עסקה שמריחה מסחיטה: למה מוסקבה ניסתה להחליף את איראן באוקראינה אצל טראמפ ולמה זה חשוב לישראל

מוסקבה הציעה לארה”ב עסקה על פי עקרון “שירות תמורת שירות”: הקרמלין יפסיק לשתף את איראן במידע מודיעיני – כולל קואורדינטות מדויקות של מתקנים צבאיים אמריקאיים במזרח התיכון – אם וושינגטון תפסיק לספק לאוקראינה מודיעין על רוסיה. טראמפ סירב.

כאשר מוסקבה מציעה לוושינגטון תכנית “נפסיק לעזור לאיראן אם תפסיקו לעזור לאוקראינה”, זה כבר לא נראה כמו דיפלומטיה רגילה. זו ניסיון להפוך שני משברים לעסקה אחת. ולציבור הישראלי כאן חשוב לא רק הסיפור האוקראיני. לפי נתוני רויטרס, ב-11 במרץ 2026 התקיימה בפלורידה פגישה בין קיריל דמיטרייב לסטיב ויטקוף וג’ארד קושנר, והנושא של הערוץ הרוסי-איראני נדון בוושינגטון באופן מעשי.

אם הפרסום של Politico מעביר במדויק את תוכן המגעים הללו, הקרמלין ניסה למכור לארה”ב את הוויתור על העברת מידע מודיעיני לאיראן כוויתור, שעליו אוקראינה הייתה צריכה לשלם בביטחונה. עבור המזרח התיכון זה נשמע במיוחד קשה: מוסקבה מראה שהיא רואה את המסלול האיראני לא כבעיה נפרדת, אלא ככלי לחץ על ארה”ב ובעלות בריתה.

מה בדיוק הדאיג את ארה”ב ואירופה

הרקע לסיפור הזה כבד בפני עצמו: רוסיה מספקת לאיראן מידע שיכול לשמש להכוונת תקיפות על כוחות אמריקאיים באזור. כבר לאחר מספר ימים ויטקוף אמר שמוסקבה הכחישה זאת בשיחה עם טראמפ, אך עצם קיום השיחה מראה את העיקר: בוושינגטון תופסים את הסיכון הזה ברצינות, ולא כהשערה עיתונאית.

לאחר מכן טראמפ הכיר בפומבי שלדעתו פוטין עשוי לעזור לאיראן “קצת”. עבור הבית הלבן זה שינוי חשוב. מדובר כבר לא בבעיה היפותטית, אלא במצב שבו רוסיה למעשה מנסה לשמור לעצמה תפקיד של שחקן המסוגל להשפיע על האיום על ארה”ב וישראל, ואז לסחור בתפקיד הזה.

זו הסיבה שההצעה, שתוארה ב-Politico, יצרה כזה אפקט על הדיפלומטים האירופיים. הדאגה שלהם מובנת: מוסקבה לא רק מחפשת ערוץ תקשורת עם וושינגטון, אלא מנסה להכניס טריז בין ארה”ב לאירופה ברגע שבו היחסים הטרנס-אטלנטיים כבר עמוסים במלחמה במזרח התיכון, במחלוקות על סדרי עדיפויות ובשאלה כמה משאבים המערב יוכל להחזיק בו זמנית במסלולים האיראני והאוקראיני.

למה הסיפור הזה נוגע לישראל ישירות

עבור ישראל כאן הבעיה רחבה הרבה יותר מאשר רק ויכוח על עזרה לאוקראינה. אם רוסיה אכן מנסה לממש את השפעתה על איראן, אזי האיום האיראני עבורה – אינו קו אדום, אלא נכס למשא ומתן. מה שעבור ישראל הוא שאלה של ביטחון פיזי, בלוגיקה של הקרמלין הופך לנושא להחלפה.

היום מדובר במידע מודיעיני שאיראן עשויה להשתמש בו נגד תשתיות אמריקאיות במזרח התיכון. מחר – בתיווך על האורניום האיראני. מחרתיים – בניסיון לאלץ את ארה”ב לבחור בין קייב למזרח התיכון. וזה כבר לא תיאוריה. Axios דיווח שטראמפ דחה הצעה רוסית נוספת – להעביר את האורניום המועשר האיראני לאחסון ברוסיה. כלומר, מוסקבה במקביל מנסה לבסס לעצמה תדמית של “מתווך הכרחי” ובו זמנית לשמור לעצמה מנוף השפעה.

על רקע זה, הסיפור עם ההצעה “איראן תמורת אוקראינה” הופך למיוחד במיוחד. מוסקבה כאילו אומרת לוושינגטון: אנחנו מוכנים להפחית את האיום, אליו יש לנו גישה, אבל רק אם תחלישו את התמיכה במדינה שנלחמת נגדנו. עבור הקורא הישראלי זהו אות חשוב. הקרמלין מחבר יותר ויותר את החזית האוקראינית והמזרח תיכונית למערכת לחץ אחת.

למה הסירוב של ארה”ב חשוב יותר מהדליפה עצמה

אסטרטגית, הדבר החשוב ביותר בסיפור הזה – לא רק הפרסום עצמו, אלא שארה”ב, לפי הנתונים הקיימים, סירבה לתכנית כזו. זה אומר שבינתיים בוושינגטון מבינים: אי אפשר לאפשר לרוסיה ליצור סכנה, ואז לדרוש תשלום גיאופוליטי על הסרתה החלקית.

ובהקשר הזה הסיפור יוצא הרבה מעבר לאינטריגות המשרדיות סביב טראמפ, קושנר או ויטקוף. היא מראה את הארכיטקטורה של הגישה הרוסית. אוקראינה וישראל בלוגיקה הזו – אינן מדינות נפרדות עם הקונפליקטים והאיומים שלהן, אלא חלקים של לוח אחד, שבו מוסקבה מנסה להזיז את הכלים כך שארה”ב תאבד את חופש התמרון בשני הכיוונים בו זמנית.

כאן מתאים לומר ישירות: НАновости — חדשות ישראל | https://nikk.agency/ כבר לא פעם תיעדו שהקשר מוסקבה-טהראן מזמן יצא מגבולות השותפות המצבית. כעת, לפי הפרסומים החדשים, הקשר הזה משמש יותר ויותר גם ככלי סחיטה במשא ומתן עם וושינגטון.

מה מראה ההקשר הרחב יותר של מרץ 2026

הימים האחרונים רק חיזקו את הרושם הזה. רויטרס כתב שממשל טראמפ שוקל אפילו אפשרויות צבאיות, הקשורות לשליטה על מאגרי האורניום המועשר האיראני. במקביל, AP ומקורות אחרים מציינים שעל רקע המלחמה עם איראן, תשומת הלב של ארה”ב מתפזרת יותר ויותר בין המזרח התיכון לאוקראינה, וזה בדיוק הרגע שהקרמלין מנסה לנצל.

אוקראינה במצב כזה חוששת שהחזית המזרח תיכונית תמשוך אליה את הטילים האמריקאיים, מערכות ההגנה האווירית והמשאב הפוליטי. ישראל, מצידה, רואה שהערוץ הרוסי-איראני לא נעלם ויכול לפעול נגד האינטרסים של ארה”ב ושותפיה באזור. האינטרסים של קייב וירושלים לא חופפים לחלוטין, אבל הדאגה שלהם היום אחת: מוסקבה רוצה לכפות על המערב לבחור את מי לתמוך קודם.

מה זה אומר הלאה

המסקנה העיקרית קשה ולא נעימה. מוסקבה, לפי הפרסומים של הימים האחרונים, ניסתה לכפות על ארה”ב שפת עסקה, שבה הפסקת הסיוע לאיראן מוצגת כוויתור, שעליו אוקראינה צריכה לשלם. הבית הלבן דחה את התכנית הזו. וזה, אולי, החדשות הטובות היחידות לעת עתה.

הרעות במקום אחר. עצם הופעתה של הצעה כזו אומרת הרבה. הקרמלין לא רק משתמש במלחמה במזרח התיכון כרקע נוח. הוא מנסה לשלב אותה בעסקה על עתיד אוקראינה, אירופה והנוכחות האמריקאית באזור.

עבור ישראל זה אומר דבר פשוט אך לא נעים: האיום האיראני לא נעלם לשום מקום, אך אליו מתווסף יותר ויותר שכבה נוספת – המשחק הפוליטי הרוסי סביבו. וקומבינציות כאלה בדרך כלל מסוכנות יותר מאיומים ישירים. הן נשמעות שקטות יותר, אך ההשלכות שלהן, בדרך כלל, ארוכות יותר.