- December 21, 2025
- 1:42 pm
- אוקראינה
מיכאיל בולגקוב, למרות שורשיו האוקראיניים, היה אימפריאליסט ואוקראינופוב בהשקפת עולמו.
על כך כותבים המומחים של המכון האוקראיני לזיכרון לאומי של אוקראינה (UINP).
האובייקטים המוקדשים לסופר הרוסי מיכאיל בולגקוב באוקראינה – סמלים של מדיניות האימפריה הרוסית, והמשך שהותם במרחב הציבורי נושא אופי תעמולתי.
המכון האוקראיני לזיכרון לאומי (UINP) — הוקם ב-31 במאי 2006 כגוף מרכזי של הרשות המבצעת ליישום מדיניות המדינה בתחום שחזור ושימור הזיכרון הלאומי, פעילותו מכוונת ומתואמת על ידי ממשלת אוקראינה דרך שר התרבות. בעבר — גוף מרכזי של הרשות המבצעת של אוקראינה עם מעמד מיוחד, מ-2010 עד 2014 — מוסד מחקר מדעי תקציבי.
המשימות העיקריות של המכון הוכרזו: הגברת תשומת הלב של החברה להיסטוריה של אוקראינה, הבטחת לימוד מקיף של שלבי המאבק לשחזור המדינה של אוקראינה במאה ה-20 וביצוע פעילויות להנצחת זכרם של משתתפי המאבק הלאומי לשחרור, קורבנות הרעב והרדיפות הפוליטיות.
שם ציינו כי למרות שהמחבר של הרומנים הרוסיים “האמן ומרגריטה”, “לב כלב”, “המשמר הלבן” ואחרים נולד וחי זמן רב בקייב, משפחתו הייתה יוצאת מחוז אורל, ובולגקוב עצמו — היה אימפריאליסט ואוקראינופוב בהשקפת עולמו.
“הסופר, למרות השנים שחי בקייב, בז לאוקראינים ולתרבותם, שנא את השאיפה האוקראינית לעצמאות, דיבר שלילית על הקמת המדינה האוקראינית ומנהיגיה.
מבין כל הסופרים הרוסיים של אותה תקופה, הוא הקרוב ביותר לאידיאולוגיות הנוכחיות של פוטיניזם והצדקת הקרמלין לאתנוציד באוקראינה.
בהשקפת עולמו היה בעמדות האימפריאליזם הרוסי, המשמר הלבן, אישר את התפשטות הקומוניזם הרוסי“, — נאמר במסקנה המקצועית של מומחי UINP.
המומחים גם ציינו כי הדיסקורס הלא הומני של סיפורו של בולגקוב “אני הרגתי” (שנת 1926) מהדהד לחלוטין עם הנרטיבים של תעמולני הקרמלין הנוכחיים — דוגין, סולובייב, סקאבייבה ומהווה טקסט מקדים לקריאות של היום להשמדת האוקראינים.
“הסיפור מכיל אידיאולוגיה של פשיזם: רופא צבאי אוקראיני פצוע נהרג רק בשל השתייכותו הלאומית על ידי דמות-רופא, אלטר אגו של בולגקוב. המחבר, רופא במקצועו, מתענג אמנותית על רגע ההריגה, ומונחה על ידי רעיון האתנוציד, מוכיח תזה אבסורדית: ניתן לעבור על שבועת הרופא, קוד היפוקרטס”, — נאמר בניתוח יצירותיו של הסופר הרוסי.
מיכאיל בולגקוב וסביבתו לא הכירו בקיומה של השפה האוקראינית.
הסופר הרוסי התייחס באופן מוטה וביטא שליליות כלפי כל מה שקשור לאוקראינה – לאוקראינים, לשפתם, לתרבותם, לזכותם למדינה עצמאית וכו’, ויצירתו קשורה ישירות להאדרת מדיניות האימפריה הרוסית ולאוקראינופוביה בלתי מוסתרת.
“בהתחשב באמור לעיל,
האובייקטים (אובייקטים גיאוגרפיים, שמות של ישויות משפטיות, אנדרטאות וסימנים זיכרוניים), המוקדשים לסופר הרוסי מ. א. בולגקוב (1891–1940), בהתאם לסעיף הראשון של סעיף 2 לחוק מכילים סמלים של מדיניות האימפריה הרוסית, והמשך השימוש בשם מ. א. בולגקוב בשמות אובייקטים גיאוגרפיים וישויות משפטיות, שהותם במרחב הציבורי של אנדרטאות וסימנים זיכרוניים שהוקמו לכבודו
מהווה תעמולה של מדיניות האימפריה הרוסית“, — סיכמו במכון האוקראיני לזיכרון לאומי.
בולגקוב והשומרים הישראלים של “תרבות מחוץ לפוליטיקה”, או “תרבות רוסית בלי פוטין” (וכפי שהתברר, גם עם פוטין)
החלטת קייב להסיר את האנדרטה למיכאיל בולגקוב עוררה תגובה סוערת בישראל — וכמובן, בראש ובראשונה בקבוצות ובתגובות ברוסית בפייסבוק.
