«להציל את האוצרות מהשמדה»: אתרי המורשת היהודיים של אוקראינה מתורגמים ל”דיגיטל” לפני שהמלחמה תשמיד אותם

«אנחנו מצילים את האחרון. מצילים לפחות בגלל הדיגיטציה, כדי לשמור על האפשרות לשיקום בעתיד לאחר המלחמה באוקראינה», מציין פרופ’ קוטליאר בראיון לפורטל UJE.

בפלטפורמה «המפגש האוקראיני-יהודי» (UJE – Ukrainian Jewish Encounter) פורסם חומר של העיתונאי הישראלי שמעון ברימן על פרויקט שנשמע כמעט כמו גזר דין ובו זמנית כמו תוכנית הצלה: «להציל את האוצרות מהשמדה». לא מדובר בעוד “חדשות תרבות” ולא רק על תערוכה אחת.

מדובר בניסיון לתעד את מה שעלול לא לשרוד את המלחמה וההזנחה הפשוטה: ציורי קיר ייחודיים ופרטי אדריכלות של בתי כנסת בבוקובינה, שנוצרו עוד לפני השואה, ונשמרו רק בכמה ערים באוקראינה.

למה הפרויקט הופיע דווקא עכשיו, ומה הקשר לישראל

פרופסור יבגני קוטליאר (האקדמיה הלאומית לעיצוב ואומנויות חרקוב) אומר ישירות: עמיתים גרמנים השיקו פרויקט תערוכה-מחקר על רקע התוקפנות הרוסית נגד אוקראינה — ובמיוחד לאחר הטרגדיה ב-7 באוקטובר 2023 בישראל. הקשר הזה חשוב: עבור חלק מהמוסדות האירופיים הנושא היהודי לאחר 7/10 הפך מאבסטרקציה לאתגר מוסרי אישי, וההקשר האוקראיני בו נקרא אחרת.

קוטליאר מנסח את המשימה בצורה נוקשה וללא רומנטיקה: «אנחנו מצילים את האחרון», לפחות דרך דיגיטציה, כדי להשאיר סיכוי לשיקום לאחר המלחמה.

מי ואיך עושה זאת: UAAC, צוות בינלאומי והחברה האוקראינית Skeiron

יוזם ומממן הפרויקט היה The Ukraine Art Aid Center (UAAC) — ארגון גרמני ללא מטרות רווח, שהוקם באביב 2022 כרשת של מומחים ומוסדות תרבות (גרמניה, שווייץ, אוסטריה, אוקראינה), כדי לתמוך במוסדות התרבות האוקראיניים במהלך הפלישה המלאה.

לקבוצת העבודה בנושא בתי הכנסת בבוקובינה הצטרפו קיליאן הק, יורג גספל, שטפן הופה, יבגני קוטליאר וניקולאי קושניר. האוצרת היא פרופסור אלכסנדרה ליפינסקה (אוניברסיטת קלן).

החלק המעשי המרכזי — לא מילים ולא פוסטרים.

העבודה הטכנית של דיגיטציה של שלושה בתי כנסת בבוקובינה בוצעה על ידי החברה האוקראינית Skeiron: סריקת לייזר תלת-ממדית, תיעוד מפורט של פרטי אדריכלות ואומנות. Skeiron, כפי שמודגש, עוסקת בדיגיטציה של אתרים הנמצאים בסכנת היעלמות עקב המלחמה הרוסית, מאז תחילת 2022.

ואז נכנס עוד שכבה של שיתוף פעולה בינלאומי: על בסיס הסריקות של Skeiron, מומחים ממכון האדריכלות של אוניברסיטת מיינץ למדעים יישומיים יצרו מודל תלת-ממדי מונפש של בית הכנסת בנובוסליצה — וזה נקרא “פנינה מיוחדת”, כי זה מראה איך טכנולוגיות דיגיטליות יכולות לעבוד גם כתיעוד וגם כהצגת מורשת.

מה בדיוק מצילים בבוקובינה: שלושה מבנים ושלוש גורלות שונות

הפרויקט מתעד אובייקטים ספציפיים בצ’רנוביץ ובנובוסליצה — עם ביוגרפיות, שבהן האדריכלות מתמודדת כל הזמן עם פוליטיקה, מלחמה ואדישות.

1) בית הכנסת «גרויסה שיל» (צ’רנוביץ).

הבנייה נמשכה מ-1799 עד 1854. עד 1877 נחשב לבית הכנסת הראשי של העיר. בסתיו 1941 — חורף 1942 המבנה היה חלק מהגטו היהודי. מאז 1959 המבנה הועבר למועצת העיר לשימוש כקולנוע — ומאז, למעשה, הוא לא משמש למטרתו המקורית.

2) בית הכנסת «בית תפילה בנימין» (צ’רנוביץ).

נבנה ב1923. בערך ב1938 הקירות הפנימיים צוירו מחדש. בשנים 1941–1942 — שוב גטו. לאחר 1945 הפך לאחד משלושת בתי הכנסת בעיר, שהעבודה בהם הותרה על ידי השלטון הסובייטי; בשנות ה-60–80, כפי שמצוין, — היחיד. נפתח לקהילה ב1994.

3) בית הכנסת בנובוסליצה (נובוסליצה).

