למה צי הולך לעזה, אבל לא למריופול האוקראינית הכבושה: הגירוש השני של גרטה תונברג והפוליטיקה של “הצגת הומניטריות”

שוב נמצאת הפעילה הסביבתית השוודית גרטה תונברג במרכז שערורייה עולמית. ב-6 באוקטובר 2025 היא גורשה בפעם השנייה מישראל לאחר שניסתה להגיע דרך הים לרצועת עזה. יחד איתה עזבו את המדינה 79 אזרחים זרים — מצרפת, יוון, איטליה, ספרד ושוודיה.

28 ספרדים נשארים במעצר, 21 משתתפים במשלחת כבר חזרו הביתה, ו-470 אנשים נעצרו זמנית והובאו לנמל אשדוד. הפעילים טוענים כי יצאו למשימה הומניטרית. ישראל רואה בפעולה זו ניסיון מוסווה ללחץ פוליטי.

הפלוטילה “סומוד”: משימה או תיאטרון?

הפלוטילה “סומוד” — בתרגום מערבית “עמידה איתנה” — כללה 42 ספינות. מטרת הפעולה — “לפרוץ את המצור הימי של ישראל על עזה”, שהוטל למניעת הכנסת נשק וחומרים המשמשים את חמאס.

המארגנים הבטיחו כי הם מביאים סיוע סמלי: תרופות, מים וענפי זית. אך הצבא הישראלי יירט את הספינות במים בינלאומיים, והדגיש כי “אין שום משימה הומניטרית שיש לה זכות להפר את גבולות הביטחון”.

המשתתפים הובאו לנמל אשדוד, סופקו להם מזון וסיוע רפואי. לאחר מכן כולם גורשו. דובר צה”ל הצהיר:

“זו לא עזרה, זה מופע במסווה של חמלה. ישראל לא תאפשר להפוך את הביטחון למופע”.

מהאקולוגיה לפוליטיקה

כאשר גרטה תונברג יצאה לראשונה עם שלט “שביתת בית ספר למען האקלים”, העולם ראה בה כסמל לדור חדש. אך תוך כמה שנים הפכה הפעילה ממנהיגה אקלימית לדמות בקנה מידה גיאופוליטי.

היום כל הצהרה שלה הופכת לאירוע תקשורתי. וזה הופך כל פעולה בהשתתפותה לכלי השפעה. במקום הגנה על האקלים — מאבק נגד ישראל. במקום ספסל בית הספר — סיפון של ספינה “הומניטרית”.

הרשויות הישראליות מאשימות אותה בהפרה מודעת של החוק. לאחר מעצרה, תונברג התלוננה על “יחס אכזרי” ו”עקיצות פשפשים”, אך משרד החוץ הישראלי השיב בתקיפות:

“זו שקר בוטה. כל התנאים עמדו בסטנדרטים בינלאומיים”.

ניסיון שני והגדלת ההיקף

הניסיון לפרוץ היה כבר השני עבור תונברג. באוגוסט 2025 נעצרה פלוטילה דומה במים ניטרליים. אז היא גורשה ללא הצהרות רועשות. אך המשימה החדשה “סומוד” אספה כמעט 500 אנשים מ-20 מדינות — הפעולה האנטי-ישראלית הגדולה ביותר בעשור האחרון.

משרד הביטחון הישראלי הצהיר כי רק בחודשים האחרונים גורשו יותר מ-170 משתתפים בפעולות דומות. כולם פעלו תחת סיסמאות “חירות לעזה”, אך למעשה השתמשו ברטוריקה הומניטרית ככלי לחץ.

למה לא למריופול?

על רקע פעילות זו עולה שאלה ברורה. אם המטרה היא להציל אזרחים, למה אף אחד לא שלח פלוטילה למריופול האוקראינית הכבושה?

העיר, שנהרסה על ידי הכוחות הרוסיים ונכבשה מאז 2022, נותרה אחת האזורים הסגורים ביותר באירופה. שם עדיין מוגבל הגישה לתרופות, מים ומידע. אלפי אנשים נהרגו, עשרות אלפים גורשו בכוח לרוסיה.

אבל אף ארגון, אף “ספינה של שלום” לא ניסתה להגיע לחופי ים אזוב.

למה? כי זה מסוכן. שם אין מצלמות, שידורים חיים ומחיאות כפיים. שם אי אפשר להצטלם על רקע דגל השלום.

