«זה אסון»: שיחה גלויה עם כומר יהודי אורתודוקסי בצבא אוקראינה – על החזית, האמונה ואיך לא לאבד את האדם – וידאו

“יש חוק, ונאמר: ‘אם מישהו בא להרגך — השכם להורגו’. זה החלק החשוב ביותר. לכן הגנה על המדינה שלך היא מצווה של אלוהים. קיימת מצווה נוספת: ‘אל תעבור את הגבול’. היא כתובה בתורה, בתנ״ך, נכון? ולכן מי שבאו לכאן הפרו בצורה גסה את המצווה הזאת. ומי שמגן — אלו הכוחות המזוינים של אוקראינה, אלו ידיו של אלוהים באוקראינה. והם מקיימים את המצווה — דווקא לא להרוג מתוך רצחנות, אלא להשמיד את האויב”,
— יעקב סיניאקוב.

הווידאו של ערוץ ״Подробиці״
עם איגור סיניאקוב (המוכר גם כרב יעקב) אינו נשמע כמו עוד “ראיון על דת”.
זה נשמע יותר כמו שיחה מהחזית — מקום שבו לאנשים כבר אין מילים מיותרות, אבל נשארת היכולת לומר דברים ישירות.

הוא מדבר על מלחמה כעל כאוס מוחלט.
על הצבא כסדר בתוך הכאוס.
על כך שנייטרליות בזמנים כאלה איננה רק עמדה נוחה — אלא מלכודת מוסרית.
ועל כך שזיכרון איננו משקל שמכביד על האדם, אלא כלי שבעזרתו בונים עתיד.

הרב יעקב הוא הקפלן היהודי האורתודוקסי הראשון בהיסטוריה של הכוחות המזוינים של אוקראינה שהוכר רשמית בתפקידו. בסרטון מסופר מסלולו בקצרה ובבהירות: לאחר 24 בפברואר 2022 הוא ואשתו החלו לסייע לפליטים בדניפרו. בהדרגה העבודה ההתנדבותית עברה לעבודה עם הצבא — נסיעות לאורך קו החזית, פגישות עם יחידות בכיוונים שונים.

בשנת 2025, בהזמנת מפקד — בריגדיר־גנרל יבגן לאסייצ’וק — הצטרף יעקב רשמית לצבא ועמד בראש שירות הקפלנות של הקורפוס השביעי של כוחות התקיפה המוטסים.

וזו נקודה חשובה:
הוא לא אדם שמגיע “לבקר לפעמים”.
הוא חלק מהמערכת.
נמצא לצד האנשים כל הזמן.

דווקא משום כך הטון של הראיון שונה — אין כאן מבט חיצוני על מלחמה.

חשוב להבהיר: במאמר זה נלקחו רק התזות הבולטות ביותר וכמה סיפורים מרכזיים מתוך השיחה — למעשה מעין תקציר, ולא ניסיון להעביר במלואו את האינטונציה והעומק של השיחה. הראיון המלא רחב, עמוק ולעיתים חזק הרבה יותר דווקא בזכות הפרטים החיים, השתיקות, תגובות המשתתפים והאופן שבו הרב יעקב פותח את מחשבותיו צעד אחר צעד. אם הנושא קרוב אליכם — כדאי מאוד לצפות בראיון המלא. הוא מעניק תחושה שונה לחלוטין של מציאות החזית ושל הדרך שבה אנשים מחזיקים מעמד במקום שבו ה״קפец״ הופך לנורמה יומיומית.

מי הוא הרב יעקב ולמה מקשיבים לו לא רק מאמינים

הוא עצמו שוב ושוב מחזיר את השיחה למשמעות הפשוטה של המילה “רב”.
זה לא רק “איש דת”. זה קודם כול — מורה.

לא אדם שמגיע לבצע טקסים, אלא אדם שמסביר, מחזיק גבולות ועוזר לאדם לא להתפרק ברגע שבו הכול סביבו מתפרק.

וכאן חשוב להבין: עבור רבים בחזית הקפלן איננו “אפשרות דתית”, אלא פונקציה אנושית.

יש מי שמאמין.
יש מי שלא.
יש אורתודוקסים, קתולים, ויש כאלה שלא הגדירו את עצמם מעולם.

אבל כאשר לידך נמצא אדם שיודע להקשיב, שאינו מפעיל לחץ ואינו מטיף — אלא מאפשר לדבר ולהיאחז במשמעות — הדת הופכת לדבר משני.

הרב יעקב, נראה, מבין זאת טוב מרבים אחרים. הוא אומר בשקט: אלוהים אחד, אוקראינה אחת, והמחסומים המרכזיים בין אנשים נוצרים לרוב לא מתוך אמונה — אלא בראש. מפחד, מעייפות ומההרגל לחלק את העולם ל”שלנו” ו”שלהם”.

