«נו, אדולף?, אתה יכול לשמוח»: תושבת קייב ששרדה את השואה קפאה למוות בגלל הפסקת חשמל שארגן פוטין

מה קורה עכשיו בקייב — ולמה

בינואר 2026 קייב חיה במצב שבו חשמל, חימום ומים נעלמים באופן קבוע בגלל התקפות רוסיות על האנרגיה ורשתות ההפצה. אנשי האנרגיה האוקראינים מסבירים ישירות: לחלק מהבירה אין ייצור עצמי, כי מכים במערכת האנרגיה של קייב באופן שיטתי מאז הסתיו, וזה יוצר מחסור כרוני בכוח.

על רקע הקור זה הופך לאיום ישיר על הבתים: כמעט 60% מקייב נשארו ללא חשמל, ואלפי מבנים — ללא חימום בטמפרטורה של כ-12-20°C-. כבר ב-27 בינואר נשיא אוקראינה דיווח שמאות בתים בבירה עדיין ללא חימום (באזורים מסוימים של הגדה השמאלית — 926 בתים). ההיגיון הקומונלי בתנאים כאלה פשוט: כשאין אספקה יציבה וחימום, משאבות/צמתים/רשתות פנימיות מתפרקות, תאונות עם מים וצינורות הופכות לקרח מהר יותר, וכל הבניינים עלולים להפוך ל«מלכודות קרח».

מי עושה את זה ולמה — כאן כבר אין תעלומה.

זה עושה הצבא הרוסי והפיקוד שלו, שמכוונים להכות באנרגיה האזרחית, כדי להפוך את העורף החורפי להמשך החזית. המטרה — לא «מטרה צבאית» כשלעצמה, אלא השפעה על האנשים: להקפיא ערים, לזרוע פאניקה, להוציא את האוכלוסייה מהבתים, להעמיס על שירותי הקומונליים, לשבור את הרצון להתנגד ולגרום לחברה לדרוש ויתורים «רק כדי שיהיה חם». זה לא פגיעות מקריות ולא «טעויות». זה חישוב על סבל המוני, במיוחד בקרב אלה שהם פיזית חלשים ועניים יותר: קשישים, בודדים, חולים, משפחות עם ילדים קטנים.

בעצם, זו ניסיון להכניס את בירת אוקראינה ל«הולודומור» חדש — לא ברעב, אלא בקור: כשהאזרחים נשברים לא מהחזית, אלא מכך שמכבים את התנאים הבסיסיים לחיים.

לכן הדיווח על באבא ז’ניה נשמע כאזהרה: היא מתה, אבל המנגנון שמאפשר מיתות כאלה — פועל ממש עכשיו.

באבא ז’ניה: מה בכלל ידוע עליה

על באבא ז’ניה השכנים ידעו מעט — וזה מודגש ישירות. באיזה נס היא ניצלה כילדה ולא הגיעה לבאבי יאר, איך הגיעה לבית יתומים, למה חיה לבד, האם היו לה בעל וילדים — התשובות לשאלות אלה כנראה כבר לא יופיעו.

מה שהשכנים ידעו בוודאות: את שם המשפחה של יבגניה נתנו בבית היתומים — בספמילניה, «כלומר משום מקום, בלי שורשים». עליה נאמר בדיווח בצורה קשה ומדויקת: לאדם נשארת הלאום והשפה האם — יידיש. באוקראינית יבגניה מיכאילובנה לא דיברה — רק יידיש ורוסית. את השם האמצעי, כפי שמניח המחבר, גם יכלו להמציא בבית היתומים: לאדם «מגיע» לחיות עם שם אמצעי, «שיהיה מיכאילובנה — מה זה משנה».

באופי באבא ז’ניה הייתה סגורה. לא אהבה לדבר על עצמה. כמעט לא הכניסה אף אחד לבית. עם זאת, היא הלכה באופן קבוע לבית הכנסת בפודול — שני רחובות מהבית.

13 בינואר: בוקר שבו הבית מתחיל להפוך לארון קבורה קרח

היום המרכזי של הסיפור הזה — 13 בינואר 2026. באותו לילה הבית בפודול מתחיל להציף: איפשהו פורצים הצינורות, המים זורמים למטה, מציפים את הקומות התחתונות. בחוץ מינוס 18. המחבר מנסח ישירות את הפחד של הדיירים: הבית עלול להפוך לארון קבורה קרח גדול.

השרברבים, שהגיעו לקריאה וסגרו את המים, מחפשים את מקום התאונה ומבינים במהירות: הצינורות פרצו בקומה הרביעית. מבינים שזו הדירה של באבא ז’ניה.

בדיוק ברגע הזה יוליה גרימצ’ק רצה לבית הכנסת — מוקדם בבוקר, בסביבות שבע. היא מנסה לברר מתי ראו את יבגניה מיכאילובנה בפעם האחרונה, האם אמרה משהו, האם מישהו לקח אותה. ליוליה עולה גרסה: אולי באבא ז’ניה החליטה לעזוב — יוליה אומרת שארגונים ישראליים עזרו ליהודים לעזוב את אוקראינה, ואולי באבא ז’ניה גם בחרה «לחום».

התשובה מתבררת כקצרה ומפחידה: לא עזבה.

המשטרה, המרפסת והקרח

יוליה גרימצ’ק — מתנדבת. היא ומתנדבים אחרים הביאו ליבגניה מיכאילובנה מוצרים. היא לעיתים רחוקות פתחה את הדלת — לעיתים קרובות השאירו את השקיות ליד הדלת, והיא לקחה אותן מאוחר יותר. לפעמים יצאה בעצמה. ביום התאונה יוליה מתחילה להתקשר — גם לנייד וגם לבית: הטלפונים שותקים. השכנים מתאספים ליד הדלת, דופקים — אין תשובה. מאחורי הדלת — אין תנועה.

בהמשך הטקסט מופיעה סצנה חשובה — ויכוח עם המשטרה. יוליה מסבירה שבאבא ז’ניה הייתה «אדם מורכב»: לפעמים לא פתחה, לפעמים פתחה והתלוננה — «זה אני לא אוכלת», «זה לא מתאים», «הבאתם לא נכון». המשטרה בתחילה לא רוצה לפרוץ את הדלת, בטענה שהאישה לעיתים קרובות לא פותחת.

אבל השכנים מתעקשים. ומתעקשים לא «בנימוס». הם יוצאים לרחוב, לוחצים, דורשים, כי הבית מוצף, מינוס 18, במדרגות ילדים וזקנים מרותקים למיטה. יוליה מנסחת את זה בצורה ברורה: אם הכל יקפא, «אנחנו כל הבית פשוט נשכב».

בדיווח יש פרט שחותך על העצבים: המשטרה נכנסת דרך המרפסת, כי הדלת לא נפתחת. וכן — במינוס 18 המרפסת מתבררת כפתוחה.

«אין ריח — אז אין גופה»

אחד הפרקים הקודרים ביותר — ההסבר למה המשטרה בכלל מושכת. בטקסט נשמעת לוגיקה יומיומית, שגורמת לתחושה פיזית לא נעימה: «אין ריח — אז אין גופה». כלומר, אם הייתה גופה — היו מרגישים.

השכנים עוד חצי לילה מחפשים טיעונים איך לגרום לשוטרים לפתוח את הדירה.

הפתרון מתברר כפשוט ומזעזע: הגופה קפאה. הגוף לא מתפרק. הוא הופך, במשמעות הדיווח, ל«פסל קרח», אנדרטה לעוד קורבן של השואה — אישה שה«צאצאים הרעיוניים» משיגים אותה אחרי שמונים שנה ויותר.

כן, בדיוק בדירה שלה פורצים הצינורות. ולא רק הצינורות: הברז מתפרק, המים זורמים, מציפים את הדירה, יורדים לקומות התחתונות וקופאים. וכאן הכותרת מפסיקה להיות מטאפורה: השוטרים בדירה לא הולכים — הם מחליקים על הקרח. הדירה הופכת למשטח החלקה. ועל מיטת קרח כזו — קפואה בקור באבא ז’ניה.

בדיווח יש מחשבה קרה ומפחידה: «לה כבר לא היה קר, היחידה מכל דיירי הבית». ולצידה — עוד יותר קשה: אולי ברגע הזה היא הייתה «המאושרת מכולם», כי «כבר לא כואב, לא מפחיד, לא קר, לא חשוך».

«את באבא ז’ניה לקחו». ומה נשאר לבית

באותו ערב המים חוזרים לבית: מתקנים את הצינורות. ואת באבא ז’ניה לוקחים.

יוליה גרימצ’ק מדברת על השכנים בלי פאתוס, אבל עם בהירות נדירה: היא גאה בכך שבבית שלהם אף אחד לא שאל את השאלה היומיומית העיקרית — «מתי יתקנו את המים». כולם חשבו רק על באבא ז’ניה. השתתפו בצער. החזיקו יחד. עזרו לחלשים ולזקנים. התבדחו והתחזקו, כמו אנשים שמוציאים את עצמם כל יום מהחושך והקור.

ובחלק הזה מופיעה מחשבה חשובה לקייב ולכל עיר תחת מלחמה: קהילה — לא מילה יפה. זה מנגנון הישרדות. אם לא הייתה קהילה, לא ידוע כמה זמן עוד הייתה באבא ז’ניה שוכבת בארון הקבורה הקרח הזה.

זה קורה עכשיו

באבא ז’ניה מתה. זה עבר בלוח השנה, אבל לא עבר במשמעות.

כי ממש עכשיו המלחמה באוקראינה ממשיכה לעבוד לא רק בפיצוצים, אלא גם בכיבויים, בקור, בחושך, בתשתית אזרחית הרוסה. מאות אלפי אנשים חיים במצב שבו חשמל, חום ומים מפסיקים להיות ערובה. בתנאים כאלה כל פריצת צינור, כל דלת סגורה, כל זקנה בודדה הופכים לאיום על החיים.

מותה של יבגניה בספמילניה הופך בדיווח הזה לא ל«מקרה בודד», אלא לנקודה שבה מתכנסים שלושה דברים: מלחמה, חורף ופגיעות אנושית. וכל עוד התנאים האלה נשמרים, הסיכון לחזרה לא נעלם.

תגובת ישראל

על הפרסום מגיב מיכאל ברודסקי, שגריר ישראל באוקראינה:

«בחורף הזה באוקראינה המושג „מלחמה קרה“ קיבל משמעות חדשה. כתוצאה מהתקפות רוסיות על התשתית האזרחית רוב תושבי קייב וערים גדולות אחרות נשארים כמעט ללא חשמל, חימום ומים. וזה בטמפרטורות של 10–15 מעלות מתחת לאפס.

העיתון „נוביה גזטה“ פרסם את סיפור יבגניה בספמילניה — קייבית ששרדה את השואה, מתה בדירתה מקור בערב יום השואה הבינלאומי».

הוא מדגיש: למרות התנאים, הדיפלומטים הישראלים ממשיכים לעבוד בקייב, השגרירות פועלת במצב רגיל.

עדות המתנדבת