האינטרסים של אוקראינה וישראל במונחים של סיוע צבאי מארה”ב שונים באופן משמעותי ולמעשה אינם חופפים. זאת בשל העובדה שחבילות הסיוע לשתי המדינות שונות הן בהיקפן והן במטרה.
לישראל הוקצתה חבילה של 14 מיליארד דולר, המיועדת לטווח ארוך ומתמקדת בעיקר ברכישת נשק מארה”ב עצמה.
האנליסט הצבאי דיוויד שארפ דיבר על כך בראיון עם OBOZ .
שארפ ציין כי ישראל משתמשת בכספים אלו בעיקר לרכישת מערכות יירוט כמו כיפת ברזל וקלע דוד. מערכות אלו חשובות להגנת המדינה, אך אינן קשורות לחלוטין לצרכי אוקראינה. הוא אמר: “מתוך 14 מיליארד אלו, חלקו של הארי הוא לחלוטין לא רלוונטי עבור אוקראינה”. זה מדגיש ששתי המדינות נמצאות בעמדות שונות ויש להן דרישות נשק שונות מאוד. לאוקראינה, להיפך, מוקצות מערכות נשק ספציפיות לשימוש ישיר בשדה הקרב, בעוד שישראל מוציאה כסף על רכישת נשק אמריקאי לצרכיה.
נקודת ההצטלבות היחידה בין אוקראינה לישראל היא תחמושת ארטילרית. אבל גם בנושא זה, הדרישות של שתי המדינות שונות. ישראל קיבלה מספר מסוים של פגזים, אשר אוחסנו בשטחה לשימוש במקרה של סכסוך גדול. כתוצאה מכך, נוצרה תחרות על רכיבי ייצור, שכן שתי המדינות נזקקו לתחמושת ולנשק.
דמצב זה ממחיש כיצד הצרכים הצבאיים של אוקראינה וישראל מוכתבים על ידי איומים ונסיבות שונות. אוקראינה זקוקה לאספקה מיידית של מערכות לחימה כדי להדוף את התוקפנות הרוסית, בעוד שישראל, למרות המלחמה, מתמקדת בחיזוק ארוך טווח של ההגנות שלה. חשוב להבין שגם אם שתי המדינות יקבלו סיוע מאותו מקור, ייתכן שסדרי העדיפויות והגישות שלהן לא תואמות. עובדה זו עשויה גם להסביר מדוע ארה”ב מספקת סכומים וסוגים שונים של סיוע בהתבסס על אינטרסים אסטרטגיים באזור.
בטווח הארוך, התחרות על משאבים כמו תחמושת ורכיבים לייצור צבאי עשויה להתחזק אף יותר, במיוחד בהקשר של עימותים גלובליים הולכים וגדלים.