריבים. עבור טהראן מספיק לשמור על המשטר, לשמור על האלמנטים החשובים ביותר של התשתית הגרעינית והצבאית, לא לאבד שליטה על מנופי הלחץ המרכזיים ולהגיע למשא ומתן כצד שעדיין חייבים להתחשב בו. זהו המודל שמתאר החומר המקורי.

ישראל בסכמה הזו נראית פגיעה במיוחד במובן הפוליטי. בשדה הקרב היא נותרת שחקן קשה ונחוש, אך הסיכון טמון במקום אחר: אפשר לשמור על היוזמה הצבאית ובו זמנית להתמודד עם כך שהתנאים הסופיים יידונו בפורמט שבו ההשפעה הישראלית תהיה מוגבלת. עבור מדינה שחיה תחת איום ממשי מצד איראן והפרוקסי שלה, זה כבר לא ויכוח תיאורטי, אלא שאלה של ביטחון לאומי.

מדוע המטרות המינימליות של איראן עובדות טוב יותר

אחת הסיבות ליציבות היחסית של טהראן היא שמטרותיה קונקרטיות ביותר. איראן לא צריכה לקבל את כל האזור בבת אחת. היא צריכה לעמוד, לשמור על יכולות אסטרטגיות, לשמור על ערוצי השפעה ולא לאפשר תרחיש של ביטול פוליטי עצמי.

ליריביה יש משימות רחבות וכבדות יותר. אם המטרה היא לשבור את המערכת, לשלול מאיראן את הכלים הצבאיים שלה, לאפס את הפוטנציאל הגרעיני ובו זמנית להחליש את רשת הפרוקסי, אז כל ביצוע חלקי כבר נתפס כבעיה. ככל שהמטרות המוצהרות גבוהות יותר, כך הפער בין הציפייה לתוצאה בפועל נראה בולט יותר.

זו הסיבה שהקונפליקט מתחיל להיראות כמו משחק של התשה. במשחק כזה צד אחד יכול להפסיד יותר מבחינה חומרית, אך עדיין להיות בעמדה חזקה יותר במשא ומתן, אם הוא שמר על העיקר. עבור איראן זהו הסיכוי להציג את השלב הנוכחי כהישג אסטרטגי.

מה זה אומר עבור ישראל ולבנון

עבור ישראל, החלק הרגיש ביותר של כל המבנה נותר הכיוון הלבנוני. סביבו מתכנסים האינטרסים של איראן, חיזבאללה ומערכת הביטחון הישראלית. כל מסגרת חדשה לגבי לבנון הופכת אוטומטית לחלק מעסקה רחבה יותר על השפעה אזורית.

אם איראן מתעקשת על הכללת לבנון בקונפיגורציה רחבה יותר של משא ומתן, זה לא קורה מתוך סולידריות מופשטת. זהו אמצעי לשמור על עומק השפעתה ולגיטימציה של חלק מהארכיטקטורה של הלחץ שטהראן בנתה במשך שנים. עבור ישראל תרחיש כזה אינו מועיל ביותר, כי הוא יכול לקבע את האיום לא כמשבר זמני, אלא כאלמנט קבוע של הסדר העתידי.

כאן עולה עוד רגע לא נעים עבור ירושלים. יש לישראל סובייקטיביות צבאית, אך הסובייקטיביות הדיפלומטית בפורמטים מסוימים עשויה להיות לא מלאה. ואם ארה”ב ואיראן יחפשו פתרון נוח בעיקר לעצמן, האינטרסים המרכזיים של ישראל עלולים להפוך לנושא של מיקוח, ולא ליסוד של הפתרון העתידי.

NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency בהקשר זה מציינת דבר חשוב: הקונפליקט המודרני בין ישראל לציר האיראני כבר לא ניתן לקריאה רק דרך מספר המכות, הטילים והחיסולים. לא פחות חשוב להבין מי יודע לשרוד לחץ, מי שולט בקצב ההסלמה ומי ניגש למשא ומתן לא כצד מבקש, אלא כשחקן שסבור שכבר השיג את התוצאה המינימלית שלו.

משא ומתן כהמשך המלחמה באמצעים אחרים

במאמר המקורי מוקדשת תשומת לב מיוחדת למשא ומתן אפשרי ולתפקיד המתווכים. פורמט המשא ומתן עצמו כאן אינו אומר שלום במובן הרגיל. מדובר יותר בניסיון לעגן משפטית ודיפלומטית את מאזן הכוחות שנוצר לאחר סדרת מכות, איומים ולחץ הדדי.

אם מסתכלים על המצב בעיני איראן, המשימה נראית כך: להגיע למשא ומתן לא כצד מבקש מוחלש, אלא כצד שכבר הוכיח את חיוניותו. במקרה כזה הדיפלומטיה הופכת לא לוויתור, אלא לאמצעי להכשיר את ההרתעה שהושגה.

עבור ארה”ב זה מסובך יותר. וושינגטון נופלת למלכודת של התחייבויות: נסיגה חדה מסוכנת למוניטין, והמשך קמפיין יקר מדי ללא סיום ברור גם הוא מסוכן. עבור ישראל המצב רגיש עוד יותר, כי כל פשרה שלא מסירה את האיום האיראני באמת, תיתפס כהשהיה זמנית ולא כפתרון לבעיה.

מדוע הפרדוקס המרכזי של המלחמה פועל לטובת טהראן

המחשבה המרכזית של העלילה הזו נשמעת קשה, אך מפוכחת. אסטרטגית, מי שמטרותיו המינימליות תואמות את מה שניתן לשמור עליו באמת, הוא זה שמתקדם. אם היריב מציב משימות מקסימליסטיות ולא משיג אותן, ואתה פשוט שרדת, שמרת על המערכת ולא נתת לעצמך להידחק, אתה זה שמקבל את היתרון הפוליטי.

בזה טמונה הסכנה של השלב הנוכחי עבור ישראל. איראן עשויה להיראות מוחלשת כלפי חוץ, אך בתוך ההיגיון האסטרטגי היא מנסה למכור לעולם תמונה שונה לחלוטין: לא תבוסה, אלא עמידות; לא בידוד, אלא זכות להיות צד חובה בכל פתרון אזורי; לא חולשה, אלא יכולת לשרוד לחץ מהחזקים ביותר.

עבור המזרח התיכון זה אומר תקופה ממושכת ועצבנית, שבה אפילו דה-אסקלציה מקומית לא מבטיחה פתרון אמיתי. ועבור ישראל המסקנה המרכזית ברורה מאוד: היריב מסוכן לא רק כשהוא תוקף, אלא גם כשהוא יודע לעמוד, לשמור על השפעה ולהפוך את עצם הישרדותו לצורת כוח חדשה.