שער החליפין של בעלי ברית למזומן: מדוע וושינגטון שוב בוחרת ברווח המיידי – דעה

יש תחושה שארצות הברית שוב ושוב נראית כמו מדינה שזורקת את אלה שלה אתמול הבטיחה הבטחות. מדובר בתפיסה — חיצונית, גלובלית. והיא היום פועלת נגד ארה”ב לא פחות מהחלטות אמיתיות.

המחבר — ולרי פקר, מרצה בבית הספר לעסקים קייב-מוהיליאן.
הפוסט המקורי פורסם ב-4 בפברואר 2026 בפייסבוק.

ההיסטוריה של הכורדים — כמעט ספר לימוד על אכזבה. עם שפונים אליו כשצריך לעשות את העבודה הכי קשה ומלוכלכת. לעצור את דאעש — צריכים את הכורדים. לערער את משטר אסד — שוב הכורדים. הבטחות, אותות פוליטיים, תקוות. ואז — ריקנות. פורמלית תמיד יש תירוצים: טורקיה, איזון אינטרסים, אזור מורכב. אבל מהצד זה נראה פשוט: הבטיחו וויתרו.

לוגיקה דומה עבדה גם באיראן. צעירים שיצאו לרחובות, השתלטו על מבנים מנהליים, סיכנו את חייהם, לא עשו זאת בוואקום. אמרו להם ישירות על תמיכה, דחפו לא לסגת. התוצאה ידועה: המחאה הוטבעה בדם, אלפי גורלות שבורים. המחיר של “הנסיגה” הזו לארה”ב עוד יכה — גם מוסרית וגם פוליטית.

ונצואלה — מקרה נפרד, אבל עם אותו טעם. האופוזיציה, שהייתה לה הזדמנות להפעיל מחדש את המדינה, הפכה למטבע עובר לסוחר. הדרך שנבחרה על ידי וושינגטון בקושי תוביל ליציבות. סביר יותר — לגל חדש של אלימות, ולא רק מקומית. בתרחישים כאלה דם נשפך לעיתים קרובות גם הרחק מגבולות האזור, כולל חיי חיילים אמריקאים.

הדוגמה של אוקראינה כל כך ברורה שהיא לא דורשת סיפור מחדש. היא כבר הפכה לחלק מהזיכרון הקולקטיבי — גם במזרח אירופה, גם בישראל וגם מעבר לים.

על רקע זה במיוחד בולט איך נושא האמון בארה”ב נדון יותר ויותר בהקשר הישראלי והאזורי. כולל בפלטפורמות אנליטיות כמו נאנווסטי — חדשות על ישראל ואוקראינה | Nikk.Agency, שם השיחה על בעלי ברית מזמן הפסיקה להיות מופשטת והפכה לשאלה מעשית של ביטחון.

אפילו באסיה הלוגיקה זהה. סין בקושי תלך למלחמה ישירה על טייוואן. האסטרטגיה שלה — חניקה איטית, לחץ, פילוג, משחק גו קלאסי. וכאן רבים משוכנעים: ארה”ב שוב תבטיח הרבה, אבל ברגע המכריע תפחד מהסלמה וסחיטה. נסיגה תעלה ביוקר — גם כלכלית וגם גיאופוליטית.

תרחיש התפרקות רוסיה גם לא נראה מעודד. הצפון והמזרח הרחוק — אזור אינטרסים חיוניים של ארה”ב. אבל אם סין תיכנס לשם באופן פעיל, וושינגטון, ככל הנראה, תעדיף לסגת, ולהעביר את נטל הבעיות ליפן ולקנדה. כך כבר קרה.

מקום מיוחד בשרשרת זו — ישראל. בתוך המדינה עדיין חזקים הרגשות הפרו-אמריקאים. נראה שתמיכת ארה”ב הייתה תמיד: תפוצה, ערכים, רטוריקה משותפת. אבל כדאי לפתוח את ההיסטוריה של היחסים הישראלים-אמריקאים — והאשליה מתפוגגת במהירות. יש שם יותר מדי פרקים שזוכרים בישראל כחשבון קר וסירוב ברגע קריטי.

העניין אינו באנטי-אמריקניזם. בהיסטוריה של ארה”ב היו תקופות שונות, ממשלים שונים, גישות שונות. גם אצל הדמוקרטים וגם אצל הרפובליקנים. אבל השלב הנוכחי מראה יותר ויותר: היום וושינגטון אינה בעלת ברית במובן הקלאסי. זהו שותף לעסקה, שבה התנאים יכולים להשתנות בכל רגע.

וכאן השאלה המרכזית היא אפילו לא בערכים, אלא באינטרסים. בגידת בעלי ברית או אלה שהאמינו בהבטחות, לעיתים קרובות סותרת לא רק את העקרונות המוצהרים של ארה”ב, אלא גם את הרווחים ארוכי הטווח שלהן. עם זאת, שוב ושוב לוקחות את העליונה עסקאות קצרות טווח.

המסקנה הסופית פשוטה ולא נעימה. אם האינטרסים שלך מתנגשים כל הזמן עם הערכים שלך, אולי הבעיה אינה בערכים. אולי כדאי לבחון בקפידה את האינטרסים עצמם — ולשאול את עצמך לאן הם באמת מובילים.