הסיפור של דמיטרי פיאלקה, מאמן הילדים של “מכבי באר שבע”, שנהרג בהגנה על אוקראינה בלגיון הבינלאומי של הכוחות המזוינים של אוקראינה

הוא נולד בלבוב, הפך לאזרח ישראל, אימן ילדים ב”מכבי באר שבע”, שירת בצה”ל, ואז חזר לאוקראינה — ולמלחמה שלא בוחרים. הצטרף מרצון ל“המגזר הימני”, עזר להכין מגויסים חדשים, מאוחר יותר חתם על חוזה עם הכוחות המזוינים של אוקראינה ופיקד על מחלקה בלגיון הבינלאומי של ההגנה הטריטוריאלית. נהרג ליד בחמוט — כאדם שחי בין שתי מדינות ונשאר נאמן לשתיהן. הסיפור של דמיטרי פיאלקה — לא רק על גבורה, אלא על בחירה וחובה החזקה מהפחד.

לבוב. לידה ושורשים

דמיטרי בוגדנוביץ’ פיאלקה נולד ב21 ביוני 1983 בלבוב. זה היה העיר שבה הכל התחיל עבורו: כדורגל, חברים ראשונים, ריח החצר ואימוני בוקר קרים במגרש בית הספר.
הוא גדל במשפחה שהעריכה עבודה וידעה את ערך האחריות. וכפי שזכרו מאוחר יותר מכרים, מילדות היה מרוכז — מעולם לא התבלבל, פעל בשקט ובדיוק.

כשהיה בן כ-15, המשפחה עברה לישראל. עלייה, שינוי שפה, אקלים ותרבות שונים — כל זה היה אתגר. אבל דווקא שם, בישראל, פיאלקה למד להתגבר על עצמו.

ישראל. שירות והתפתחות

לאחר שעבר לישראל, דמיטרי סיים את בית הספר וקיבל אזרחות.
הוא שירת שלוש שנים בצבא ההגנה לישראל (צה”ל), בחטיבות “נח”ל”, השתתף בפעולות לחימה נגד ארגון “חיזבאללה” במהלך מלחמת לבנון השנייה.

הפרק הזה בחייו הפך ליסוד. שם, בעמקים המאובקים ובמיקומים החמים, הוא הבין מהי משמעת, מהי אמון ואחריות כלפי אחרים.
לאחר מכן הוא אמר לחבריו פעמים רבות: “הצבא עשה אותי לאדם. אני לא מתחרט על אף יום”.

השירות הסתיים, אבל ההרגל לפעול ולא לדבר נשאר. ואז שוב הופיע הכדורגל בחייו.

מאמן ב”מכבי באר שבע”

בין השנים 2008 ל-2013 דמיטרי פיאלקה עבד כמאמן בקבוצות הנוער של מועדון “מכבי באר שבע”.
ברשומות הרשמיות של התאחדות הכדורגל הישראלית (IFA) הוא מופיע כדימה פיאלקה (Dima Fialka).

הוא אימן בני נוער, הוביל אותם לטורנירים, עזר להם למצוא ביטחון במגרש.
אחד מחניכיו היה אור דדיה, שהפך מאוחר יותר לשחקן במועדון “הפועל באר שבע”. בראיון הוא אמר:

“דימה היה המאמן הראשון שלי. הוא ידע להסביר בלי לצעוק. אחרי שהוא עזב לאוקראינה, עדיין התכתבנו. הוא התעניין איך אני משחק. אני לא אשכח את זה לעולם”.

עבור פיאלקה, הכדורגל לא היה רק עבודה. זו הייתה שפה שבה דיבר עם הילדים. הוא דרש מהם את מה שדרש מעצמו — דיוק, כבוד ויושר.

חזרה ללבוב וחיים חדשים

ב2015 דמיטרי חזר לאוקראינה. הסיבה הייתה פשוטה ואנושית — סבתא חולה.
הוא התיישב שוב בלבוב, שם התחיל. פגש את אווה, התחתן, הפך לאב לשני ילדים — בת ובן.

בלבוב הוא המשיך בעבודת האימון: תחילה במועדון “דינמו לבוב”, ולאחר מכן בבית הספר לכדורגל של מועדון “לבוב”, שם עבד עם בני נוער.
לפני המלחמה הוא אימן את קבוצת הנוער של דינמו לבוב, כפי שמאשרים פרסומים בתקשורת הישראלית והאוקראינית.

עמיתים זכרו שדמיטרי תמיד היה מגיע ראשון ועוזב אחרון. באימונים הוא חזר ואמר:

“אם אתה רוצה שיקשיבו לך — היה דוגמה”.

הוא חי בצניעות, אך בכבוד. אהב ילדים, את משפחתו, את הכדורגל.
וכפי שכתבו עליו מאוחר יותר עיתונאים ישראלים, “הוא חי בין שני דגלים, אך מעולם לא בגד באף אחד מהם”.

מלחמה. מתנדב ומפקד

כאשר בפברואר 2022 רוסיה החלה בפלישה רחבת היקף, דמיטרי לא חיכה לצו גיוס.

הוא התנדב לחיל המתנדבים האוקראיני “המגזר הימני”, שם עזר לבחור ולהכשיר מגויסים חדשים.
מאוחר יותר חתם על חוזה עם הכוחות המזוינים של אוקראינה והפך למפקד מחלקה בלגיון הבינלאומי של ההגנה הטריטוריאלית של הכוחות המזוינים של אוקראינה — יחידה שכללה אוקראינים וזרים, ביניהם ותיקים מישראל, פולין, ארה”ב וקנדה.

הכינוי שלו היה “שיפ”.

הוא לא אהב לדבר הרבה על המלחמה. באחד מהודעותיו לחברים הוא כתב:

“כאן אין זרים. כולם — משלנו, אם הם לידך”.

לוחמים זכרו שהוא ידע לשמור על הסדר, לא איבד את קור הרוח ולעולם לא השאיר את פקודיו.

מותו ליד בחמוט

ב1 בספטמבר 2022 דמיטרי פיאלקה נהרג ליד בחמוט, במהלך ביצוע משימה קרבית.
לפי נתונים רשמיים של התקשורת האוקראינית והישראלית, הוא נפצע בפציעת ירי בראש.

גופתו של דמיטרי נשארה בשטח שנשלט על ידי הכוחות הרוסיים.
במשך שישה שבועות המשפחה והמתנדבים נאבקו על החזרתו.
ב11 באוקטובר 2022 שרידיו הוחזרו לאוקראינה במסגרת חילופי גופות ההרוגים בין אוקראינה לרוסיה.

החדשות הללו הופיעו בתקשורת הישראלית והאוקראינית הגדולה ביותר.
Times of Israel דיווח ש”גופתו של מאמן הכדורגל הישראלי לשעבר הוחזרה לאוקראינה לאחר משא ומתן על חילופי גופות”.
Ynet ציין שחילוף זה היה תוצאה של עבודה דיפלומטית והומניטרית גדולה.

משפחה ישראלית ובחירת מקום הקבורה

בישראל, בבאר שבע, שם חיו אמו ואחיו הצעיר של דמיטרי, החדשות על מותו גרמו לזעזוע עמוק.
המשפחה החלה בגיוס כספים — כ-15,000 שקלים, כדי להביא את הגופה לקבורה בישראל.

אבל משפחתו של דמיטרי בלבוב החליטה אחרת. אשתו אווה התעקשה שהוא צריך להישאר שם, היכן שחי ועל מה שמת — באוקראינה.
דילמה זו הפכה לכואבת עבור שני הצדדים, אך ההחלטה התקבלה בשקט, בכבוד.
הקרובים בישראל החזירו את הכספים שנאספו לתורמים, וקראו לכך “מחווה של זיכרון ואהבה ללא גבולות”.

בסיפור הזה לא היה קונפליקט.
הייתה רק כאב, שחולקה לשתי מדינות.

קבורה בלבוב

ב21 באוקטובר 2022 דמיטרי פיאלקה נקבר בחלקה היהודית של בית העלמין יאנובסקי בלבוב.
בטקס נכחו נציגי הקהילה היהודית, דיפלומטים ישראלים, מתנדבים ותלמידיו לשעבר.

שני דגלים — האוקראיני והישראלי — עמדו זה לצד זה.
לא כסמל לפילוג, אלא כסימן לכך שאדם אחד יכול להיות בית לשני עמים בו זמנית.

רדיו סבובודה כתב שבטקס הקבורה נשמעו מילים על אומץ ליבו וצניעותו.
הוא לא היה פוליטיקאי, לא שאף להיות גיבור. הוא פשוט עשה את מה שחשב לנכון.

זיכרון והכרה

לאחר מותו של דמיטרי, שמו הופיע ברשימות הזיכרון של הלגיון הבינלאומי של הכוחות המזוינים של אוקראינה.
בישראל ובאוקראינה נכתבו עליו עשרות פרסומים — מאתרי ספורט ועד עיתונים גדולים.

התאחדות הכדורגל הישראלית אישרה את מעמדו כמאמן לשעבר של מועדון “מכבי באר שבע”.
ברשתות החברתיות פרסמו שחקנים ומאמנים ישראלים תמונות עם הכיתוב “Dima Fialka – forever coach”.
בלבוב זוכרים אותו כמורה שידע לדבר עם ילדים כך שהם הקשיבו לא מתוך פחד, אלא מתוך כבוד.

אדם בין דגלים

דמיטרי פיאלקה חי חיים שלא ניתן למדוד בקילומטרים.
הוא נולד באוקראינה, גדל בישראל, חזר לאוקראינה ונהרג כשהגן עליה.

התקשורת הישראלית כתבה עליו בחום. ישראל היום כינה אותו “חייל של שתי מולדות”,
Ynet — “מאמן שזכרו כל מי שלמד ממנו להיות חזק”.
מקורות אוקראיניים — “אדם שהבין שחירות אין לה גבולות”.

הוא לא השאיר אחריו נאומים רמים — רק דוגמה.
והדוגמה הזו שווה יותר מכל פרס.

מוסר והסקת מסקנות

הסיפור של דמיטרי פיאלקה — לא על מוות.
הוא על הבחירה שעושה אדם כשהוא לא יכול אחרת.
על כך שהשתייכות אמיתית למדינה — זה לא דרכון, אלא מעשה.

הוא היה יהודי, אוקראיני, ישראלי.
הוא היה אב, בעל, מאמן, חייל.
והפך לאדם שהוכיח: נאמנות — זו לא גיאוגרפיה, אלא אמת פנימית.

כשאנחנו רואים שני דגלים זה לצד זה — הישראלי והאוקראיני — כדאי לזכור שלפעמים אדם אחד יכול לחבר ביניהם חזק יותר מעשרות הסכמים דיפלומטיים.
אדם כזה חי. שמו היה דמיטרי פיאלקה.

מוסר: זיכרון שמאחד שני עמים

ישנם עשרות, מאות גורלות כאלה. אנשים שחייהם עברו בין ישראל ואוקראינה, בין שתי מולדות, בין שני עולמות שנראו רחוקים, עד שהכאב קרב ביניהם.

אלו סיפורים של ישראלים ממוצא אוקראיני, ותיקי צה”ל, מתנדבים, רופאים, אנשי הייטק ואזרחים פשוטים, שבימי המלחמה עמדו לצד האוקראינים.
וכל אחד מהם, כמו דמיטרי פיאלקה, נושא בתוכו חלק מהקוד המשותף — אנושי והוגן.

כשחברה זוכרת אנשים כאלה, היא מתחזקת.
זיכרון — זה לא רק ארכיון. זה מראה של מצפון.
היא מזכירה שהקשר האמיתי בין מדינות נולד לא במשרדים, אלא במעשים של אלה שלא מחפשים רווח, אלא פשוט עושים את מה שהם חושבים לנכון.

דמיטרי פיאלקה הראה שפטריוטיזם יכול להיות כפול, אבל נאמנות — אחת.
הוא חי בצומת של תרבויות, דיבר בשתי שפות, התפלל במילים שונות,
אבל בלב היה לו עיקרון אחד: החיים שווים לחיות אותם בכבוד.

החברה — גם האוקראינית וגם הישראלית — חייבת לזכור אנשים כאלה.
הם הופכים לגשר בין עמים שמחלקים לעיתים קרובות מדי כאב.
ובזכות סיפורים כאלה אנו רואים שגבורה — זה לא על מלחמה, אלא על אנושיות.

מקורות עיקריים:

• Ynet — גופת מאמן הכדורגל הישראלי שנהרג בקרבות הוחזרה לאוקראינה
• Times of Israel — Body of former Israeli soccer coach killed in Ukraine returned in prisoner swap
• Israel Hayom — הישראלי שנהרג באוקראינה הובא למנוחות בלבוב
• Bhol — גופת ישראלי שנהרג באוקראינה הוחזרה לישראל במסגרת חילופי גופות
• KAN News — אזרח ישראלי נהרג בלחימה באוקראינה
• Walla News — גופת האזרח הישראלי שנהרג באוקראינה הוחזרה לישראל
• Радіо Свобода — Дмитро Фіалка, загиблий під Бахмутом
• Ukrinform — Загинув українець, який служив в Ізраїлі
• ZAXID.NET — У Львові поховали Дмитра Фіалку, який загинув на фронті
• Wikipedia (укр.) — Фіалка Дмитро Богданович
• Израильская футбольная ассоциация (IFA) — реестр тренеров клуба Maccabi Be’er Sheva