״העיקר — לוגיסטיקה וקשר״: מלחמה בלי רומנטיקה

אחת המחשבות הראשונות בשיחה נשמעת כמעט כמו הרגל מקצועי: בצבא הדבר החשוב ביותר הוא לוגיסטיקה וקשר.

לא סיסמאות.
לא טקסטים יפים.
לא “רצון לניצחון” כמושג מופשט.

אלא קשר שעובד.
עורף שמספיק בזמן.
אספקה שמגיעה כשצריך.

כי כאשר הדברים האלה אינם קיימים — הגבורה הופכת לניסיון לסתום חורים. והחורים במלחמה הם אינסופיים.

מכאן נולד אחד הרעיונות המרכזיים שלו: מלחמה היא כאוס מקסימלי. כדי להחזיק מעמד בתוך כאוס כזה — דרוש סדר מקסימלי.

את הסדר הזה הוא רואה בצבא כבסיס המדינה עצמה.

באופן חד כמעט גס:
אין צבא — אין מדינה.

גם אם כל המקצועות חשובים, הצבא הוא היסוד שעליו נשענת כל שאר החיים.

״צריך לבחור עמדה״: על נייטרליות, שחיתות ועייפות

אחד החלקים המתוחים ביותר בראיון נוגע לבחירת עמדה. הרב יעקב אומר דבר שרבים אינם אוהבים לשמוע — במיוחד בערים שקטות או מחוץ למדינה: נייטרליות בזמנים כאלה היא ניסיון להתחמק מאחריות.

הוא מצטט את האמירה המוכרת שלפיה המעגלים החמים ביותר בגיהינום שמורים לאלו שבזמנים של משבר מוסרי בחרו להישאר ניטרליים. ומתוך זה הוא מציע מסקנה מעשית: לבחור עמדה איננו רק עניין מוסרי — זה גם קל יותר מבחינה פסיכולוגית. לפחות אתה מבין מי אתה והיכן אתה עומד.

בהמשך השיחה עולה נושא השחיתות. וכאן הוא בכוונה מערער את ההצדקה הנפוצה לאדישות. כן — שחיתות קיימת. אבל מה עכשיו? להרים ידיים?

הלוגיקה שלו פשוטה וישירה עד כדי אי־נוחות: אל תהיה מושחת בעצמך. אל תצדיק חוסר פעולה בכך שמישהו אחר גונב. זה לא מבטל את הבעיה המערכתית, אבל מחזיר לאדם אחריות אישית ואת היכולת לפעול.

עבור קוראי ישראל הדבר נשמע חד במיוחד: רבים מהישראלים שמוצאם מאוקראינה חיים בין שתי מציאויות — המלחמה שם והחיים כאן. והרגש המסוכן ביותר במצב כזה הוא התחושה ש”אני לא מחליט כלום”. לאורך הראיון נשמע מסר הפוך: כן תלוי. אולי לא בקנה מידה של מדינה — אבל בקנה המידה של הבחירה האישית, העזרה, המילים והעמדה.

״אני מגיע אליהם בשביל האנרגיה״: מי בעצם מחזק את מי

יש רגע בראיון שבו נשבר סטריאוטיפ מוכר על קפלן שמגיע “להרים מורל”. הרב יעקב מודה שבתחילה חשב שהוא מגיע לחיילים כדי לתת להם משהו — מילים, תמיכה, הכוונה.

ואז הבין שהוא מגיע דווקא לקבל.

לקבל ניסיון, כוח והשראה מאנשים שחיים במקום שבו פחד איננו רעיון תאורטי אלא מציאות יומיומית.

הוא מתאר את הלוחמים כגיבורים אמיתיים — בלי ברק ובלי רומנטיקה. הם יכולים להיות עייפים, מחוספסים ולעיתים שבורים, אבל הם ממשיכים להחזיק ברעיון ולעשות את עבודתם. והדבר הזה ממלא גם אותו.

יש כאן פרט חשוב: הוא אינו מציג את עצמו כקדוש. הוא מדבר כאדם שגם הוא נטען מכוחם של אחרים.

ישראל כדוגמה: הזיכרון איננו עונש אלא כוח

במהלך הראיון מופיעה כמעט באופן בלתי נמנע ההשוואה לישראל. המראיינת מדברת על הזיכרון ההיסטורי של העם היהודי — על חיים מתמשכים בצל מלחמות, על מסורות וחגים ששומרים זיכרון של אויבים וניסיונות בני אלפי שנים.

הרב יעקב אינו עונה בפאתוס אלא במחשבה פרקטית: ישראל חזקה משום שהיא זוכרת. היסטוריה, שפה, טראומות — הכול נשמר כחלק מהזהות.