צעקות על “פשיזם”, “ביטול תרבות”, “הגענו לזה”.
אבל אם להיות כנים — זה בכלל לא על האנדרטה. ואפילו לא על בולגקוב.
זה על מיתוס.
שנים רבות דווקא בישראל עבדה מצוין הנוסחה:
“תרבות רוסית בלי פוטין”.
נוחה, חמה, כמעט תרפויטית.
היא אפשרה לומר:
אנחנו נגד המשטר,
אנחנו בעד הגבוה והנצחי,
הפוליטיקה לא קשורה כאן.
בולגקוב השתלב באופן מושלם בסכמה הזו:
לא סובייטי, לא פלקטי, אינטלקטואלי, “מעל הקרב”.
סמל נוח לעלייה שרצתה לשמור על “תרבות” ולהתנתק מאחריות.
“החושך שהגיע מהים התיכון כיסה את העיר השנואה על ידי הפרוקורטור“.
משפט יפה.
כך בדיוק התקיימה הקלאסיקה הרוסית בתודעת רבים —
כמשהו אטמוספרי, נצחי ומחוץ לאחריות.
התרבות הרוסית בוויכוח הזה — לא על שפה, לא על סגנון ולא על אסתטיקה.
זה על האופטיקה האימפריאלית המורשת, שבה עמים אחרים קיימים כרקע, כחומר, כטעות זמנית.
וכאשר אומרים “תרבות מחוץ לפוליטיקה”, לרוב מתכוונים לא לנייטרליות, אלא להרגל לא לשים לב למי שהתרבות הזו זלזלה בו במשך עשורים.
ואז אוקראינה אמרה דבר פשוט:
אנדרטה — זה לא על ספרות.
אנדרטה — זה על הערכים שאתה מאשר בפומבי עכשיו.
וכאן פתאום התברר משהו לא נעים.
לפי מסקנות המומחים של המכון האוקראיני לזיכרון לאומי, בולגקוב, למרות שנולד בקייב, היה אימפריאליסט ואוקראינופוב בהשקפת עולמו.
הוא הכחיש את המדינה האוקראינית, לעג לתנועה האוקראינית, לא הכיר בשפה האוקראינית וכתב עם אופטיקה אימפריאלית קשה.
המכון מציין במפורש:
האובייקטים המוקדשים לבולגקוב באוקראינה הם סמלים של מדיניות האימפריה הרוסית, והמשך שמירתם במרחב הציבורי נושא אופי תעמולתי.
זה לא הומצא היום.
זה מתועד בטקסטים, במכתבים ובמסקנות מקצועיות.
והנוסחה נשברת.
מתברר שזה לא “תרבות רוסית בלי פוטין”,
אלא תרבות רוסית בלי פוטין — אבל עם אותה גישה כלפי אוקראינה.
כלומר, למעשה,
וגם עם פוטין,
פשוט בלי הפורטרט על הקיר.
כאן מתחילה ההיסטריה האמיתית — בצ’אטים ובתגובות בישראל.
כי אם הקלאסיקה לא מחוץ לפוליטיקה,
אם “התרבות הגדולה” לא נייטרלית,
אם לקייב יש זכות להחליט את מי לשים על כן,
אז עולה מחשבה שגורמת לאי נוחות:
הבעיה היא לא רק בפוטין.
חשוב לציין בנפרד:
הספרים של בולגקוב לא נאסרים,
המוזיאון בקייב פועל,
הטקסטים שלו לא נעלמו לשום מקום.
מדובר אך ורק על האנדרטה —
על סמל במרחב הציבורי של עיר שמופגזת היום.
אוקראינה אומרת:
אנחנו לא רוצים לראות את האיש הזה
כסימן של אישור
בזמן מלחמה על עצם הקיום.
זו לא צנזורה.
זה בחירת סמלים.
למה התגובה דווקא בישראל?
כי כאן חיה זמן רב מדי נוסחה נוחה:
עזבנו את הפוליטיקה, התרבות היא המפלט שלנו.
ועכשיו התברר שגם התרבות עשתה בחירה.
והבחירה הזו לעיתים קרובות חפפה
למה שהיום עף בטילים על ערים אוקראיניות.
📚 בולגקוב נשאר סופר.
🗿 אבל מפסיק להיות אנדרטה.
🇺🇦 וזו החלטה של אוקראינה — לא של פייסבוק ברוסית בישראל.
ועכשיו השאלה:
האם אפשר להמשיך להעמיד פנים ש”תרבות מחוץ לפוליטיקה” אפשרית, אם התרבות עצמה במשך עשורים הכחישה את זכותו של עם אחר להתקיים — והיום הדעות הללו מתממשות במלחמה?
#חדשותNA #NAnews
#ישראל #אוקראינה #ישראלאוקראינה
#זיכרוןהיסטורי #תרבותרוסית
#בולגקוב #דהקולוניזציה #תרבותופוליטיקה
