למה “התוכניות של טראמפ” נתקעות? — מעזה ועד אוקראינה: היכן נשברת הקונסטרוקציה של “שלום מהיר”

טקסט של אלכסנדר חארה (אוק’) (ZN.UA, 21 בינואר 2026) — זה לא על “אוהבים/לא אוהבים את טראמפ”. זה ניתוח של המכניקה: למה הרעיון “כינס את מועצת השלום, מינה אחראים, הכריז על סוף המלחמה” נשמע משכנע במסיבת עיתונאים, אבל כמעט לא עובד במקום שבו הסכסוך חי שנים וניזון מפחד, שנאה ורווח.

המחשבה המרכזית של המחבר פשוטה ולא נעימה: שלום לא מופיע מכותרת רועשת ותוכנית ניהול יפה. שלום מופיע כשיש כלים שמכריחים את הצדדים לשנות התנהגות — וכשיש לצדדים בכלל מוטיבציה לעשות זאת.

בטקסט מתואר “מועצת השלום” של טראמפ כתחליף לארכיטקטורה הבינלאומית המוכרת (האו”ם והמנגנונים הקשורים). בהתחלה זה מוצג כ”אלטרנטיבה פרגמטית”: פחות בירוקרטיה, יותר “שכל ישר”, ויתור על מוסדות ש”לעיתים קרובות נכשלו”.

אבל בהמשך המחבר מדגיש: לפרויקט כזה יש בעיה לא בסיסמאות, אלא במקומות הריקים בתקנון.

אם למוסד אין נהלים אמיתיים של התרעה מוקדמת, תיווך, אימות, דיפלומטיה מונעת, אם לא כתוב מי ואיך מגיב להפרות — זה לא מנגנון שלום. זו ויטרינה.

אפשר לכתוב משימה בסגנון “לחזק את היציבות” ו”לספק שלום ממושך”, אבל המלחמה לא נקראת בעיני המשימה. המלחמה נקראת בעיני “מה יקרה אם אפר את ההסכם?” ו”מי יעצור אותי?”.

עזה כמבחן למציאות: “שלום” בהצהרה ו”שלום” בשטח

המחבר לוקח את עזה כדוגמה ציבורית ראשונה: טראמפ מכריז על “סיום המלחמה”, מופיעה קונסטרוקציה ניהולית רב-שכבתית — מ”הגוף העליון” ועד למבנה ביצועי אזורי ואפילו “ועדה לאומית” לניהול.

למראית עין הכל נראה כמו מערכת.

אבל חארה מראה שכבר אחרי זמן קצר המציאות מתחילה לכרסם במערכת הזו: ישראל מבצעת תקיפות, מתפרצים עימותים, חמאס מכריז על יציאה מההסכמות, נרשמים פרקים חדשים של לחימה אפילו אחרי השקת השלב הבא של התוכנית.

וכאן תזה חשובה: סכסוך “סכום אפס” אי אפשר לכבות בלחיצת כפתור פוליטית.

כששני הצדדים חושבים כך: “או שאנחנו מנצחים, או שמשמידים אותנו”, כל ניסיון לכפות “הפסקה = שלום” הופך להפסקה זמנית שכל צד מנצל למטרותיו. ללא כפייה וללא שליטה שקופה ההפסקה הופכת לחלון טקטי ולא לפתרון.

פרסונליזציה במקום מוסד: למה הסכמה נשענת על אדם אחד

אחת החלקים הקשים ביותר בטקסט — על עקרון הניהול.

חארה מתאר שהיושב ראש של מועצת השלום (כלומר טראמפ) מקבל תפקיד לכל החיים ובפועל שליטה יחידנית על החברות. בלוגיקה כזו המוסד הופך להמשך של האישיות.

זה קריטי משתי סיבות.

ראשית, אם החברות וההחלטות תלויות ברצון הפוליטי של מנהיג אחד, זה הורג את האמון של שאר השחקנים. הם לא יודעים אם זה כללים או מצב רוח.

