כיצד האוקראיני וסיל טאראסנקו עזר למדינת ישראל להופיע על מפת העולם

באפריל-מאי 1948 ואסילי טאראסנקו עמד בראש המשלחת של אוקראינה בישיבה מיוחדת של העצרת הכללית של האו”ם בנושא “הבעיה הפלסטינית”. בישיבה זו הוא שיחק תפקיד מכריע ביצירת מדינת ישראל.

הוא נחשב בצדק ליוצר מדינת ישראל.

בן-גוריון דרך משה שרת בשיחה איתו בטלפון בלילה שבין 14 ל-15 במאי 1948 (ב-14 במאי בתל אביב הוכרזה עצמאות מדינת ישראל) העביר לדיפלומט האוקראיני באופן אישי ומממשלת ישראל תודה על נאומו בישיבת העצרת הכללית של האו”ם, ששיחק תפקיד משמעותי בגורל ישראל.

בנוסף, בן-גוריון הטיל על משה שרת לקבל מטאראסנקו את הסכמתו להעניק לו את התואר אזרח כבוד של ישראל. כפי שציין אז משה שרת, זה היה המקרה הראשון של הענקת אזרחות כבוד לנציג מדינה זרה. אך לאחר שדנו עם טאראסנקו בהשלכות הבלתי נמנעות באותה תקופה עבורו ועבור משפחתו, החליטו שיהיה זה נבון להימנע מצעד כזה.

איך זה היה

ואסיל יאקימוביץ’ טאראסנקו היה ראש המשלחת האוקראינית בישיבה מיוחדת של העצרת הכללית של האו”ם ושיחק תפקיד מכריע בהצבעה על יצירת מדינת ישראל במאי 1948.

לדברי טאראסנקו עצמו, היחס לרעיון המדינה היהודית במשלחת הסובייטית היה קריר, אך הייתה הנחיה מסטלין להצביע בעד יצירת ישראל, ולא לציית ל”בעל הבית” היה בלתי נתפס, למרות חוסר שביעות הרצון. סטלין תמך ביצירת מדינה יהודית, תוך תקווה לכמה גורמים, כולל תקווה לאוריינטציה סוציאליסטית של המדינה הזו ושאיפה להחליש את עמדות בריטניה במזרח התיכון עם מאגרי הנפט העצומים שלה.

כידוע, האינטרסים של ברית המועצות וארצות הברית בנושא זה חפפו, ולכן ב-29 בנובמבר 1947 הובאו לדיון בעצרת הכללית של האו”ם שתי החלטות:

אחת — בריטית — על יצירת מדינה מאוחדת פלסטין, שבה היהודים יהפכו למיעוט לאומי (בניגוד להצהרת בלפור המפורסמת, שהממשלה הבריטית שכחה ממנה באותה עת),

והשנייה — סובייטית-אמריקאית — על חלוקת פלסטין לשתי מדינות עצמאיות, יהודית וערבית.

קבלת ההחלטה השנייה לא הייתה ברורה מאליה, מדינות רבות היססו, הערבים היו נגד באופן מוחלט, היה קשה לגייס רוב. האמריקאים נאלצו להביא במיוחד לישיבה נציגים מהפיליפינים ופרגוואי, תוך שהם מביטים בעיניים לנציג הפיליפינים. בסופו של דבר הושגו שני שלישים מהקולות: 33 בעד חלוקת פלסטין, 13 נגד, 10 נמנעו.

ואז התחיל הדבר המעניין ביותר. העצרת הכללית קבעה שההחלטה שהתקבלה תישאר בתוקף רק אם בישיבה הבאה, שנקבעה ל-14 במאי 1948, ביום סיום המנדט הבריטי, לא תתקבל החלטה אחרת. ההצבעה החוזרת הייתה אמורה להתקיים לא יאוחר מ-18:00.

בינתיים התחילה “המלחמה הקרה” ומרוץ החימוש, ובמאי 1948 ארצות הברית שינתה את עמדתה ב-180 מעלות, והחליטה לתמוך בבריטניה, שהשפעתה נראתה פחות מסוכנת מהשפעתה הגוברת של ברית המועצות. כך, עד 14 במאי היו נגד חלוקת פלסטין כבר 40 מדינות, ו”בעד” — רק ברית המועצות, אוקראינה, בלארוס, פולין, צ’כוסלובקיה ויוגוסלביה.

עם זאת, כאשר ארצות הברית החליטה לתמוך בפרויקט הבריטי, נראה היה שהרוב יצביע בעד מדינה מאוחדת.

גורל פלסטין הוכרע סופית ב-14 במאי 1948.

כולם חשבו שההצבעה כבר נקבעה מראש.

בעד ההצעה הסובייטית היו מוכנים להצביע רק 6 מדינות. ההחלטה הסופית הייתה אמורה להתקבל עד 18:00 ב-14 במאי 1948.

אם ההצבעה לא הייתה מתקיימת מסיבה כלשהי, ההחלטה הקודמת הייתה נכנסת לתוקף: יצירת שתי מדינות — ערבית ויהודית — בשטח פלסטין המנדטורית.

20 דקות לפני סיום הישיבה, היושב ראש, נציג ארגנטינה, הפסיק את נאומו של ראש המשלחת הסובייטית אנדריי גרומיקו והכריז על תחילת ההצבעה על ההחלטה שהציעה בריטניה.

לפתע, בניגוד לכל הכללים והתקנות, נציג אוקראינה ואסיל טאראסנקו, שנאומו לא היה מתוכנן בסדר היום, רץ לדוכן, צועק משהו באנגלית. “I want to state my point of you” (“אני רוצה לדבר עליך”), — הוא אמר ליושב ראש, תוך שימוש שגוי ב”point of you” במקום “point of view” (נקודת מבט).

היושב ראש, שראה באמירה איום, יצא מהאולם להביא משטרה, וטאראסנקו התחיל את נאומו. הנציגים הבינו את האנגלית שלו בצורה גרועה ולא הבינו מיד שהדיפלומט האוקראיני מושך זמן. בתחילת השעה השביעית חזר היושב ראש ארסה עם המשטרה, וכשהביט בשעון, הבין שלא ניתן להעלות את שאלת פלסטין להצבעה, שכן הצבעה לאחר השעה 18:00 הייתה בלתי חוקית.

כאשר ארסה התכוון לסגור את הישיבה, ביקש ראש המשלחת האמריקאית, הגנרל אוסבורן, להמשיך את עבודת הישיבה כדי ליצור קשר עם נשיא ארצות הברית הארי טרומן לדיון במצב שנוצר. הצעתו של הגנרל אוסבורן התקבלה.

“בערך אחרי שעה וחצי-שעתיים, — נזכר טאראסנקו, — אוסבורן הודיע שארצות הברית שינתה את עמדתה בנושא הפלסטיני והסכימה להחלטה על יצירת שתי מדינות עצמאיות בשטח פלסטין: יהודית וערבית”.

מדוע אז לא הסירו את ואסיל טאראסנקו מהדוכן של האו”ם? מדוע הדוקטור ארסה ההמום ברח? מדוע הנוכחים, כאילו מהופנטים, הקשיבו לנאומו במשך חצי שעה ולא דרשו הצבעה? מדוע כולם קפאו למשך חצי שעה? איזו כוח שיתק אותם? ואיזו כוח הרים את טאראסנקו ממקומו ועזר לו לבצע את הבלתי אפשרי לכאורה? הוא הודה שהוא עצמו לא יכול היה להסביר זאת. אולי התרחש אותו “נס רגיל”, שבדרך כלל מתבצע רק על ידי כוח אחד — עליון. שיקום מדינת ישראל, כפי שכותב אלי ליכטנשטיין, הוא אחד מהניסים הללו.

שני חודשים לפני סיום כהונתו של ואסיל טאראסנקו, הוא נשלח לחופשה, והוא לא חזר לאמריקה, כשהוא מודח מהעבודה “בשל עמדתו הפרו-ישראלית והבדלנות האוקראינית”. על עמדתו הפרו-ישראלית הוא ננזף אישית על ידי חרושצ’וב: “למה עלית על הדוכן?! תן לגרומיקו לנאום, אבל לא, מצאו אותך — טיפש”. טאראסנקו השיב בתמימות שהוא עשה זאת ביוזמתו האישית, שעל כך חרושצ’וב הניף את ידו ואמר: “זה רע בשבילך”.

עם זאת, לא ננקטו סנקציות חמורות. טאראסנקו חזר לקייב ועמד בראש המחלקה להיסטוריה של מדינות זרות באוניברסיטה, שם נשאר בתפקיד זה עד 1982. הוא איבד את המחלקה לאחר שהביע התנגדות לשוחד. הוא לימד הרצאות בשפה האוקראינית, דבר שבאותה תקופה לא עורר האשמות בבנדריזם.

הוא עמד בראש הקרן הציבורית “אוקראינה — ישראל”, קיבל מכתבים מבנימין נתניהו ודוד לוי, שר הפנים של ישראל בשנות ה-90. ביום השנה ה-50 לישראל הוא ביקר בישראל עם בנו ובתו, התרשם ממה שראה וקיווה שאוקראינה תוכל לחזור על “הנס הישראלי”.

נפטר ב-22 במרץ 2001. נקבר בבית העלמין בייקוב בבירת אוקראינה.

קראו אותנו בערוצים חדשות ישראל Nikk.Agency חדשות ישראל ב  —  Telegram,  —  Facebook,  —  Google News