- January 27, 2026
- 4:44 pm
- אוקראינה
27 בינואר 2026, ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה, בבאבי יאר (קייב, אוקראינה) התקיים טקס לזכר קורבנות רצח העם הנאצי. בטקס השתתפו נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי, נציגי השלטון האוקראיני, רבנים מערי אוקראינה, שגריר ישראל באוקראינה מיכאל ברודסקי, דיפלומטים ונציגי ארגונים בינלאומיים.
זיכרון שלא צריך להפוך לפורמליות
הרב הראשי של אוקראינה משה אסמן לאחר הטקס פרסם פנייה כתובה, בה סיפר על אירועי היום הזה בבאבי יאר.
«היום, 27 בינואר, ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יחד עם נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי, ראש לשכת הנשיא קיריל בודאנוב, שר החוץ של אוקראינה אנדריי סיביגה, רבנים מערי אוקראינה, דיפלומטים ונציגים ממשלתיים אחרים כיבדנו את זכר קורבנות השואה בבאבי יאר».
לדבריו, באבי יאר נשאר אחד הסמלים הטראגיים ביותר של השואה:
«המקום הזה הפך לסמל של אכזריות בלתי נתפסת, בלתי אנושית וטרגדיה גדולה לכל העם היהודי».
דברי נשיא אוקראינה שנאמרו בבאבי יאר
משה אסמן הדגיש במיוחד את המחשבה המרכזית שהושמעה על ידי נשיא אוקראינה במהלך הטקס:
«בנאומו הדגיש נשיא אוקראינה כי אדישות וחוסר עונש כלפי הרוע הם למעשה “דשן” להתפשטותו».
מחשבה זו, כפי שמודגש בטקסט, קשורה ישירות למציאות של היום:
«בימינו — בתנאי מלחמה קשה באוקראינה ואירועים נוראים בישראל — זה במיוחד רלוונטי».
לקח היסטורי המופנה להווה
במשאב הרשמי של נשיא אוקראינה מודגש כי זיכרון השואה הוא לא רק מחווה לעבר, אלא גם אזהרה לעתיד:
«אם לא נזכור את קורבנות השואה, לפשיזם יש אפשרות להיוולד מחדש ולהילחם נגד האנושות».
נשיא אוקראינה ציין במיוחד:
«זהו לקח היסטורי ברור: כאשר שנאה כלפי עם אחד לא נעצרת, אחרים לא יכולים להישאר אדישים ולעמוד בצד».
לדבריו, תוקפנות ובוז לחיי אדם לא יכולים להפוך לנורמה:
«תוקפנות וזלזול בחיי אנשים ועמים שלמים לעולם לא צריכים לגבור».
באבי יאר והאחריות לדורות הבאים
נשיא אוקראינה הזכיר כי באבי יאר הוא מקום של השמדה המונית של אנשים, שם נרצחו ועונו יותר ממאה אלף איש, ומיליונים הפכו לקורבנות המשטר הנאצי ברחבי העולם.
«אם לא נתאסף, לא נזכור את הקורבנות, בראש ובראשונה את קורבנות העם היהודי במהלך השואה, את קורבנות באבי יאר — אם לא נעשה זאת, לפשיזם יש אפשרות להיוולד מחדש, להיוולד מחדש במדינה זו או אחרת ולהילחם נגד האנושות. נגד הדבר החשוב ביותר — נגד החיים».
ראש המדינה הדגיש כי זיכרון הנופלים הוא אות לדורות הבאים כדי שהטרגדיה לא תחזור על עצמה.
פנייה אישית ודתית
בסיום פנייתו כתב משה אסמן:
«יהי זכרם של יותר משישה מיליון לבבות יהודים שנרצחו בשואה מבורך ונצחי».
«אני מתפלל על נשמות הנופלים ויודע — האור תמיד מנצח את החושך».
הקשר בינלאומי
בטקס השתתפו יותר מחמישים נציגים של משלחות דיפלומטיות זרות וארגונים בינלאומיים. וולודימיר זלנסקי הודה לדיפלומטים ולמדינותיהם על תמיכתם באוקראינה ועל שמירת הזיכרון ההיסטורי במשותף.
ב-27 בינואר 1945 שוחררו האסירים האחרונים של מחנה הריכוז הנאצי אושוויץ-בירקנאו. בשנת 2005 קבעה העצרת הכללית של האו”ם את התאריך הזה כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה — כתזכורת לטרגדיה שלא צריכה לחזור על עצמה.
מערכת נאנובוסטי: האם אנחנו עושים מספיק כדי שההיסטוריה לא תחזור על עצמה?
27 בינואר — יום הזיכרון הבינלאומי לשואה.
