אוסף “איי הזיכרון” באוקראינית, אנגלית ועברית: איך בוצ’אץ’ מאחדת את אוקראינה, ישראל וספרות עגנון

במפת המערב של אוקראינה יש עיר ששמה הפך לסמל של זיכרון תרבותי — בוצ’אץ’. כאן נולד חתן פרס נובל לעתיד שמואל יוסף עגנון, סופר שחיבר בין רוחניות יהודית לפילוסופיה אירופית. מאה שנה לאחר מכן, העיר הזו שוב נשמעת — הפעם כמקום של רזידנציה ספרותית וספר «איי הזיכרון», שבו סופרים אוקראינים מהרהרים על זמן, זהות ומורשת עגנון. הפרסום הפך לגשר תרבותי בין אוקראינה, ישראל והתפוצות, מאחד טקסטים בשלוש שפות — אוקראינית, אנגלית ועברית.

חזרה למקורות: העיר שבה הכל התחיל

בוצ’אץ’ — עיר קטנה במחוז טרנופול, פעם מרכז גליציה, שבה השתלבו מסורות אוקראיניות, יהודיות ופולניות. כאן בשנת 1888 נולד שמואל יוסף עגנון — קלאסיק לעתיד, שהפך לאחד מיוצרי הספרות הישראלית המודרנית.
ילדותו עברה בין בתי כנסת עתיקים, כנסיות בארוקיות ומדרונות נהר, שבהם כל מקום שמר על עקבות תפילות ושירים בעברית וביידיש. מאוחר יותר, מוטיבים אלו התעוררו לחיים בספריו, ובוצ’אץ’ עצמה הפכה לארכיטיפ — עיר של זיכרון, שבה העבר נושם דרך המילה.

לאחר הגירה לפלשתינה וחיים בגרמניה, עגנון זכה לתהילה עולמית, אך החוט שחיבר אותו לבוצ’אץ’ לא נקרע. לכן, לאחר שנים, העיר הזו שוב הפכה למרכז דיאלוג תרבותי — כבר במאה החדשה.

רזידנציה ספרותית על שם עגנון: עיר שמלמדת להקשיב

בשנת 2016, ארגון המפגש האוקראיני-יהודי (UJE) יחד עם המרכז הספרותי על שם עגנון יצרו פרויקט שיכול להחזיר לבוצ’אץ’ את קולה.

כך נוצרה הרזידנציה הספרותית על שם שמואל יוסף עגנון — מרחב לסופרים, אמנים ומתרגמים המחפשים בעיר את העלילות שלהם.

כאן הספרות הופכת לא לז’אנר, אלא לאמצעי דיאלוג: עם הזיכרון, עם המקום, עם האדם. המשתתפים — סופרים אוקראינים עכשוויים — חיים בבוצ’אץ’, חוקרים ארכיונים, נפגשים עם תושבים, מתעדים את סיפוריהם. כל רזידנציה חדשה היא כמו נשימת העיר, שכבה חדשה של הבנת עברה הרב-לשוני.

שנת 2021: לידת הספר “איי הזיכרון”

העונה השלישית של הרזידנציה, שהתקיימה בשנת 2021, הייתה נקודת מפנה. אז הגיעו לבוצ’אץ’ בוריס חרשונסקי, דיאנה קלוצ’קו ומרקיאן פרוחסקו. שלושה סופרים מדורות שונים — רופא ומשורר, מבקרת אמנות, מסאית צעירה — כתבו טקסטים בהשראת הזמן, המקום והשקט.
התוצאה הייתה הספר «איי הזיכרון», שיצא בשלוש גרסאות לשוניות.

הפרויקט הזה — לא רק אוסף מסות, אלא מבנה חי של זיכרון, שבו כל טקסט הופך לאי, וביחד הם יוצרים ארכיפלג של חוויות אנושיות.

בוריס חרשונסקי: זיכרון כנשימה

פסיכיאטר ומשורר, חרשונסקי כותב על כך שזיכרון — זה לא כרונולוגיה, אלא דרך להישאר אדם. המסות שלו — על השקט של בוצ’אץ’, שבה כל רחוב הופך למטאפורה של עולם פנימי. הוא רואה בעיר אורגניזם חי, שבו פועמים עקבות תפילות ושיחות.

דיאנה קלוצ’קו: עיר כטקסט

מבקרת אמנות ופילוסופית, קלוצ’קו מדברת על בוצ’אץ’ בשפת הארכיטקטורה. עבורה הקירות — הם דפים, והאבנים — אותיות, שבהן נכתבה ההיסטוריה. היא רואה בעיר כתב יד, כתוב בשלושה אלפביתים — קירילי, לטיני ועברי, שבה הכל — מהחזיתות הבארוקיות ועד הגשרים הישנים — נושא משמעות.

מרקיאן פרוחסקו: מבט על ההווה

המשתתף הצעיר ביותר בפרויקט מביט על בוצ’אץ’ בעיני צופה. המסות שלו — יומן שקט של טיולים: ריח קפה, חריקת דלתות, שיחות בשוק. דרך הפרטים הוא מחבר את העבר והיום, מוכיח שזיכרון חי לא בארכיונים, אלא ביומיום.

שלוש שפות — שלוש מראות של זיכרון

המאפיין העיקרי של הפרסום — תלת-לשוניות.
השפה האוקראינית — כקול של ההווה.
האנגלית — כחלון לעולם.
העברית — כחזרה לשורשי עגנון ולרוחניות היהודית.

כל שפה משקפת את זווית הראייה שלה, אך כולן יחד יוצרות תמונה שלמה.
העורכים והמתרגמים — ביניהם אנה נקרסובה וטטיאנה נפיפנקו — עשו את התרגומים לא באופן מכני, אלא אינטונציוני: כדי שכל טקסט יישמע טבעי בסביבתו התרבותית.

כך “איי הזיכרון” הפכו לא רק לספר, אלא למודל של איך אוקראינה נשמעת כשהיא מדברת בכמה שפות בו זמנית.

הדיאלוג התרבותי נמשך: פורום לבוב 2025

ארבע שנים לאחר מכן, נושא בוצ’אץ’ נשמע שוב בפורום הספרים ה-32 של לבוב.
בדיון «הקשב, קרא, הבן» דיאנה קלוצ’קו יחד עם המתרגמות אנה נקרסובה (עברית) וטטיאנה נפיפנקו (יידיש) דנו כיצד הספרות האוקראינית לומדת להישמע לצד עברית ויידיש, מבלי לאבד את המנגינה שלה.
השיחה הפכה להמשך טבעי של הספר — גשר חדש בין תקופות ושפות.

בוצ’אץ’ היום: עיר שבה הזיכרון חי

בוצ’אץ’ המודרנית — זו לא מוזיאון פתוח, אלא אורגניזם חי. כאן משקמים את בית הכנסת הישן, חוקרים בתי קברות, עורכים סיורים ופסטיבלים נושאיים. העיר לומדת לדבר על עברה הרב-לאומי — ללא נוסטלגיה, אך בכבוד.

מטיילים יכולים לראות את האנדרטה לעגנון, תבליט בחצר האמנות, בית משפחתו, רחובות עתיקים שבהם הזמן כאילו נעצר. כל פרט — חלק ממפה תרבותית חדשה, שבה אוקראינים ויהודים נפגשים שוב.

UJE — ארגון שמחבר סיפורים

פרויקט המפגש האוקראיני-יהודי (UJE) פועל מאז 2008 וכבר הפך לפלטפורמה לדיאלוג פתוח. משימתו — להחזיר את ההבנה ההדדית, להראות שההיסטוריות האוקראינית והיהודית — אינן קווים מקבילים, אלא חוטים שזורים של אותו בד.

בזכות UJE נוצרו עשרות פרויקטים, תערוכות, סרטים וספרים, שבהם הזיכרון — אינו רקוויאם, אלא חיים.
«איי הזיכרון» — אחד הדוגמאות המשמעותיות ביותר לגישה זו.

ספרות כצורת ריפוי

הספר “איי הזיכרון” מראה שהתרבות מסוגלת לרפא.
היא מחברת תקופות, הופכת שתיקה למילה ונותנת קול לאלו שנשכחו.
דרך שלוש שפות ושלוש נקודות מבט של מחברים היא מחזירה כבוד לעבר ותקווה לעתיד.

כאן אין פאתוס — יש נשימה.
בוצ’אץ’ שוב נשמעת.
והקול הזה נשמע בקייב, ירושלים, פריז וטורונטו.

שמואל עגנון — סמל שחי שוב בהקשר האוקראיני

ספריו — אינם רק מורשת ישראלית, אלא גם חלק מזיכרון תרבותי אוקראיני.
בוצ’אץ’ נתנה לעולם סופר, ואוקראינה — מרחב שבו המורשת הזו יכולה להיות מובנת מחדש.
עגנון מזכיר שספרות — היא גשר, שעליו ניתן לחזור הביתה, אפילו אחרי מאה שנה.

«איי הזיכרון» ניתן לקרוא כאן .

מקורות:
החומר הוכן על בסיס פרסום באתר המפגש האוקראיני-יהודי (UJE) — https://ukrainianjewishencounter.org/uk/ostrovi-pamyati/,
וכן מאמר עזר Nikk.Agency — שמואל עגנון.