המניפסט של דוד ויינברג והשלכותיו
דוד ויינברג, איש יחסי ציבור ולוביסט מקצועי, פרסם מניפסט תכני ב-Jerusalem Post, מכריז על אסטרטגיה חדשה של ישראל במזרח התיכון. תוכן הטקסט הזה מעלה שאלות חשובות על עמדת המדינה בזירה הבינלאומית והתנגדות למערב.
על הכרזת עידן חדש
ויינברג מצהיר שישראל כבר לא חוששת ממלחמות ארוכות ופתוחה לפעולות אגרסיביות, תוך הסתמכות בלעדית על כוחה הצבאי. המחבר מדגיש שהסכמים דיפלומטיים קודמים כבר אינם רלוונטיים.
ביקורת על המערב
המניפסט מתחיל בביקורת חריפה על מדינות המערב, שגינו את ישראל על הפרת הריבונות של קטר. האשמות ב”צביעות” ו”סטנדרטים כפולים” משמשות להצדקת פעולות ישראל.
ויינברג מתעלם מהדקויות של המשפט הבינלאומי, מדביק תוויות על מושגים מרכזיים הקשורים לריבונות. הוא מתעקש שקטר הפרה באופן שיטתי את האינטרסים של ישראל בשנים האחרונות.
אמריקה ותפקידה
יועצי ראש הממשלה נתניהו מדגישים שקטר לא נחשבת למדינה עוינת, תוך התייחסות לקשרים פיננסיים. לדוגמה, יועץ התקשורת של נתניהו, יונתן אוריך, מצא את עצמו במרכז שערורייה שנמשכה וטופלה במניפסט.
יחסי ישראל וקטר
שרוליק איינהורן, יועץ נוסף של ראש הממשלה, הכחיש את ההאשמות נגד קטר, בטענה שהעברות הכספים לעזה בוצעו לפי בקשת ממשלת ישראל. עמדה זו מחזקת את נושא המניפסט על תפקיד קטר במאבק נגד חמאס.
השוואה לארה”ב, שביצעה פעולות בפקיסטן, עושה ויינברג להמחשת התזה שלו. הוא מתעלם מהעובדה שבמקרה של בן לאדן ההגנה על הריבונות הייתה במידה רבה יותר מתפשרת, ומאחורי הפעולה עמדו התנצלות מצד האמריקאים.
שאלת ההגמוניה
אחד הרגעים החדים ביותר במניפסט הוא הצהרת ויינברג שישראל כעת “לא חוששת ממלחמות ארוכות בחזיתות רבות”. הוא טוען שבהתחשב בהתנגדויות העבר של המערב, לישראל יש זכות לפעול כפי שהיא רואה לנכון.
הצהרה על חוסר פשרה
החלק המסכם של המניפסט כולל ביטוי של זלזול בדעת הקהל הבינלאומית. ישראל מצהירה שתמשיך בפעולותיה, מבלי להתייחס לביקורת, ומכנה את המערב “יריב”. צעד זה מאשר שוב את האסטרטגיה של ישראל – לפעול בגלוי ללא חשש מתגובה שלילית מצד הקהילה הבינלאומית.
ויינברג מסיים את המניפסט שלו בהצהרה פרובוקטיבית על נחישותה הבלתי מתפשרת של ישראל להתמודד עם האתגרים ולהגן על האינטרסים שלה. בהקשר זה הוא חוצה את הגבולות המוכרים ומביע את עמדתו באופן ישיר.