שנית, מערכת כזו מתקשה לעבור משברים. מוסדות נוצרים בדיוק כדי לפעול כשלאנשים רע, כשהרגשות והשאיפות עולים למעלה. וכאן, לפי גרסת המחבר, הכל בנוי סביב האגו והאימפרוביזציה.

כתוצאה מכך מועצת השלום נראית לא כתחליף לאו”ם, אלא כבמה פוליטית, שבה הכלי המרכזי הוא הגישה לשולחן המשא ומתן והזכות להכללה/הוצאה.

הפרט הרעיל ביותר: התוקפן כ”ערב” ומשתתף ב”שלום”

בהמשך המחבר מעביר את המודל לאוקראינה — וכאן, לפי הלוגיקה שלו, מופיעה טעות מערכתית שאי אפשר “לתקן בקוסמטיקה”.

אם ב”מועצה” לכיוון האוקראיני כוללים את רוסיה, אז המדינה התוקפנית מפסיקה להיות צד שצריך לכפות עליו, והופכת למשתתף שנותנים לו מעמד של “תומך שלום” או אפילו “ערב”.

זה לא רק ויכוח על ניסוחים.

זה שינוי תפקיד.

מה שאמור להיות מנגנון לעצירת תוקפנות, הופך למנגנון של מיקוח עם התוקפן — ובדיוק בגלל זה, כותב המחבר, התוכנית נידונה לכישלון כל עוד פרמטרי המלחמה לא ישתנו באופן יסודי.

למה “הפסקת אש” ללא תנאים מוקדמים לא עובדת

חארה מסביר די בפירוט אילו תנאים מוקדמים בכלל נדרשים כדי שהפסקת אש תהפוך למשהו יותר מהפסקה.

צריך שאחד הצדדים או יפסיד, או יכיר באי-היכולת להשיג את מטרותיו, או יגיע לגבול המשאבים (כלכליים, דמוגרפיים, פוליטיים פנימיים). אחרת אין לו סיבה לסגת מהמטרות המקסימליסטיות.

במקרה האוקראיני המחבר יוצא מנקודת הנחה שהקרמלין ממשיך להאמין באפשרות לכפות על אוקראינה כניעה בפועל, ולכן ימשוך זמן, ישיג ויתורים, ימכור “שלום” ככלי לחץ.

מכאן המסקנה: “שלום דרך מסחר” ומבנים כלכליים רכים לא עובדים עם משטרים אוטוריטריים שמוכנים לשלם במשאבים אנושיים וחומריים למען מטרה גיאופוליטית.

בטקסט נשמעת מחשבה נפרדת שהאינרציה המשאבית של המלחמה ברוסיה נשארת גבוהה (באופק של לפחות שנה-שנתיים), וגם יש חישוב על תמיכת סין ועל כך שוושינגטון לא תוביל קו לחץ קשה דווקא במסלול האוקראיני.

“ערבויות כמו סעיף 5” והמציאות: הבטחות ללא מטריה וללא אוטומטיות

חארה נוגע באחת הנושאים הרגישים ביותר: כשבתוכניות נשמע “ערבויות ביטחוניות, דומות לסעיף 5”, זה נשמע כמו נאט”ו.

אבל למעשה זה יכול להתברר כאוסף של הבטחות פוליטיות ללא “מטריה” גרעינית של הרתעה, ללא אוטומטיות של תגובה קולקטיבית, ללא התחייבויות קשות ומנגנון תגובה כתוב מראש.

כלומר זו לא ערבות, אלא הצהרת נכונות לעזור בתנאים מסוימים.

המחבר מציב שאלה ישירה: אם אפילו בפורמטים הנוכחיים של סיוע טראמפ כבר חסם חבילות צבאיות והתחמק מלחץ ציבורי על פוטין, מה יקרה ברגע של הפרה חדשה של “השלום” על ידי רוסיה?

והוא עונה באופן די קודר: צפוי. אם אין כלים לכפייה, הפרספקטיבה להצלחה נעלמת.

“שלום צודק” מול “שלום כפשרה במחיר ריבונות”

עוד בלוק — על צדק.

