- October 5, 2026
- 1:41 pm
- בעולם
ב-4 באוקטובר 2001 התרסק מטוס טו-154 של חברת התעופה ‘סיביר’ מעל הים השחור, שהיה בדרכו מנמל התעופה בן-גוריון לנובוסיבירסק. חקירה טכנית בינלאומית הגיעה למסקנה שהמטוס נפגע מטיל אוקראיני מסוג S-200 במהלך תרגיל. כל 78 האנשים על המטוס נהרגו, ביניהם 51 אזרחים ישראלים.
25 שנים לאחר מכן, כלי התקשורת הרוסיים חוזרים שוב לסיפור הזה, לרוב מזכירים את דברי נשיא אוקראינה דאז, לאוניד קוצ’מה: ‘אין צורך לעשות מזה טרגדיה’. הדברים אכן נאמרו. אבל הסיפור של טיסה 1812 לא מסתיים בכך: לאחר הכחשות ראשוניות, ההנהגה האוקראינית הכירה בכך שהמטוס נפגע מטיל שלה, התנצלה בפני ישראל ורוסיה, ואוקראינה שילמה מאוחר יותר למשפחות ההרוגים 15.4 מיליון דולר. עם זאת, האחריות המשפטית בהסכמים בין-מדינתיים הוצאה במפורש, וכבר לאחר שנים, חוות דעת משפטית אוקראינית ערערה על המסקנה שהמטוס נפגע מטיל.
מחבר: R.Verter
ב-4 באוקטובר 2026 עברו בדיוק 25 שנים מאז אסון טו-154 מעל הים השחור. בפרסומים רוסיים היא מכונה לעיתים קרובות ‘הסיפור של המטוס מנובוסיבירסק’, שהופל על ידי אוקראינה.
פורמלית ברור למה: הטיסה הייתה בדרכה לנובוסיבירסק, חברת התעופה והצוות היו רוסים.
אבל מישראל הסיפור הזה נראה אחרת. המטוס המריא מבן-גוריון, רוב הנוסעים היו אזרחים ישראלים, וטיסה חגיגית רגילה עבור עשרות משפחות הסתיימה בחלק העמוק של הים השחור.
טיסה 1812 החלה בבן-גוריון
ב-4 באוקטובר 2001 מטוס טו-154M עם מספר רישום RA-85693 של חברת התעופה ‘סיביר’, שהפכה מאוחר יותר ל-S7, ביצע את טיסה 1812 מנמל התעופה בן-גוריון לנובוסיבירסק.
על המטוס היו 66 נוסעים ו-12 אנשי צוות — סך הכל 78 אנשים. אף אחד לא שרד.
בין הנוסעים היו 51 אזרחים ישראלים ו-15 אזרחים רוסים. רבים מהישראלים היו יוצאי ברית המועצות לשעבר וטסו לסיביר לבקר קרובים במהלך חג הסוכות.
בבוקר הם הגיעו לנתב”ג, עברו את ההליכים הרגילים בשדה התעופה ויצאו למשפחותיהם. כעבור כמה שעות הקשר עם המטוס נותק.
מה קבע ה-MAK
המסמך הטכני המרכזי של החקירה היה הדו”ח הסופי של הוועדה הבין-מדינתית לתעופה — MAK.
לקורא הישראלי נסביר: ה-MAK הוקם לאחר התפרקות ברית המועצות ועסק בחקירות של תאונות תעופה במספר רפובליקות סובייטיות לשעבר.
לפי מסקנות הוועדה, טו-154 טס במסלול בינלאומי B-145 בגובה של כ-11,100 מטרים ונפגע מחלק קרבי 5Б14Ш של טיל 5В28 ממערכת S-200V.
S-200 — מערכת טילים נגד מטוסים סובייטית לטווח ארוך. זו אינה נשק נייד, אלא מערכת הגנה אווירית מלאה עם משגר קרקעי, ליווי רדארי וצוות.
לפי גרסת ה-MAK, הטיל שוגר על ידי יחידת ההגנה האווירית האוקראינית במהלך תרגיל ירי מעמדה בחצי האי קרים ליד פיאודוסיה. הוועדה הגיעה למסקנה שמערכת הרדאר של המערכת ליוותה את מטוס הנוסעים עד לרגע פיצוץ החלק הקרבי.
אלמנטים פוגעים חוררו את גוף המטוס טו-154. התרחשה דה-פרסוריזציה, פרצו שריפות מקומיות, המטוס איבד שליטה ונפל לים השחור.
כלומר, החקירה הטכנית לא הסתפקה בהשערה על טיל אפשרי. בדו”ח נקבעו סוג הטיל, החלק הקרבי ואזור השיגור.
התרגילים התקיימו בקרים
בזמן האסון התקיימו בקרים תרגילים נרחבים של הגנה אווירית עם שיגורים קרביים.
הירי התקיים באזור מטווח אופוק. באותה תקופה היה גם הצי השחור הרוסי בקרים, ותשתית המטווח וארגון התרגילים התקיימו במסגרת שיתוף פעולה צבאי אוקראיני-רוסי הדוק דאז.
הקשר הזה חשוב להבנת ארגון הירי, אבל הוא לא משנה את המסקנה העיקרית של ה-MAK: הטיל S-200, לפי מסקנות הוועדה, שוגר על ידי יחידת ההגנה האווירית האוקראינית.
מה קרה בים לאחר הנפילה
בן-גוריון — הים השחור — נובוסיבירסק.
הגיאוגרפיה הזו חשובה במיוחד לישראל.
מבצע החיפוש התפרס כ-180 קילומטרים מאזור סוצ’י. לאחר הנפילה טו-154 התפרק, וחלק ניכר מהמטוס יחד עם ההרוגים ירד לעומק של כ-שני קילומטרים.
זו הסיבה שהמצילים לא יכלו פשוט לרדת לגוף המטוס ולהעלות את האנשים שהיו בפנים.
חיפשו בעיקר את מה שלאחר התפרקות המטוס נותר על פני המים או הוצא לשם: שברים קטנים, אלמנטים של פנים המטוס, בגדים, מזוודות פתוחות, חפצים אישיים, גופות ושרידי אדם נפרדים.
הזרם פיזר את הממצאים במהירות על פני שטח גדול.
האזור נסרק על ידי ספינות הצלה ומסוקים. בשלב מסוים השתתפו במבצע 11 ספינות ויותר מ-400 מצילים. לחיפוש שברים גדולים וקופסאות שחורות השתמשו גם במכשיר תת-ימי נשלט מרחוק.
עם זאת, לא הצליחו לבצע מבצע מלא בעומק של כ-שני קילומטרים ולהעלות את רוב המטוס. גם הקופסאות השחורות לא נמצאו.
לכן מתוך 78 ההרוגים הצליחו למצוא רק כ-15 גופות, וכן שרידי אדם נפרדים. אלה היו בעיקר ההרוגים או שרידיהם, שלא ירדו עם רוב השברים לעומק.
עד 10 באוקטובר זוהו 14 מההרוגים שנמצאו.
רוב הנוסעים ואנשי הצוות נותרו בעומק המים.
מישראל הגיעו מומחים וכמאה קרובי משפחה
ישראל הצטרפה למבצע כמעט מיד.
מטוס תובלה צבאי הרקולס של חיל האוויר הישראלי הביא לרוסיה קבוצה של חיילים ושוטרים ישראלים, שסייעו בזיהוי ההרוגים ובשיתוף פעולה עם הרשויות הרוסיות.
לאחר מכן הגיעו בטיסה מיוחדת לאזור סוצ’י כ-מאה קרובי משפחה של הנוסעים.
בים הם כמובן לא יצאו. הזמינו אותם לזיהוי ההרוגים שנמצאו, בגדים וחפצים אישיים, וביקשו מהם לתאר סימנים מיוחדים. אם הזיהוי הוויזואלי לא היה מספיק, השתמשו במידע נוסף מקרובי המשפחה ודגימות DNA.
לרובם המסע הזה הסתיים ללא אפשרות לקחת את קרובם הביתה: בין אלו שהוצאו מהים לא נמצאו קרוביהם.
מתוך 51 ההרוגים האזרחים הישראלים הצליחו להחזיר לישראל את שרידי רק שבעה נוסעים. הם הובאו ב-10 באוקטובר 2001.
לשאר המשפחות הגופות של קרוביהם לא נמצאו.
ב-11 באוקטובר התקיים בישראל יום אבל רשמי. במוסדות המדינה הורדו הדגלים לחצי התורן, הכנסת קיימה ישיבת אבל מיוחדת, התקיימו הלוויות של אלו ששרידיהם הוחזרו.
קרובי המשפחה קיימו גם טקס זיכרון בים השחור — מעל המקום, שהפך עבור עשרות משפחות לקבר היחיד האפשרי.
