- February 10, 2026
- 9:49 pm
- ישראל
סדרת התעודה איליה אקסלרוד “גשרים של תקווה”, שנוצרה עבור ערוץ 9, נבנתה במקור כמסע במערכת העצבים של המדינה. תשעה פרקים. תשע ניסיונות להבין מה מחזיק את החברה שעברה את המכה הגדולה ביותר בהיסטוריה שלה.
לא מפות מטה.
לא תדריכים.
אנשים שהחלו פתאום לעשות יותר ממה שציפו מהם.
הנה כל הסדרה – “גשרים של תקווה” 9 פרקים:
“פרויקט תיעודי רחב היקף של ערוץ 9 «גשרים של תקווה». זה לא כרוניקה של פעולות לחימה. זו כרוניקה של רוח האדם. מ-7 באוקטובר 2023 חיי ישראל השתנו לנצח. בסדרה זו של 9 פרקים נצא למסע ברחבי הארץ — מהצפון המופגז לדרום הפצוע. נציג סיפורים של רופאים, מתנדבים, חיילים ותושבים, שמצאו ברגע הטרגדיה הגדולה ביותר את הכוח לא רק לשרוד, אלא גם להיות תמיכה זה לזה.”
לקראת הסוף, בפרק 9-1 בשם “למה ישראל תמיד מנצחת” | גשרים של תקווה – הפרק הסופי, המחבר מוביל את הצופה לאלה שכבר היה להם ניסיון מוכן של גיוס אזרחי:
“בפרק הסופי נספר סיפורים של אנשים וארגונים מקצוות שונים של החברה הישראלית. שמאלנים וימנים, תושבי המרכז הרועש והפריפריה הרחוקה, שבשעה קשה למדינה השאירו את כל הוויכוחים מאחור והחלו לעזור למדינתם, והראו את הצדדים היפים ביותר שלה.
📌 גיבורי הפרק:
פרופסור אלברט פנחסוב, רקטור אוניברסיטת אריאל, הפנה את כל הכוחות לעזרה לסטודנטים ולקרוביהם. המרצים העבירו הרצאות בזום לסטודנטים-מילואים שהיו בעזה.
נציגי תנועת «אחים לנשק» הפכו את תשתית המחאה למטה מתנדבים רחב היקף, שעסק בפינוי, לוגיסטיקה ועזרה לתושבי הדרום.
ילנה מראסט והרב אלי טלברג הקימו בכרמיאל מטה עזרה למשפחות הנופלים, ועזרו להם לעבור את האובדן ולא להישאר לבד עם הכאב.
אנה ז’רובה וארגון «חברים ישראלים של אוקראינה» תיאמו את פינוי תושבי שדרות, אספקת מזון ותמיכה לחיילים.
תשעה פרקים אחורה יצאנו לדרך כדי למצוא תשובה לשאלה המרכזית: מה מחזיק אותנו יחד, למרות כל הניסיונות והמחלוקות?
אנחנו מאוד מקווים שדרך הכאב הצלחתם לראות את העיקר — את העמידות שלנו, את האהבה והתקווה שלנו”.
כך מופיעים בפריים חברים ישראלים של אוקראינה ומייסדת השותפה שלהם אנה ז’רובה.
ניסיון שהובא מאסון אחר
לפני המלחמה הישראלית, הצוות הזה עבד שנים רבות עם הכיוון האוקראיני. תחילה עזרה לנפגעים אחרי 2014. לאחר מכן — תוכניות תמיכה רחבות היקף אחרי 2022: משלוחים הומניטריים, ליווי פצועים, חיפוש דיור, תיאום בין תורמים ומתנדבים.
זו לא הייתה יוזמה ספונטנית.
זו הייתה מערכת מתוקנת.
ב-7 באוקטובר התברר שדווקא מערכות כאלה נחוצות בתוך המדינה.
טלפונים, רשימות, נהגים, הבנה איך להתנהג כשהמבנים הרשמיים עמוסים. לא תיאוריה. פרקטיקה.
בסרט זה נאמר בשקט, ללא פאתוס: לאנשים כבר היה מיומנות עבודה בכאוס. כלומר, הם יכלו להתחיל מיד.
איפה מצולם הסיום ולמה דווקא שם
חיפה כנקודת עבודה, ולא כתפאורה
הראיון הוקלט במרכז מתנדבים לעזרה לפליטים אוקראינים בחיפה. ההיגיון בבחירה ברור. כאן נבנתה במשך שנים רשת שהתרגלה לעומס מסביב לשעון.
לא היה צורך להמציא מבנה.
הוא היה קיים.
מאוחר יותר ז’רובה תנסח את משמעות הצילום כך:
«עבורנו זה יותר מראיון. זו שיחה על בחירה, אחריות ואנושיות».
המשפט קצר. אבל בו — כל ההסבר למה הקו הזה הפך לחלק מהפרק המסיים.