ולכן, לדבריו, גם את החוויה האוקראינית הנוכחית אי־אפשר פשוט לשכוח בשם הרצון לשקט. צריך להעביר אותה לדורות הבאים — לא כדי לגדל שנאה, אלא כדי לבנות מדינה חזקה יותר.

זהו היפוך חשוב: הזיכרון איננו פצע פתוח, אלא יסוד לעתיד.

״איפה אלוהים במלחמה?״ — שאלה שאין לה תשובה קלה

אחת השאלות הקשות ביותר בראיון נשאלת ישירות: אם אלוהים קיים — איפה הוא בזמן מלחמה? בוצ’ה, אירפין, איזיום, הוצאות להורג של שבויים.

זו שאלה שמפרקת כמעט כל דרשה יפה.

הרב יעקב בוחר תשובה ארצית מאוד. הוא אינו מנסה להסביר את האימה באמצעות “תוכנית עליונה”. האחריות, לדבריו, שייכת לבני אדם. הבחירה לתקוף, להרוג ולחצות גבול נעשתה בידי אנשים — לא בידי אלוהים.

העולם, לדבריו, ניתן לאדם. ולכן האדם אחראי למה שהוא עושה עם החירות שקיבל.

ואז הוא מוסיף מחשבה נוספת: כאשר אדם בוחר עמדה נכונה ופועל כפי שהוא צריך לפעול — מגיעה אליו עזרה. לא כנס, אלא כתוצאה של בחירה נכונה ושל איסוף פנימי.

הגבול בין מגן לרוצח: מצוות והזכות להגנה עצמית

המראיינת שואלת על הגבול המוסרי של הירייה הראשונה: כיצד להסביר ללוחם חדש היכן מסתיים “המגן” ומתחיל “הרוצח”?

הרב יעקב עונה דרך עשרת הדיברות והרעיון של שתי “לוחות”: האחת עוסקת ביחסים בין אדם לאלוהים, והשנייה — ביחסים בין אדם לחברו.

במובן האידיאלי, מצוות “לא תרצח” משמעותה עולם שבו איש אינו הורג איש. אך בתוך המציאות קיימת גם חוקיות של הגנה: אם מישהו בא להרוג אותך — עליך לעצור אותו.

הוא מנסח זאת באופן ישיר מאוד: הגנה על המדינה איננה חטא אלא חובה במסגרת ההגנה העצמית. ובמקביל הוא מדגיש — עצם הפלישה היא הפרת גבול, הפרה של האיסור הבסיסי “לא תסיג גבול”.

שנאה ושבויים: איך לא להפוך למה שאתה נלחם נגדו

אחד הרגעים העדינים ביותר בראיון הוא השיחה על שנאה. השאלה מדויקת: שנאה אינה הורסת את האויב — היא הורסת אותך ומעצימה את הרוע. מה עושים עם זה?

הרב יעקב מספר שראה שבויים. והוא אומר דבר שקשה מאוד לשמוע בזמן מלחמה: גם באויב הוא רואה נשמה שנבראה בצלם אלוהים.

עם זאת, הוא איננו מייפה את המציאות. אם אדם ביצע פשע שמחייב עונש חמור — עליו לשאת באחריות. אך הגבול המוסרי של אי־התעללות חייב להישמר. לא מתוך רכות, אלא כדי לשמור על האנושיות שלך עצמך.

סיפורי חזית: פצועים, צחוק על הסף ותחושת האטת הזמן

במהלך הראיון מופיעים סיפורים קונקרטיים רבים — דווקא משום שהם נשמעים לא מלוטשים אלא יומיומיים.

הוא מספר על לוחם שנפצע ביד וברגל, נשאר לבדו בקור, חבש את עצמו במשך ימים ולאחר מכן צעד שמונה שעות עד שהצליח להגיע לאנשים. לאחר מכן אמר בעצמו: הרגשתי שאני מסוגל להזיז הרים.

זה איננו סיפור על גיבור־על, אלא על הגוף האנושי שלפעמים מושך את האדם מעבר לגבול האפשרי.

בסיפור אחר קצין נפצע, איבד הכרה וחזר אליה שוב ושוב — ובכל פעם ביקש סיגריה. לידו אדם שממלא מסמכים כבר עייף מלכתוב שוב ושוב את אותו דו״ח: “כבר מת… שוב חי”. והם אפילו צוחקים.

לא משום שזה מצחיק — אלא משום שזה מנגנון הגנה של הנפש שאינה מסוגלת להתקיים רק בתוך פחד.

יש גם רגע אישי: פיצוץ סמוך, שריקות רסיסים, לבנים עפות באוויר, ופתאום תחושה שהזמן מאט. והוא רץ וחושב מחשבה כמעט אבסורדית — “אם אפול, אתלכלך”. ואז מוציא טלפון ומצלם את ענן הפיצוץ.

