האם אנו עושים מספיק כדי למנוע מההיסטוריה לחזור על עצמה? 27 בינואר הוא יום הזיכרון הבינלאומי לשואה.

«לעולם לא עוד»?
היום, בזמן מלחמות חדשות באירופה ובמזרח התיכון, אנו מרכינים ראש לזכרם של מיליוני אנשים שנרצחו רק על הזכות להיות הם עצמם.

הזיכרון הזה לא נשאר בספרי הלימוד. הוא שוב לידנו — בחדשות, בתמונות של ערים הרוסות, בגורלות של משפחות שחייהן נמחקו באלימות.

ושוב מערכות נאציות במהותן רוצות להשמיד אנשים רק בגלל מה שהם — יהודים או אוקראינים.

ב-27 בינואר 1945 מחנה המוות הנאצי אושוויץ-בירקנאו שוחרר על ידי חיילי הארמייה ה-60 של החזית האוקראינית הראשונה של הצבא האדום. אז העולם ראה לראשונה בקנה מידה מלא את מה שאי אפשר להצדיק, להסביר או “לשים בהקשר”.
מסוע השמדת אנשים — שיטתי, קר רוח, תעשייתי.

תאריך זה נקבע על ידי האו”ם כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה.

שישה מיליון יהודים נרצחו על ידי המשטר הנאצי.
כמעט שליש מהם — בשטח אוקראינה המודרנית.
הם נורו בבאבי יאר, בדרוביצקי יאר, בקמנץ-פודולסקי, הושמדו בגטאות, במחנות, בצעדות המוות. זו לא סטטיסטיקה מופשטת. אלה מקומות ספציפיים. משפחות ספציפיות. חיים ספציפיים.

היסטוריית השואה היא לא רק היסטוריה של כאב.
זו גם היסטוריה של בחירה.

יותר מ-4000 אוקראינים הוכרו כחסידי אומות העולם. אנשים שבסיכון חייהם הצילו יהודים. גם בזמנים האפלים ביותר האדם יכול לבחור באנושיות — והבחירה הזו תמיד ספציפית.

לקראת תאריך זה, הנציב העליון של האו”ם לזכויות האדם, פולקר טורק, דיבר מילים נכונות — על שנאה, דה-הומניזציה, על לקחי העבר. הוא הזכיר: המשטר הנאצי השמיד יהודים “ביעילות מחרידה של מסוע” — בגלוי וכמעט ללא השלכות.

המילים נכונות.
הבעיה היא שמפקידים בינלאומיים אנו שומעים אותן, בדרך כלל, פעם בשנה.

זיכרון פסיבי לא הפך להגנה מפני ג’נוסיידים חדשים.
זהו עובדה.

היום, בזמן המלחמה הרוסית נגד אוקראינה, העולם כולו שוב עד לפשעי מלחמה: רציחות המוניות של אנשים חפים מפשע, גירושים, השמדת ערים, ניסיונות להכחיש את זכותו של עם שלם להתקיים.

על רקע הרוע הזה, אוקראינה בחזית מגינה על ערכי יסוד אנושיים — חיים, חירות וכבוד. לא בתיאוריה, אלא במחיר של קורבנות אמיתיים.

ישראל נאלצת להגן על עצמה בתנאים של לחץ מתמיד מצד ארגוני טרור ומשטרי שנאה, שמצהירים בגלוי שאינם מכירים בזכותה להתקיים כלל. לא מדובר במחלוקות ולא בהבדלים פוליטיים, אלא בניסיון שיטתי להשמיד את המדינה ואת אזרחיה — רק בגלל מה שהם. ישראל נלחמת לא על שטח, אלא על הזכות לחיות, להגן על אנשיה ולא לאפשר לשנאה להפוך שוב למסוע מוות.

אתמול “חזר” השבוי האחרון שהוחזק על ידי טרוריסטי חמאס. מאחורי ה”חזרה” הזו — לא נקודה שמחה, אלא שרשרת ארוכה של טרגדיות: נרצחים בשבי, נשים וילדים שעברו אלימות, אנשים חפים מפשע שהפכו למטרות רק בגלל שהיו אזרחים.

לזיכרון יש משמעות רק כאשר הוא הופך לפעולה.
רק אז דפי ההיסטוריה המרירים לא חוזרים על עצמם, אלא הופכים לאזהרה שהעולם מסוגל לשמוע.

היום אנו מרכינים ראש לזכרם של מיליוני הנרצחים.
ובדיוק היום השאלה הזו נשמעת במיוחד חדה:

האם אנו עושים מספיק כדי שההיסטוריה לא תחזור על עצמה?

NAחדשות —חדשות ישראל | Nikk.Agency