אלה שמחוץ לפריים
הטלוויזיה מוגבלת בזמן. עם זאת, ז’רובה מדגישה את שמות אלה שעבדו לצידה: Ella Storm, Vyacheslav Feldman, סשנקה ז’ורבל.
עמדתה נשמעת ישירות:
«אלה אנשים שבלעדיהם הסיפור הזה לא היה נשמע».
עבור הדוקומנטריסטים זה דגש חשוב. הפרויקט נבנה על הכרה בעבודה הבלתי נראית — לוגיסטיקה, טלפונים, חלוקה, ליווי משפחות.
בלעדיו שום דבר לא עובד.
מה עשתה הארגון בשבועות הראשונים של המלחמה
מכוניות, מסלולים, משפחות
מהשעות הראשונות היה ברור: מספר עצום של אנשים צריך לפנות, לשכן, להאכיל. לעיתים קרובות מדובר היה בקשישים, בעולים חדשים, באלה שלא התמצאו במערכת.
ל«חברים ישראלים של אוקראינה» כבר היו בסיסי נהגים ומתנדבים.
המנגנון הופעל אוטומטית.
נוצרו נסיעות לדרום. חיפשו דירות ובתים בצפון ובמרכז. הופיעו מקלטים זמניים. אנשים חולקו ממש ביד, דרך מכרים, דרך רשתות חברתיות, דרך שיחות אישיות.
ז’רובה מדגישה:
«המטרה העיקרית שלנו הייתה לעזור לאלה שלא נראו ולא נשמעו».
זו תכונה מרכזית של כל העבודה — מיקוד באלה שקל לאבד בין הדוחות והמספרים.
אוכל לחיילים ומגע אנושי
כאשר מסעדות החלו לבשל עבור יחידות צבאיות, היה צורך במשלוח. המתנדבים לקחו על עצמם את המסלולים. מכוניות נסעו לבסיסים מדי יום.
העבודה נראתה יומיומית.
אבל דווקא ביומיומיות הזו הייתה היציבות.
סיפור על גלידה
אחד הפרקים שנכנס לדיון לאחר יציאת הפרק, — גלידת אוקראינית. היא הובאה יחד עם מוצרים אחרים. החיילים חיכו.
אם הקופסאות הגיעו בלעדיה, שאלו.
זה לא בדיחה. זה מראה כמה חשובים לאנשים סימנים פשוטים של חיים נורמליים. מתוק, מוכר, אנושי.
כך פועלת המורל.
דווקא פרטים כאלה הבמאי משאיר בסוף — הם מדברים חזק יותר מאנליטיקה.
למה הקו הזה חשוב להבנת התמונה כולה
לרגע שהצופה מגיע לפרק האחרון, הוא כבר ראה רופאים, מילואים, רבנים, מתנדבים בחלקים שונים של המדינה. עולה השאלה: מה משותף ביניהם?
התשובה מתגבשת בהדרגה — נכונות לקחת אחריות ללא ציפייה להוראות.
הסיפור של ז’רובה מתאים בצורה מושלמת לנוסחה זו. קהילה שהתרגלה לעזור מחוץ לישראל, ברגע קריטי מפנה את המאמצים פנימה.
היכולת ההומניטרית אינה מכירה גבולות לאומיים. היא פשוט משנה את כיוון היישום.
ובנקודה זו של הסיפור נשמע באופן טבעי המסקנה שהמערכת החדשותית של נאנובוסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency: החברה שורדת בזכות קשרים אופקיים מהר יותר מכל בירוקרטיה.
הכרת תודה ותיעוד הזיכרון
ז’רובה מודה במיוחד לKAMANDA Productions Ltd על האפשרות לספר את הסיפור הזה. עבור המשתתפים חשוב לא רק לבצע את העבודה, אלא גם לשמר אותה בזיכרון הציבורי.
אחרת בעוד כמה שנים יישארו רק ניסוחים יבשים.
והעיקר ייעלם — תחושת הכתף ליד.
מה נשאר אחרי הקרדיטים
הסיום אינו מציע מתכונים פשוטים לעתיד. הוא מתעד עובדה: בשבועות הקשים ביותר אלפי אנשים בישראל פעלו כאילו אין דרך אחרת.
מישהו פתח בית.
מישהו התיישב מאחורי ההגה.
מישהו קיבל את הכאב של האחר כמשימה שלו.
הקו של «חברים ישראלים של אוקראינה» מראה שסולידריות יכולה להיות מיומנות נלמדת. אפשר לפתח אותה. אפשר להפעיל אותה.
וכאשר היא מופעלת, המדינה מקבלת סיכוי לעבור את האסון מבלי לאבד את עצמה.
זו הסיבה שהסיפור הזה עומד בסוף.
הוא לא על העבר. הוא על מנגנון ההישרדות.
…
…
…