כך פועל המוח במצבי קיצון — היומיומי והקטלני מתערבבים יחד.

התאבדויות וייאוש: מה קורה כשאדם מתקרב לקצה

הראיון נוגע גם בנושא הקשה ביותר — התאבדויות בקרב חיילים.

הרב יעקב מדבר בצורה מעשית: אם אדם כבר מבטא מחשבות כאלה — זו נורת אזהרה. הוא מתאר מקרה שבו כבר עמד לעזוב, אך שיחה עם לוחם הידרדרה לפתע לשנאה כלפי כולם — החברה, המפקדים, העולם.

הוא עצר, חזר והקשיב. לא הטיף מוסר, אלא חיפש נקודת אחיזה — הבת של אותו חייל. לא “תתבייש” ולא “תתאפס”, אלא שאלה פשוטה: מה יקרה לילדה אם תעשה את מה שאתה מדבר עליו?

זהו עיקרון מרכזי בעבודת קפלן: לא לשבור אדם באמצעות מוסר, אלא למצוא את המשמעות שממנה הוא עצמו יוכל להחזיק.

אחרי המלחמה: למה הוא לא מאמין בגל של האשמות

נושא נוסף שעולה הוא הפחד מהפער העתידי בין מי שלחמו לבין מי שלא.

האם תהיה לאחר המלחמה תוקפנות כלפי החברה?

הרב יעקב אומר בביטחון שלא תהיה תופעה המונית כזו. הבעיה האמיתית תהיה אצל הלוחמים עצמם — הסתגלות, טראומה וחזרה לחיים רגילים.

הוא מזכיר את דוגמת ותיקי וייטנאם ומדגיש כי החברה צריכה לא לפחד מהלוחמים אלא לפגוש אותם בכבוד, לעזור להשתלב ולהימנע מהדבקת תוויות.

הוא מוסיף מחשבה חשובה גם לאזרחים: פחד הוא דבר טבעי. וגם אם אדם לא נלחם — הוא עדיין יכול להיות חלק מהמאמץ בדרכים אחרות.

חיי יום־יום וכנות: כשרות, שומן חזיר ומלחמה אנושית מאוד

לקראת סוף הראיון מופיע רגע שהופך הכול לאנושי במיוחד: החיים היומיומיים של יהודי אורתודוקסי בצבא.

אין מנות כשרות — לכן הוא מביא אוכל מהבית, סירים ומחבתות. לידו חיילים מבשלים מרק עם בשר חזיר והריח משגע — אבל אסור לו. הם צוחקים והוא צוחק.

המלחמה אינה מוחקת הבדלים, אך יכולה ללמד לכבד אותם.

הוא מספר גם על מתנה — ספר תהילים של דוד המלך עם טקסט בעברית ותרגום אוקראיני רשמי, שאותו הוא מעניק לחיילים ולמנהיגים אוקראינים. זו עדות לכך שהוא איננו רק מדבר על אמונה — אלא יוצר סמלים ממשיים של תמיכה.

״נס קורה כשעשית הכול״

המסר הסופי של הראיון מתברר כלא צבאי ולא אפילו דתי בלבד. הוא מדבר על נס כתוצאה של פעולה.

הוא מזכיר את סיפור קריעת ים סוף: הים לא נבקע כאשר אנשים עמדו והתפללו בלבד — אלא כאשר מישהו נכנס למים עד כמעט לנקודת האל־חזור.

לפי תפיסתו, נס הוא סוף של תהליך שבו האדם עשה כל מה שהיה יכול.

ואז הוא מוסיף מחשבה קשה: אם מדינה אינה משתנה, אם השחיתות נשארת, אם אנשים בוחרים באדישות — סימן שעדיין לא הגענו לנקודה שבה הים אמור להיפתח.

מה נותן הווידאו הזה לצופה בישראל

עבור הקהל בישראל, במיוחד ישראלים ממוצא אוקראיני, הראיון נוגע בכמה שכבות עמוקות.

ראשית — זיכרון ועמידות, אותם יסודות שעליהם ישראל בנתה את ביטחונה במשך עשורים.

שנית — הצגת המלחמה לא כרקע טלוויזיוני אלא כמנגנון אנושי: פחד, הומור, כעס, אמונה ופרטים יומיומיים שמאפשרים לנפש להחזיק מעמד.

שלישית — השאלה הלא נוחה: איפה אתה עומד?

ולבסוף — ההבנה שדת בזמן מלחמה איננה בהכרח אוסף תשובות, אלא דרך לשמור על האדם שלא יהפוך לריקנות.

וידאו

וידאו:

…