2026 ללא אשליות: איך פוטין מאבד בעלי ברית ולמה העולם נכנס לשלב של מפנה

השנה החדשה החלה עבור הקרמלין עם אותות לא נעימים. מעצרו של הדיקטטור הוונצואלי ניקולאס מדורו על ידי הכוחות האמריקאים והגוברת חוסר היציבות באיראן מעמידים בספק את עצם הארכיטקטורה של הבריתות שעליהן נשענה מדיניות החוץ של רוסיה. שנת 2026 נראית יותר ויותר כקו פרשת מים, שלאחריו ההסכמים הישנים יפסיקו לעבוד.

על רקע המלחמה המתמשכת באוקראינה, מצבו של פוטין נראה פגיע יותר מאי פעם בשנים האחרונות. הניסיונות להסיח את הדעת בסיפורים על “מתקפה מזויפת” על מעונו הפרטי חופפים לאירועים כואבים בהרבה: נפילת השותף הוונצואלי והתפרצות מחאות המוניות באיראן לאחר עימות צבאי כושל עם ישראל.

מה שמכונה “מבצע מיוחד”, שתוכנן כניצחון מהיר, חשף חולשות מערכתיות – מהצבא ועד הכלכלה. תחת לחץ סנקציות ומעגל מצטמצם של בעלי ברית, מוסקבה מזכירה יותר ויותר מרכז כוח ללא תמיכה.

ונצואלה: סוף התמיכה הנפטית

ונצואלה, המחזיקה במאגרי הנפט המוכחים הגדולים בעולם – כ-300 מיליארד חביות, הפכה במהלך שנות שלטונם של יורשי הוגו צ’אבס לסמל של התדרדרות המדינה. ניקולאס מדורו בחר לא ברפורמות, אלא בעימות ובבידוד.

הכלכלה קרסה, העוני הפך לנורמה, והסחר בסמים הפך לאחד ממקורות ההישרדות המרכזיים של המשטר. שיתוף הפעולה עם רוסיה הפך משותפות פרגמטית לברית הצלה – שני הצדדים נזקקו זה לזה כמשקל נגד למערב.

הפעולות הנחושות של ארה”ב מחקו את המבנה הזה. המבצע למעצר מדורו ואשתו על ידי כוחות מיוחדים הפך לא רק למחווה מרשימה, אלא לאות ישיר: השפעת הקרמלין באמריקה הלטינית הגיעה לסיומה.

איראן: מחאה ללא פחד

במקביל, איראן נכנסת לשלב חדש של משבר פנימי. הפעם המחאות חורגות מהקבוצות החברתיות המוכרות ומקיפות שכבות אוכלוסייה שבעבר נחשבו נאמנות למשטר. הכלכלה של המדינה במצב קשה, הריאל איבד מערכו, ומחסור במזון הופך למציאות יומיומית.

במקביל, המשטר ממשיך לממן פרויקטים חיצוניים – מ”חיזבאללה” ועד חמאס, ומשקיע ברחפנים, טילים ופיתוחים צבאיים. לאחר העימות עם ישראל, איראן מצאה את עצמה במצב פגיע, והפחד מהרחוב חדל להיות גורם מרתיע.

לראשונה מזה זמן רב, המפגינים מתאחדים בגלוי סביב סמלים של אלטרנטיבה, כולל דמותו של רזא פהלווי. במקרים מסוימים, כוחות הביטחון מעדיפים לא להתערב. זהו סימן מדאיג לתיאוקרטיה, שהחזיקה מעמד במשך עשורים על שליטה ופחד.

קרע בציר טהראן – קראקס

נפילתו של מדורו מהדהדת בכאב גם בטהראן. בשנים האחרונות נוצרה ברית יציבה בין איראן, “חיזבאללה” וונצואלה, שהושלמה סופית בשנת 2022 תחת הסיסמה של התנגדות משותפת להשפעה האמריקאית.

אמריקה הלטינית הפכה לאזור לוגיסטי ופיננסי חשוב עבור המבנים האיראניים. כעת הרשת הזו נסדקת. פירוק אחד מהקשרים מעמיד בסכנה את כל המבנה, שבו הקרמלין היה משולב כערב פוליטי.

העולם על סף שינוי

התגובה התקשורתית מנוגדת בחדות. המחאות ההמוניות באיראן נשארות בשולי תשומת הלב, בעוד שהעימותים בעזה נדונים מסביב לשעון. הביקורת על פעולות ארה”ב בוונצואלה מתעלמת לעיתים קרובות מהטבע של משטר מדורו – אוטוריטרי, מושחת וקשור קשר הדוק למבנים פליליים.

האירועים בחודשים האחרונים מזכירים יותר ויותר את תחילת חלוקת הכוחות מחדש. כבר בשנת 2014, הנרי קיסינג’ר הזהיר כי ללא אינטראקציה מודעת של המעצמות הגדולות, העולם מסתכן בשקיעה בכאוס. היום הסיכון הזה חדל להיות תיאורטי.

אם אירופה והמדינות הדמוקרטיות רוצות לשמור על השפעה וביטחון, הן יצטרכו לפעול בתיאום ובפרגמטיות, ולא להגיב בדיעבד. שנת 2026 הופכת למבחן ליכולת של העולם להסתגל למציאות חדשה – מציאות שבה הצירים הישנים מתמוטטים והכללים החדשים רק מתהווים. בדיוק אחר התהליכים הללו עוקבים בקפידה חדשות ישראל | Nikk.Agency.