נבנה ב1919, כאשר בעיר התגוררו כ5000 יהודים. לאחר השואה חיי הדת דעכו. המבנה הריק הוסב לבית חלוצים — הוא התקיים עד תחילת שנות ה-90. מאז המבנה עומד ריק עד היום. ב2009 גילו משמרים מקייב ציורי קיר בפנים.

לקורא בישראל כאן חשובה במיוחד מחשבה אחת: השאלה היא לא רק בשיקום “מתישהו”. השאלה היא האם לשיקום העתידי יישאר בכלל חומר מקור — קו, שכבת טיח, קטע של עיטור, גיאומטריה מדויקת של הקמרונות.

למה הציורים האלה לא דומים לציורי בית כנסת “רגילים”

קוטליאר מסביר את הפנומן של בוקובינה דרך ההיסטוריה של האזור: שהות ממושכת “במפגש של מדינות שונות” הפכה את התרבות המקומית לפתוחה להשפעות, ובקישוטי בתי הכנסת זה נראה במיוחד — הנושא הדתי היהודי מחובר למסורות ציורי הארמונות האירופיים.

אבל הדבר הכי יקר בטקסט — לא הנוסחה הכללית, אלא הפרטים שנשמעים כהוכחות.

בבתי הכנסת בבוקובינה הסיפורים הקדושים “תורגמו” לשפה הוויזואלית המקומית. חומות יריחו צוירו כמבצר חוטין. סמל שבט יששכר (“חמור גרם” בתורה) הופך לחמור נושא משא, גורר עגלה בוקובינית טיפוסית עם ספרים. סמל שבט זבולון — ספינה — מתואר כגלגל קיטור מאמצע המאה ה-19.

יש גם סצנה מדברת יותר: פרסקו עם ציטוט מתהילים קל”ז על “נהרות בבל” מראה לא נבלים מופשטים, אלא כלים אופייניים להרכב כלייזמר בוקוביני.

ואת “ירושלים” בצ’רנוביץ קוטליאר מתאר כמעט כבדיחה: האמן, שלא ראה בבירור את ירושלים, העתיק נוף עירוני מגלויה שהובאה על ידי עולי רגל מארץ הקודש. במרכז — מבנה כיפתי המזכיר את המקדש, אך למעשה זהו כנסיית הקבר, שעל כיפתה צייר האמן את מגן דוד.

עם זאת, אפילו בתחילת המאה ה-20, כפי שמודגש, בציורים אלה אין דמויות אנושיות — סימן לשמירה על המסורת הישנה. לכן אם בפרסקו מוצג יציאת מצרים וקריעת ים סוף, הצופה רואה רק את יד משה (משה), מכוונת את המטה למים.

זה לא “על תערוכה” — זה על ביטוח ההיסטוריה

כן, בחומר מוזכר פתיחה בספרייה העירונית של קלן, ושם אכן הוצגו התוצאות — קטעי ציורים, מודלים דיגיטליים, הצגת אפשרויות סריקת לייזר. אבל התערוכה כאן היא יותר חלון ראווה.

המהות — אחרת: הדיגיטציה הופכת לביטוח. כאשר מבנה נהרס, כאשר קירות “מתפוררים” מהזמן או שיפוצים, כאשר אובייקט עומד ריק במשך עשורים — השכבה הדיגיטלית יכולה להישאר העדות המדויקת היחידה למה שהיה קיים בכלל. ולשיקום, תיאור מדעי, תיעוד משפטי של נזק, ארכיוני קהילות — זה לפעמים חשוב יותר מטקסים רועשים.

ועוד ניואנס אחד, שלעתים קרובות מתעלמים ממנו: פרויקטים כאלה יוצרים רשת אמון בין מדינות. גרמניה מספקת תשתית ומומחיות, אוקראינה — את נושא השימור והעבודה הטכנית במקום, והניסיון הישראלי של טרגדיה וזיכרון (במיוחד לאחר 7 באוקטובר 2023) הופך להקשר מוסרי שעוזר לאירופה לשמוע את הנושא אחרת. בחדשות על אוקראינה אנחנו רואים לעיתים קרובות את החזית וההתקפות, אבל המורשת התרבותית נעלמת בשקט — ללא אזעקות.

הסיום של הסיפור הזה עדיין פתוח. קוטליאר מדבר על כך ש«שאריות האוצרות האמנותיים האלה נכחדות לנגד עינינו». וזה לא מטפורה, אלא תיאור של הקצב: המלחמה מאיצה הכל — הרס, ביזה, שינוי ייעוד, “עייפות” מהזיכרון.

לקורא הישראלי זה גם תזכורת: המורשת של החיים היהודיים באוקראינה — חלק מההיסטוריה המשותפת, ולא “מוזיאון זר”. ואם היום מצליחים להציל לפחות עותק דיגיטלי — אז מחר יהיה סיכוי להחזיר לא רק את הקירות, אלא גם את שפת הסמלים, שקישרה בין צ’רנוביץ, נובוסליצה וירושלים בציור אחד. נאנווסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency

מקור (אוק’) 18 בדצמבר 2025 – https://ukrainianjewishencounter.org/uk/vryatuvati-skarbi-vid-zagibeli/