א-שרעה בקרמלין: סוריה משתנה, אבל הפצצות הרוסיות והעבר — נשארים

פוטין ואחמד א-שרעה נפגשו ב-15 באוקטובר 2025 בקרמלין. עבור המנהיג הזמני של סוריה — זהו הביקור הראשון ברוסיה לאחר נפילת משטר בשאר אל-אסד.

הנשיא החדש של סוריה במוסקבה

הפגישה התקיימה בדלתיים סגורות. דוברות הקרמלין דיווחה בקצרה: “נדונו יחסים דו-צדדיים ונושאי ביטחון”. אך למעשה, מדובר היה בגורל כל הקונפיגורציה הסורית בעשור האחרון.

פוטין “הזכיר” שמוסקבה “מונחית על ידי האינטרסים של העם הסורי”. א-שרעה, בתגובה, הבטיח שהשלטון החדש “יכבד את כל ההסכמים שנחתמו בתקופת אסד”.

במילים אחרות, רוסיה עשויה לשמור על הבסיסים — טרטוס וחמיימים, וסוריה מקבלת הכרה מצד הקרמלין.

אסד בגלות, אך תחת הגנת מוסקבה

לפי דיווחי Die Zeit הגרמנית, בשאר אסד מתגורר במוסקבה-סיטי. אומרים שהוא מבלה את ימיו במשחקי וידאו. סימבולי: אדם שניהל מדינה במשך יותר מעשור, שבה נפלו פצצות מדי יום, כעת מתבודד בעולמות וירטואליים.

באופן רשמי, דמשק כבר ביקשה את הסגרתו. אך עבור פוטין, אסד אינו רק נמלט, אלא נכס. כמה שזה נשמע ציני, הדיקטטור לשעבר עדיין נחוץ למוסקבה כתזכורת ל”ניצחון הסורי”.

מחיר ה”ניצחון” הזה

האנליסט הצבאי הישראלי יגאל לוין מציג מספרים שמקפיאים את הדם:

“לפי נתוני Syrian Observatory for Human Rights, בין 2015 ל-2020 נהרגו 19,274 אנשים כתוצאה מפעולות הכוחות הרוסיים, כולל 3,320 נשים וילדים”.

יותר משמונה אלפים מהם — אזרחים. השאר — לוחמי דאעש ואופוזיציה חמושה.

לוין מזכיר:

“רובם נהרגו מהתקפות חיל האוויר הרוסי. המספרים האלה אינם רק סטטיסטיקה. זו זיכרון לאנשים שנהרגו בגלל גיאופוליטיקה זרה”.

האליטות לא נלחמות. החיילים נלחמים

בתגובתו, לוין עושה תצפית מרה:

“איך זה — מפקד שדה אתמול, רדיקל ומהפכן, היום לוחץ יד לפוטין — התליין של העם הסורי?”

והוא עונה בעצמו:

“האליטות לא נלחמות. הן מסכימות. החיילים נלחמים ומתים”.

זהו חוק הפוליטיקה — לא כתוב, אך עמיד. אתמול אויבים, מחר — שותפים, אם כך דורש הרגע.

א-שרעה, שהיה בעבר שותף של ג’ולאני, כעת מדבר על “תרומת רוסיה” ו”פיתוח סוריה”. מי שהיה עד לא מזמן מטרה ל-CIA ולשירותי הביטחון הרוסיים, כעת הפך ל”נציג מוכר של הריבונות”.

הניגוד האוקראיני: כאן לא יסכימו

לוין עושה השוואה: בין פוטין לזלנסקי — לא רק תהום. זו שנאה אישית, קיומית.

“זוכרים איך טראמפ אמר שהוא נדהם מהשנאה של פוטין לזלנסקי? הם לא יכולים לשבת ליד אותו שולחן — זה הלך רחוק מדי”.

בניגוד לסוריה, המלחמה של רוסיה נגד אוקראינה — לא על שלטון, לא על בסיסים, אלא על עצם רעיון החירות.

“האוקראינים, — כותב לוין, — השפילו את רוסיה, את פוטין ואת צבאו בפני כל העולם. על כך הוא לא יסלח. לא לזלנסקי, לא לקייב”.

סוריה כמראה: מה היה קורה ללא הגנה אווירית

בסוף ניתוחו, לוין מפרסם תמונה: מפציץ רוסי מפיל פצצות מעל המדבר הסורי. הכיתוב קצר ומפחיד:

“בדיוק ‘לאן שהוא שם'”.

ומוסיף:

“אם לא הייתה עזרת העולם החופשי ביצירת ההגנה האווירית האוקראינית, היינו רואים את אותו הדבר גם מעל אוקראינה”.

לפי דבריו, הצבא הרוסי לא “נלחם באופן הומני” — הוא פשוט לא יודע אחרת.

בין העבר לעתיד

הפגישה בין פוטין לא-שרעה — לא רק מחווה דיפלומטית. זו ניסיון לכתוב מחדש את ההיסטוריה של המלחמה. מוסקבה מנסה לשמור על השפעתה, גם אם בעל בריתה השתנה.

אך מאחורי הניסוחים היפים על “ידידות העמים” נשארים עקבות — חורבות חאלב, אלפי סורים שלעולם לא יראו חיים שלווים, ודור חדש של סורים, שעבורם “רוסיה” — לא מילה מספר לימוד, אלא קול של פצצה נופלת.

נאנובוסטי: ישראל עוקבת בקפידה אחר השינויים בסוריה, שכן שם החלה ההתרחבות הצבאית הרוסית, שהפכה מאוחר יותר לפרולוג למלחמה נגד אוקראינה. וכפי שמדגיש יגאל לוין, הדבר היחיד שמונע מהשמיים מעל קייב את גורל חאלב — זו ההגנה האווירית והסולידריות של העולם החופשי.