תיאטרון מחאה במקום עזרה אמיתית

הפלוטילות הפכו מזמן למופע תקשורתי. מפרשים, שלטים, סיסמאות, צלמים מקצועיים. פעולות אלו מזכירות יותר סיור יחסי ציבור מאשר משימה הומניטרית.

הכל מתוכנן: האשטגים, נרטיב, דימויים חזותיים. כל מילה מחושבת למשוך את תשומת הלב של הקהל המערבי. אבל מאחורי הבימוי הזה הולך לאיבוד המשמעות העיקרית — עזרה אמיתית לאנשים שסובלים באמת.

אנליסטים ישראלים מכנים זאת “תעשייה הומניטרית חדשה” — אקטיביזם שהפך למותג. גרטה תונברג הפכה לפניה: ממאבק בפחמן דו-חמצני ללחץ פוליטי על מדינות דמוקרטיות.

ישראל: ביטחון מעל יחסי ציבור

ישראל מתעקשת כי המצור על עזה אינו ביטוי לעוינות, אלא שאלה של הישרדות. דרך מסדרון ימי זה ניסו שוב ושוב להבריח נשק לחמאס. טילים, רחפנים, רכיבי חומרי נפץ — כל אלו כבר שימשו נגד אזרחים במדינה.

במציאות זו, “הפלוטילות ההומניטריות” הופכות לא לעוזרים, אלא לאיום פוטנציאלי. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה את מותרות האמון.

“שום קילוגרם של חומר נפץ לא יגיע לעזה במסווה של קמח”, — הצהיר דובר צה”ל.

עבור ירושלים, המצור הוא חלק ממערכת ההגנה, ולא אלמנט של מדיניות.

אמפתיה סלקטיבית של אירופה

אירופה המודרנית למדה לבחור למי לחוש אמפתיה.

• כשמדובר בעזה — הרחובות מתמלאים בצעדות, פעילים מדברים על זכויות אדם.
• כשמדובר באוקראינה, במריופול או בבוצ’ה — יש הפסקה.

מריופול לא נכנסת לטרנדים של TikTok.
שם אין נרטיב פשוט. אין “רוע נוח” שאפשר להצביע עליו בלי סיכון.

סלקטיביות זו הפכה לצורה חדשה של ציניות פוליטית. אמפתיה הפכה למטבע. והיא ניתנת רק למי ש”בטוח” למצפון.

כשמחאה הופכת למופע

כל פעולה של גרטה תונברג היא מופע, מתוכנן בקפידה עד המצלמה האחרונה. אבל עבודה הומניטרית אמיתית לעיתים רחוקות נראית יפה. היא — ללא לייקים, ללא שיתופים, ללא מצלמות טלוויזיה.

פריצה לעזה — זו הדגמת עמדה. פריצה למריופול — זה סיכון. ובזה ההבדל בין יחסי ציבור לאומץ.

מציאות שבה הומניזם הפך למותג

הפלוטילה “סומוד” הפכה לסמל:

• לישראל — איום;
• לפעילים — הוכחה עצמית;
• לאירופה — מבחן מוסרי נוסף.

אבל מאחורי כל הסמליות הזו נשארת השאלה — איפה ההומניות האמיתית?

כאשר ילדים בערים האוקראיניות ההרוסות חיים ללא אור ומים, והפעילים במים הבטוחים של הים התיכון מצלמים סרטונים על “מאבק במצור”, מה זה אם לא צביעות?

שם, איפה שאין מצלמות

העולם התרגל לבחור איפה להיות טוב. אבל טוב אמיתי לא דורש צופים. מריופול, סוריה, סודן — נקודות אלו על המפה לא נותנות לייקים ולא נכנסות לפידים.

גרטה מפליגה לעזה. ואלפי אוקראינים עדיין מחכים למים, מזון ועזרה שם, איפה שאין עיתונאים. וזה — הניגוד העיקרי של המאה ה-21: מחאה למען התמונה מול עזרה ללא עדים.

מסקנה

הסיפור עם הפלוטילה של גרטה תונברג — לא על הומניזם, אלא על אמפתיה סלקטיבית. העולם אוהב לדבר על חופש, כל עוד הוא בטוח. אבל חופש אמיתי — ללכת לשם, איפה שכואב, איפה שאין לייקים ואיפה שטוב לא נמכר.

יום אחד, אולי, הפלוטילות באמת יפליגו לשם, איפה שאנשים זקוקים לעזרה, ולא לשם, איפה שמחכים למצלמות. ואז המילה “משימה הומניטרית” תחזור לקבל משמעות.