המחבר מזכיר שהסדר הבינלאומי במשך עשורים נשען על אי-הפרת גבולות, ריבונות ושוויון המדינות. ואם “תוכנית השלום” מתעלמת מנושא שחרור השטחים הכבושים, ענישת פושעי מלחמה ופיצויים, היא לא נראית צודקת.

בטקסט נשמעים דוגמאות נפרדות איך “אישור מחדש של ריבונות אוקראינה על ידי רוסיה” נראה אבסורדי בפני עצמו — ואיך מאחורי נוסחאות כאלה יכולים לבוא הגבלות אמיתיות על ריבונות: גודל הצבא, מעמד ללא נשק גרעיני, משטרים של שימוש משותף באובייקטים אסטרטגיים כמו תחנת הכוח הגרעינית בזפוריז’יה.

כלומר “שלום” יכול להיות מעוצב כך שאוקראינה נשארת פורמלית מדינה, אבל הופכת למדינה עם יכולות מוגבלות להגן על עצמה ולקבל החלטות.

ובדיוק בגלל זה המחבר מציב מול “שלום כהיעדר ירי” ו”שלום כסדר יציב”, מצטט גישה שבה שלום הוא מוסדות, נורמות ומנגנונים שמונעים חזרה לאלימות, ולא רק הפסקה.

מסגרת היסטורית: למה שלום זה מוסדות ולא מועדון

בחצי השני של הטקסט חארה מרחיב את הזווית: הוא מזכיר שהאנושות חיפשה במשך מאות שנים דרכים להגביל מלחמה.

גרוציוס ועקרון “הסכמים חייבים להתקיים”.

שלום וסטפליה והכרה בריבונות.

רעיונות של ביטחון קולקטיבי (עד לכפייה בכוח).

חבר הלאומים, לאחר מכן האו”ם.

הארכיטקטורה האירופית לאחר מלחמת העולם השנייה ותפקיד נאט”ו.

המשמעות של הסקירה הזו אינה אקדמית. המחבר אומר: המוסדות הקיימים אינם מושלמים, אבל הם בנו צפיות. וצפיות — זה הפחתת כאוס.

אם במקום זה מופיעה מבנה שנראה כמו “ועדה” להסדרת סכסוכים (המחבר אפילו משווה את זה לוועדה מאפיוזית של שנות ה-30, רק בעולם שבו למדינות יש נשק להשמדה המונית), אז זה לא חיזוק הביטחון. זו חיקוי של ניהול סיכונים.

מסקנה גיאופוליטית: טראמפ כגורם כאוס, אירופה כמרכז כובד

בסוף המחבר מקשר את מועצת השלום להתנהגות הרחבה יותר של טראמפ: עימות עם האיחוד האירופי, דיבורים על סיפוח/רכישת גרינלנד, פגיעות באמון בנאט”ו, ניסיונות להחליף את מערכת הבריתות בלוגיקה של עסקאות.

גם אם מסתכלים בציניות, בפוליטיקה ריאליסטית פחות כאוס משתלם יותר.

וכאן הוא מגיע למסקנה מעשית עבור אוקראינה: להסתמך על “רצון טוב” של וושינגטון תחת טראמפ זה מסוכן, כי ההחלטות יהיו סיטואטיביות, ולכן המרכז הכובד היחיד היציב הוא אירופה, שהנסיבות עשויות להכריח אותה להיבנות מחדש כך שאוקראינה תהפוך לאלמנט קריטי בביטחונה.

וזה בדיוק המקום שבו הטקסט “מעזה לאוקראינה” חוזר למציאות שלנו בישראל: כל “תוכניות מהירות” לאזור, שלא מגובות במנגנונים, כמעט בוודאות משאירות יותר אי-ודאות מאשר בהירות.

נאנווסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency

הטקסט המקורי של אלכסנדר חארה (אוק’) (ZN.UA, 21 בינואר 2026) – https://zn.ua/ukr/WORLD/chomu-plani-trampa-ne-pratsjujut-vid-hazi-do-ukrajini.html