תאריך שמחזיר אותנו כל שנה למילים «לעולם לא עוד». אבל האם היום מספיק רק לומר אותן בקול?
בעולם שבו שוב מתנהלות מלחמות — באירופה ובמזרח התיכון — אנחנו מרכינים ראש לזכרם של מיליוני אנשים שנרצחו רק על הזכות להיות עצמם. הזיכרון הזה מזמן יצא מגבולות ספרי ההיסטוריה. הוא שוב לצידנו — בחדשות, בתמונות של ערים הרוסות, בגורלות של משפחות שחייהן נמחקו באלימות.
ושוב מערכות, נאציות במהותן, מדברות על «זכות» להשמיד אנשים רק בגלל מי שהם — יהודים או אוקראינים.
ב-27 בינואר 1945 שוחרר מחנה המוות הנאצי אושוויץ-בירקנאו על ידי חיילי הארמיה ה-60 של החזית האוקראינית הראשונה של הצבא האדום. אז העולם ראה לראשונה במלוא היקפו את מה שלא ניתן להצדיק, להסביר או «להכניס להקשר».
מסוע השמדת אנשים — שיטתי, קר רוח, תעשייתי.
דווקא תאריך זה נקבע על ידי האו”ם כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה.
שישה מיליון יהודים נרצחו על ידי המשטר הנאצי.
כמעט שליש מהם — בשטח אוקראינה המודרנית.
הם נורו בבאבי יאר, בדרוביצקי יאר, בקמנץ-פודולסקי. הם הושמדו בגטאות, במחנות, בצעדות המוות. זו לא סטטיסטיקה מופשטת. אלה מקומות ספציפיים. משפחות ספציפיות. חיים ספציפיים.
היסטוריית השואה היא לא רק היסטוריה של כאב.
זו גם היסטוריה של בחירה.
יותר מארבעת אלפים אוקראינים הוכרו כחסידי אומות העולם. אנשים שבסיכון חייהם הצילו יהודים. גם בזמנים האפלים ביותר האדם מסוגל לבחור באנושיות. והבחירה הזו תמיד ספציפית.
לקראת תאריך זה דיבר נציב זכויות האדם של האו”ם פולקר טורק דברים נכונים — על שנאה, דה-הומניזציה, על לקחי העבר. הוא הזכיר שהמשטר הנאצי השמיד יהודים ב«יעילות מסועית» מזעזעת — בגלוי וכמעט ללא השלכות.
המילים נכונות.
הבעיה היא שמפקידים בינלאומיים אנחנו שומעים אותן, בדרך כלל, פעם בשנה.
זיכרון פסיבי לא הפך להגנה מפני רציחות עם חדשות.
זהו עובדה.
היום, בזמן המלחמה הרוסית נגד אוקראינה, העולם שוב עד לפשעי מלחמה: רציחות המוניות של אנשים חפים מפשע, גירושים, השמדת ערים, ניסיונות להכחיש את זכותו של עם שלם להתקיים.
על רקע רוע זה, אוקראינה נמצאת בחזית ההגנה על ערכי יסוד אנושיים — חיים, חירות וכבוד. לא בתיאוריה. במחיר קורבנות אמיתיים.
ישראל, מצידה, נאלצת להגן על עצמה בתנאי לחץ מתמיד מצד ארגוני טרור ומשטרי שנאה שמצהירים בגלוי שאינם מכירים בזכותה להתקיים. מדובר לא על מחלוקות ולא על חילוקי דעות פוליטיים, אלא על ניסיון שיטתי להשמדת המדינה ואזרחיה — רק בגלל מי שהם. ישראל נלחמת לא על שטח, אלא על הזכות לחיות ולא לאפשר לשנאה להפוך שוב למסוע מוות.
אתמול «חזר» השבוי האחרון שהוחזק על ידי הטרוריסטים חמאס. מאחורי «החזרה» הזו — לא נקודה שמחה, אלא שרשרת ארוכה של טרגדיות: נרצחים בשבי, נשים וילדים שעברו אלימות, אנשים חפים מפשע שהפכו למטרות רק בגלל שהיו אזרחים.
לזיכרון יש משמעות רק כשהוא הופך לפעולה.
רק אז דפי ההיסטוריה המרירים לא חוזרים על עצמם, אלא הופכים לאזהרה שהעולם מסוגל לשמוע.
היום אנחנו מרכינים ראש לזכרם של מיליוני הנרצחים.
ובדיוק היום השאלה הזו נשמעת במיוחד חדה:
האם אנחנו עושים מספיק כדי שההיסטוריה לא תחזור על עצמה?
נאנובוסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency