- January 12, 2026
- 12:23 pm
- בעולם
נוסחה מדאיגה נשמעת יותר ויותר בוושינגטון: ייתכן שארצות הברית אינה מוכנה למלחמה ממושכת עם יריב דומה. נשיא ומנהל האסטרטגיה הראשי של אנדוריל תעשיות, כריסטיאן ברוס, מנסח זאת בבוטות: מערכת התכנון והרכש האמריקאית איטית מדי, והבסיס התעשייתי בנוי כאילו סכסוך יהיה קצר ו”נוח”.
בשיחה עם מנחה הפודקאסט School of War הוא מסביר מדוע לא ניתן פשוט להעתיק את הלקחים מאוקראינה למלחמה עם סין ומה יש לשנות לפני שיהיה מאוחר מדי.
ברוז אינו בלוגר ולא פרשן מבחוץ. הוא עבד כיועץ הראשי של הסנאטור ג’ון מקיין לביטחון לאומי, ניהל את צוות ועדת הסנאט לכוחות המזוינים, ראה תדריכים סגורים על היחס האמיתי בין כוחות ארה”ב וסין. זה, לדבריו, דחף אותו לכתוב את הספר The Kill Chain — על איך אמריקה מאבדת קצב.
“שרשרת ההרג” בהסברו אינה שירה ולא מונח מתוך מצגת. אלו שלושה שלבים בסיסיים של כל מבצע: להבין מה קורה, לקבל החלטה, להכות. הבעיה שהוא מתאר נשמעת פרימיטיבית ולכן לא נעימה: ארה”ב עושה את השלבים הללו לאט מדי, והביורוקרטיה של הפנטגון מתקשה לעכל טכנולוגיות שאמורות להאיץ את המחזור.
מדוע “כמות קטנה של נשק על” הפסיקה לעבוד
ברוז מקשר את המשבר הנוכחי של החשיבה למודל שבו אמריקה חיה לאחר המלחמה הקרה. אז נראה היה נורמלי שניתן להסתמך על מספר קטן של מערכות יקרות ומורכבות מאוד. הכל הותאם לכך: דרישות, רכש, מועדים, פיקוח. בפנים ישבה ההנחה: אם תפרוץ מלחמה, היא תימשך ימים או שבועות, יהיו מעט אבדות, התחמושת לא “תיאכל” בטונות.
אוקראינה והמזרח התיכון, לפי ההיגיון שלו, שוברים את התמונה הזו. מלחמה מודרנית — אלו חודשים ושנים, צריכה עצומה של טכנולוגיה ותחמושת, הסתגלות מתמדת. ואם אין לך הרגל לשנות ייצור במהירות וללמוד במהירות — אתה נופל למלכודת: טכנולוגית אתה חזק, אבל תפעולית אתה איטי.
מכה נפרדת לביטחון העצמי — סין. ברוז מדבר ישירות על פריטט בתחומים מסוימים ועל כך שה”דומיננטיות כברירת מחדל” הקודמת כבר לא מובטחת. לא מחר. כבר עכשיו.
“שורש הבעיה” — לא חוסר בכסף, אלא לוגיקת המערכת
בסיפורו יש הרבה תשומת לב לא לחומרה, אלא להליכים. הוא חוזר למערכת PPBE (תכנון, תכנות, תקצוב, הערכה), שמכתיבה לפנטגון קצב ל-10–15 שנים קדימה. לוגיקה זו יכולה לעבוד כאשר הדרישות ברורות וכמעט אינן משתנות. אבל היא מתפרקת בעולם שבו הטכנולוגיות מתעדכנות מהר יותר ממחזור תקציבי אחד.
הוא מדגיש שההשקעות העיקריות במחקר ופיתוח כיום אינן מגיעות מהמדינה. הן מגיעות מהמגזר הפרטי, מטכנולוגיות מסחריות, מחברות שרגילות לאיטרציות ומהירות. והמדינה ממשיכה לחשוב בקטגוריות של שליטה וביצוע ליניארי של “תוכנית”.
ברוז מנסח מסקנה לא נעימה: לארה”ב יש מספיק סמכויות וכסף — השאלה היא לא “מה מפריע לנו”, אלא “מה אנחנו בכלל רוצים לבנות וכמה מהר אנחנו מוכנים להשתנות”. וזה, לדבריו, מפחיד יותר מתירוץ ביורוקרטי נוסף.
אוקראינה: לא להעתיק FPV, אלא להעתיק את הקצב
המקום החשוב ביותר בעמדתו על אוקראינה — אנטי-רומנטיזציה. הוא אומר: הפיתוי גדול — לראות פתרונות טקטיים יעילים (FPV, דרכי ניהול חדשות, רחפנים זולים) ולהחליט שמספיק פשוט להרחיב אותם לסכסוך עם סין.
אבל התיאטרון בחלק המערבי של האוקיינוס השקט שונה: הוא ימי, המרחקים עצומים, היריב חזק יותר, הלוגיסטיקה מסובכת יותר. לכן “העתקת מערכות” ישירה — מלכודת.
הלקח שהוא רואה כאוניברסלי — מהירות הלמידה והגמישות התעשייתית. מערכות זולות מתכלות, ייצור המוני, איטרציה מהירה “שדה קרב → פיתוח → ייצור → שוב שדה קרב”. לא דגם רחפן ספציפי, אלא היכולת לשנות את המערכת כל שבוע, כי בעוד שנה סט האמצעים היעילים יהיה כבר אחר.
Anduril וההימור על ייצור המוני
לאחר הסנאט, ברוז עבר ל-Anduril Industries — סטארט-אפ ביטחוני שרוצה להחזיר להגנה את לוגיקת “הייצור בקנה מידה”, ולא “הייצור במצב יחידני”. החברה בונה באוהיו את Arsenal-1 — מתחם של 4–5 מיליון רגל מרובע להרכבה המונית של מערכות לחימה אוטונומיות.
המשמעות של הפרויקט — לא במוצר אחד, אלא בפלטפורמה שניתן להתאים במהירות למשימות חדשות. במקום לפזר את שרשראות האספקה למקסימום לתמיכה פוליטית, הם מנסים לרכז את הייצור בקמפוס אחד, כדי לעבור מהר יותר בין מוצרים, אנשים, קווים ורכיבים.
פרט חשוב בסיפורו: זו לא התוכנית הקלאסית של “הפנטגון נתן כסף — המפעל נבנה”. הוא מדגיש את השקעות החברה ותמיכת מדינת אוהיו, בנוסף לרעיון שכוח העבודה הנדרש צריך להיות יותר המוני, קרוב יותר לבסיס התעשייתי של תעשיית הרכב והתעופה המסחרית, ולא רק לכישורים אליטיסטיים צרים.
בינה מלאכותית, אוטונומיה והגנה אווירית: “תתאוטומט או תפסיד”
שם, היכן שהוא נשמע כמעט ללא עוררין — זו ההגנה האווירית וההגנה מפני טילים. הוא מתאר את בעיית הממדים: לא התקפה בודדת, אלא גלים של מאות ואלפי אמצעי פגיעה שוב ושוב. בתנאים כאלה, עיבוד “ידני” של החלטות אנושיות הופך לצוואר בקבוק.
הוא עובר דרך הניסיון הישראלי והאוקראיני: כאשר יש צורך להגן כל הזמן, טכנולוגיות עיבוד נתונים, אוטומציה ואלמנטים של אוטונומיה הופכים לא לאופנה, אלא לתנאי הישרדות.
עם זאת, הוא מכיר בהבדל הפוליטי והאתי בין הגנה להתקפה: חברות דמוקרטיות יהיו זהירות יותר עם אוטונומיה בפעולות התקפיות. אבל אוטומציה הגנתית, לפי ההיגיון שלו, תיושם מהר יותר, כי קל יותר להצדיק אותה כאמצעי הגנה על אנשים.
מה הוא רואה כסיכון העיקרי
לא “היעדר טכנולוגיות”. אלא שארה”ב ממשיכה לחיות בבירוקרטיה של זמן שלום, מתכוננת למלחמה שתדרוש משמעת גיוס, מהירות תעשייתית וסקירה מתמדת של גישות.
בקצרה: אמריקה יכולה להיות בעלת הרעיונות ההנדסיים הטובים ביותר, אבל להפסיד בקצב היישום ובקצב הייצור.
זו בדיוק הסיבה שהשיחה על סין, אוקראינה, מערכות אוטונומיות ומפעלים באוהיו נשמעת לא כוויכוח בתוך תעשיית הביטחון, אלא כשאלה האם המעצמה הצבאית הגדולה בעולם תספיק להשתנות לפני שתתמודד עם סכסוך “על סיבולת” — זה מה שמדווחים НАновости — Новости Израиля | Nikk.Agency, כשהם כותבים על המציאות החדשה, שבה מהירות התעשייה ומהירות ההחלטות שוב הופכות לנשק אסטרטגי.
