בוושינגטון שוב מקדמים את הרעיון של יציאה מהמלחמה. דונלד טראמפ מנסה לחזור על האפקט שהוא השיג במזרח התיכון ולהציג תוצאה בכיוון האוקראיני. הנוסחה פשוטה: מועצת שלום, חילופי שבויים, דגש תקשורתי על “גישה חדשה”. אבל המציאות נתקלת בכך שמוסקבה לא מראה עניין.
The Telegraph כותב שארה”ב למעשה שואפת לשלום בכל מחיר. ברידג’יט ברינק ניסחה זאת בצורה חדה יותר: שלום כזה לא הופך לשלום אמיתי.
וושינגטון הציעה פרויקט של 28 נקודות, שהיה אמור להיות נקודת מוצא. דונבאס נשארת בידי רוסיה, אוקראינה מוותרת על נאט”ו. בתמורה מוסקבה מתחייבת לא לתקוף. עבור קייב זה נראה כמו אובדן עמדות אסטרטגיות. בעלי הברית הגיבו בחריפות — יותר מדי תנאים, מעט מדי ערבויות.
מסלולי המשא ומתן נמשכים. פגישות בז’נבה ובמזרח התיכון יוצרות אשליה של תנועה, אך אינן משנות דבר במהות. הופיעו שיחות על פגישה בין זלנסקי לטראמפ — גם ללא אישורים. טראמפ קבע דדליין, מאוחר יותר ויתר עליו. טקטיקה, לא אסטרטגיה.
יש גם מקבילות היסטוריות. טטיאנה סטנובאיה מזכירה: רוסיה דחתה פעמיים חבילות דיפלומטיות, מלווה את הסירוב בהתקפות צבאיות. ויטקוף, שעבר מעזה לאוקראינה, מנסה לכפות דינמיקה, אך המצב מורכב יותר ממה שנראה מוושינגטון.
לזלנסקי — לחץ פנימי. לפוטין — חוסר עניין בפשרה. מוסקבה דורשת את מילוי תנאיה, מבלי לתקן את הקו.
סגנית מנהלת תוכנית “רוסיה ואירואסיה” אוריסיה לוצביץ’ רואה בתוכנית חלק מהמשחק הרוסי על זמן. שיחות על משא ומתן נותנות למוסקבה אפשרות להאריך את ההפסקה, להחליש את הלחץ של הסנקציות ולייצב עמדות.
בינתיים ההפגזות לא נפסקות. 25 בנובמבר — 22 טילים, מעל 460 רחפנים, אובייקטים הרוסים, הרוגים. זה מראה עד כמה הצהרות הקרמלין על “מוכנות לדיאלוג” סותרות את הפעולות.
דיפלומטים אירופאים ואוקראינים מנסים לשנות את פרמטרי התוכנית, אך התוצאה תלויה באדם אחד במוסקבה. גישתו נשארת כפי שהייתה: המתנה, מכות, ניסיון לטשטש את התמיכה באוקראינה.
מנתחים בפירוט מה המשמעות של היוזמה האמריקאית החדשה, איך היא משתלבת באסטרטגיה האזורית ואילו סיכונים היא יוצרת עבור קייב, בחומר על НАновости — חדשות ישראל | Nikk.Agency, שם נאספו ניתוחים של עמדות ארה”ב, אירופה ומוסקבה.