הוויכוח הגרעיני של אוקראינה: מדוע הדעה הישראלית מתחזקת

הרעיון שלפיו אוקראינה זקוקה שוב לנשק גרעיני נחשב לטאבו לפני כמה שנים. היום הוא נשמע יותר ויותר לא בפלטפורמות שוליים, אלא בחוגים מקצועיים — כולל בישראל. קצין צבא ההגנה לישראל והאנליסט הצבאי יגאל לוין מנסח את העמדה הזו ללא אֵיפוּי דיפלומטי: מדובר לא על התקפה, אלא על הישרדות.

במשך עשורים נכפתה על אוקראינה אשליה מסוכנת. ויתור על כוח צבאי ממשי כביכול ניתן לפצות ב”ערבויות ביטחוניות”. בשנת 1994 הפך מזכר בודפשט לסמל כזה. הוא הבטיח ריבונות בתמורה לפירוק מנשק גרעיני. בשנת 2014 התברר שהמסמך הזה לא עובד. עד 2022 היה ברור: מחיר הנאיביות האסטרטגית נמדד לא בהפסדים פוליטיים, אלא בחיי אדם.

ההשקפה הישראלית כאן נטולת סנטימנטים. לוין אומר ישירות: הגיע הזמן להפסיק להסתכל על עתיד אוקראינה דרך משקפיים ורודים של דיפלומטיה מערבית. הגורם היחיד לטווח ארוך שיכול לעצור את השמדת המדינה הוא פוטנציאל ההרתעה הגרעיני העצמאי שלה.

הטיעון הנגדי העיקרי שנשמע במשך שנים הוא “ההגנה האמריקאית”. אבל אם נניח את הסיסמאות בצד, התמונה נראית אחרת. הבית הלבן לא מתכוון להיכנס למלחמה ישירה עם רוסיה. וושינגטון תספק נשק, תשתף מודיעין, תטיל סנקציות. אבל היא לא תסכן את ניו יורק או שיקגו למען קייב או חרקוב.

עבור ארצות הברית אוקראינה היא עניין חשוב.
עבור ולדימיר פוטין — אובססיה קיומית.

באסימטריה זו של רצון, לרוסיה תמיד יהיה יתרון בהסלמה, כל עוד היא שומרת על מונופול גרעיני באזור. זו לא אידיאולוגיה, אלא לוגיקה קרה של הרתעה אסטרטגית.

יש גם גורם נוסף, שעליו מדברים לעיתים רחוקות בקול רם. דמוקרטיות מטבען אינן יציבות בטווח הארוך. גם אם ממשל אחד נשבע לתמוך באוקראינה “כמה שיידרש”, אף אחד לא יכול להבטיח את אותה קו בעוד חמש או עשר שנים. הפוליטיקה האמריקאית משתנה, קולות בדלניים מתחזקים, תשומת הלב בקלות נודדת לאסיה או למשברים פנימיים.

בקרמלין חושבים אחרת. שם מתכננים עשורים קדימה. פוטין או יורשו יכולים פשוט לחכות עד שהסבלנות של המערב תתפוגג.

לוין מנסח זאת בצורה חדה: כאשר למדינה אין יכולת עצמאית להגן על עצמה, היא מפסיקה להיות ריבונית. היא הופכת לבת ערובה של רצון טוב של אחרים.

הארסנל הגרעיני האוקראיני בלוגיקה זו — אינו נשק מלחמה, אלא כלי למניעתה. הוא יוצר סימטריה של פחד. אם במוסקבה מבינים שפלישה חדשה מהווה איום ישיר על קיומם, כיבוש קייב מפסיק להיות “מבצע” והופך למבוי סתום אסטרטגי.

העולם, ללא ספק, יזעם על “הפצת נשק גרעיני”. אבל, כפי שמדגיש לוין, המערב הוא זה שהכניס את אוקראינה לפינה הזו. כשהוא שולל מהמדינה הגנה ממשית, הוא איבד את הזכות המוסרית לגנות את חיפושיה אחר הביטוח היחיד שעובד.

השלום לא מגיע דרך פסגות בבריסל ולא נולד מהצהרות ריקות בוושינגטון. שלום אפשרי רק כאשר רוסיה מבינה: חציית הגבול יש לה מחיר בלתי הפיך לכל הצדדים.

זו הסיבה שהדיון על הרתעה גרעינית של אוקראינה מפסיק להיות תיאורטי והופך לחלק מהגיאופוליטיקה הממשית — שאחריה עוקבים בקפידה NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency.