זלנסקי — נתניהו: מהתרחקות קרה לפנייה פרגמטית

אוקראינה וישראל התקרבו זו לזו בזהירות רבה מדי זמן רב. קייב חיכתה מירושלים לעמדה ברורה יותר, לעזרה מוחשית יותר, ובעיקר להבנה שהמלחמה נגד אוקראינה מזמן חרגה מגבולות הנושא האוקראיני בלבד. ישראל הגיבה בזהירות, בצעדים מדודים ובניסיון מתמיד לא לשרוף גשרים במקום שבו נראה לה חשוב לשמור על מרחב תמרון.

לכן הפנייה הנוכחית נראית חזקה יותר מסימן דיפלומטי רגיל. אם עד לא מזמן השיחה על התקרבות אסטרטגית בין קייב לירושלים נשמעה כמו נוסחה יפה אך רחוקה, כעת היא מתמקדת יותר ויותר בפרקטיקה של המלחמה: ברחפנים, במיירטים, בבליסטיקה, בהגנה רב-שכבתית ובמחיר של שמיים שניצלו.

כשקייב חיכתה ליותר, וישראל בחרה בזהירות

שנים קרות ללא ניתוק ישיר

מ-2022 עד 2024 לא ניתן היה לקרוא ליחסים בין אוקראינה לממשלת בנימין נתניהו עוינים. אבל גם לא בריתיים – בשום אופן. זו הייתה מודל של מרחק זהיר, שבו נשמרו קשרים, אך לא הפכו לאמון.

אוקראינה ביקשה יותר. לא מדובר היה רק בתמיכה פוליטית, אלא גם במערכות הגנה אווירית, בבחירה ברורה יותר של צד, ובבהירות ציבורית. ישראל העדיפה פתרונות מוגבלים. הייתה עזרה, אך נקודתית. היו מחוות, אך מדויקות עד המילימטר. אפילו במקום שבו קייב רצתה לראות ישירות מוסרית ופוליטית, הקו הישראלי נשאר זהיר: לא עכשיו, לא בפורמט כזה, לא במידה כזו.

על רקע זה, ערוץ אחר נראה בולט במיוחד – המוסקבאי. הקשר עם מוסקבה אצל נתניהו לא נעלם. הוא נשמר במשך שנים ככלי עבודה: סוריה, איראן, הנוכחות הצבאית של רוסיה באזור, תיאום בנושאים רגישים. זו לא הייתה ידידות במובן הרומנטי, אלא חישוב קר, אך עבור קייב האסימטריה עצמה נראתה כואבת.

סמל ללוגיקה זו היה גם ביקורו של נתניהו במוסקבה במצעד 2020. עבור אוקראינה זה נקרא בפשטות: עם קייב – זהירות ומרחק, עם הקרמלין – שמירה על ערוץ ענייני. לא פאנאטיות, לא ברית, אלא סדירות. וזה נזכר.

למה הנוסחה הישנה כבר לא עובדת

הבעיה במודל הישן הזה היא שהוא נבנה על עולם שכבר לא קיים. ישראל יכלה להרשות לעצמה לאזן, כל עוד רוסיה נשארה עבורה מסלול נפרד, ואיראן – איום נפרד. כעת הקווים הללו כמעט התאחדו.

רוסיה ואיראן פועלות יותר ויותר יחד. עבור הקהל הישראלי זו כבר לא גיאופוליטיקה מופשטת, אלא איום מעשי ישיר. ועבור אוקראינה זה אומר שהניסיון שלה במלחמה נגד השילוב הרוסי-איראני מפסיק להיות רק ניסיון אוקראיני. הוא הופך לידע שניתן לייצא.

שנת 2026 משנה את האופטיקה

אוקראינה הפכה לא רק למבקשת, אלא גם לנושאת הטכנולוגיה הנדרשת

כאן מתחיל הדבר החשוב ביותר. לא השתנתה הרטוריקה של ולדימיר זלנסקי. ובאופן כללי, לא הסגנון של נתניהו עצמו. השתנתה המציאות של שדה הקרב.

אוקראינה בשנים אלו הפכה למדינה שלא רק עומדת במלחמה, אלא מייצרת כל יום פתרונות למלחמת העתיד. ולא במצב מעבדתי ולא בצורת מצגות לכנסים. הפתרונות הללו נבדקים מיד בקרב אמיתי – נגד הצבא הרוסי, שכונה פעם ‘השני בעולם’, וכעת נלמד כדוגמה למלחמה בקנה מידה גדול של התשה, עומס יתר על מערכות הגנה אווירית ושימוש מסיבי באמצעים זולים.

מדובר בעיקר ברמה התחתונה של ההגנה המודרנית. אוקראינה צברה ניסיון בהפלת רחפנים זולים, עבודה נגד נחילים, התאמה הנדסית מהירה תוך כדי תנועה, כאשר הפתרון נולד לא בשנה, אלא בשבוע. עבור ישראל זה כבר לא אקזוטיקה זרה. זה משהו שיכול להיות מועיל כאן ועכשיו.

לכן השיחה על עניין אפשרי של ישראל ברחפנים המיירטים האוקראינים ובמודל ההגנה הזולה ההמונית האוקראינית נראית לא כמו נימוס דיפלומטי, אלא כהיפוך פרגמטי. לא קייב מבקשת טכנולוגיה לריק. כעת גם לקייב יש משהו שיכולים לפנות אליו.

עבור ישראל זו שאלה של הישרדות, לא של סימפטיה

ישראל יודעת לחיות במצב של איום מתמיד. אבל אפילו עבור מדינה כזו השנים האחרונות הראו את גבולות התוכניות הישנות. כאשר התקפה יכולה להגיע מכמה כיוונים בבת אחת, כאשר האיום משלב טילים, רחפנים, בליסטיקה ומבנים פרוקסי, ההסתמכות רק על פתרונות מוכרים הופכת ליקרה ובמקומות מסוימים לא יעילה.

לכן הניסיון האוקראיני הופך למעניין דווקא עכשיו. לא בגלל שמישהו פתאום אוהב את קייב יותר מבעבר. אלא כי אוקראינה למדה לעשות את מה שקריטי לכל מדינה תחת לחץ: להפיל הרבה, מהר וביחסית בזול.

ובשלב מסוים כבר אי אפשר להתעלם מזה. גם אם קודם נראה היה נוח יותר לשמור על מרחק.

מה אוקראינה וישראל יכולות לתת זו לזו

לקייב – מהירות, לירושלים – ארכיטקטורה

אם נשאיר את הרגשות בצד, מתגלה מודל ברור של תועלת הדדית.

אוקראינה יכולה להציע לישראל ניסיון במלחמה מסוג חדש. אלו אלגוריתמים למאבק בהתקפות מסיביות של רחפנים זולים, פרקטיקה נגד נחילים, התאמה הנדסית, שנבדקה ממש בקו האש, והכי חשוב – הבנה של כלכלת המלחמה המודרנית. לא רק איך להפיל, אלא איך להפיל כך שההגנה לא תקרוס את הצד המגן מהר יותר מההתקפה שמקריסה את התוקף.

ישראל, מצידה, יכולה לתת לאוקראינה את מה שעדיין חסר לה באופן קריטי: לא רק מערכות נפרדות, אלא לוגיקה שלמה של בניית שמיים. לישראל יש ארכיטקטורה רב-שכבתית של הגנה אווירית – מהכיפת ברזל ועד קלע דוד וחץ. עבור אוקראינה זה חשוב לא ברמת שמות יפים, אלא ברמת העיקרון: איך לחבר את הרמה התחתונה הזולה של יירוט עם הרמה העליונה היקרה והמתוחכמת יותר של הגנה מפני איומים מורכבים יותר.

כאן יכולה להיוולד הנוסחה החזקה ביותר של שותפות. אוקראינה יודעת איך לעבוד בתחתית – מהר, המוני, גמיש. ישראל יודעת לבנות את העליון – באופן שיטתי, מדורג, עם חישוב על בליסטיקה מורכבת והתקפה משולבת.

באמצע הלוגיקה החדשה הזו נוצר מה שכבר צריך לדבר עליו ברצינות: חדשות – חדשות ישראל | Nikk.Agency מתעדות לא רק עוד מגע דיפלומטי, אלא מעבר אפשרי למודל שבו אוקראינה וישראל מתחילות להסתכל זו על זו לא דרך עלבונות ישנים, אלא דרך יכולות צבאיות אמיתיות.

אבל זה עדיין לא ברית

כאן חשוב לא להגזים. על פני השטח נראה באמת win-win קלאסי. לאוקראינה יש מה שיכול להיות מועיל לישראל: רחפנים, גמישות, ניסיון במלחמה מודרנית, שנבדק בתנאים קיצוניים. לישראל יש מה שקריטי לאוקראינה: הגנה מערכתית מבליסטיקה, ארכיטקטורה בוגרת יותר של הגנה אווירית, ניסיון באינטגרציה של שכבות הגנה שונות.

ביחד זה היה נראה כמעט כמתאר אידיאלי – מהיירוט זול בתחתית ועד כיסוי טכנולוגי מלמעלה.

אבל בינתיים כנה יותר לדבר אחרת. אלו עדיין לא הסכמות שהושגו. לא ברית מעוצבת. לא חבילה חתומה. בינתיים מדובר בחלון הזדמנויות חדש, שהפך בולט רק כי המודל הישן כבר לא עומד בלחץ המציאות.

ובכל זאת, השינוי עצמו הוא משמעותי. נתניהו ניסה במשך שנים לשמור על איזון בין קייב למוסקבה. הקו הזה היה מובן מבחינת החישוב הישראלי. אבל המלחמה שינתה את הכללים. העתיד נכתב כעת לא שם, היכן שדוחים את הבחירה ללא סוף, אלא שם, היכן שלומדים כל יום ליירט רחפנים, טילים ואיומים חדשים מהר יותר ממה שהם מספיקים להפוך לנורמה.

ואם ההיפוך הזה אכן יתגבש לשיתוף פעולה מעשי, אז לפנינו לא יהיה התקרבות רגשית, אלא ברית של אינטרסים. עבור העולם הנוכחי זה, אולי, אפילו חזק יותר.