בהתחלה קייב הכחישה מעורבות
בימים הראשונים ההנהגה האוקראינית הכחישה את האפשרות שמטוס נוסעים נפגע מטיל אוקראיני.
ב-8 באוקטובר לאוניד קוצ’מה אמר שטכנית אפשרות כזו נראית בלתי אפשרית, אם כי יש לחקור את כל הגרסאות. גם הצבא האוקראיני טען שהטילים ששוגרו במהלך התרגילים לא יכלו להגיע לטו-154.
אבל כבר כעבור כמה ימים העמדה החלה להשתנות.
«אין צורך לעשות מזה טרגדיה»
ב-10 באוקטובר לאוניד קוצ’מה אמר את המשפט, שהפך לרבע מאה לאחר מכן לאחד החלקים המוכרים ביותר של הסיפור הזה.
«אין צורך לעשות מזה טרגדיה».
קוצ’מה דיבר על טעות אפשרית של הצבא ואמר שבעולם התרחשו אסונות בקנה מידה גדול יותר.
אבל עבור משפחות 78 ההרוגים, ובמיוחד עבור ישראל, שם חיכו באותו רגע להחזרת גופות אזרחיהם, הדברים הללו נשמעו כואבים במיוחד.
NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency בסיפור כזה חשוב לא להעלים עובדות לא נוחות רק כי היום משתמשים בהן כלי התקשורת הרוסיים. המשפט של קוצ’מה היה. גם ההכחשות הראשוניות היו.
אבל הכרונולוגיה לא מסתיימת כאן.
ב-13 באוקטובר שר ההגנה ביקש סליחה
שלושה ימים לאחר דברי קוצ’מה, שר ההגנה של אוקראינה אלכסנדר קוז’מיק הכיר בפומבי במעורבות הצבא האוקראיני באסון.
«אנחנו יודעים שאנחנו מעורבים באסון הזה».
הוא הביע התנצלות עמוקה לקרובי המשפחה והקרובים של ההרוגים.
ב-24 באוקטובר קוצ’מה הכיר בפגיעה במטוס והתנצל בפני ישראל
ב-24 באוקטובר 2001 לאוניד קוצ’מה הופיע בטלוויזיה האוקראינית.
הוא הכיר בכך שמטוס הנוסעים נפגע מטיל אוקראיני, קיבל את התפטרות שר ההגנה אלכסנדר קוז’מיק, הורה לבחון מחדש את סדרי התרגילים ולהגביל את הירי הטילי.
העיקר לדיון הנוכחי: קוצ’מה התנצל רשמית בפני רוסיה וישראל, וכן בפני משפחות ההרוגים.
זה תועד על ידי כלי התקשורת הבינלאומיים והרוסיים ישירות ב-24–25 באוקטובר 2001. לכן הטענה שאוקראינה ‘לא התנצלה’ אינה תואמת את הכרונולוגיה של האירועים.
אפשר לדון בהכחשה הראשונית, בדברי קוצ’מה ב-10 באוקטובר ובכך שההכרה הייתה מאוחרת. אבל התנצלות רשמית אכן ניתנה.
לישראל שולמו 7.59 מיליון דולר
השלב החשוב הבא הגיע כעבור שנתיים.
ב-20 בנובמבר 2003 ממשלות אוקראינה וישראל חתמו על הסכם מיוחד להסדרת תביעות הקשורות לאסון.
לפי ההסכם, אוקראינה התחייבה להעביר לצד הישראלי 7,590,933.34 דולר ליורשים, לממשיכים ולתלויים של ההרוגים, שנכללו בהסכם.
המסמך אושר על ידי הפרלמנט האוקראיני. הטקסט שלו ומידע על האישור זמינים במאגר החקיקה הרשמי של אוקראינה.
עם רוסיה נחתם הסכם נפרד על 7,809,066.66 דולר.
יחד שתי הסכומים הללו מהווים 15.4 מיליון דולר.
כלומר, לשאלה האם אוקראינה שילמה פיצויים למשפחות ההרוגים, התשובה חד משמעית: כן, שילמה.
עם זאת, מדובר היה בתשלומים לקרובי המשפחה. חברת התעופה לא קיבלה את הכסף עבור המטוס שהושמד.
למה התשלום לא היווה הכרה משפטית באחריות
במבט ראשון כאן עולה סתירה: ההנהגה האוקראינית הכירה בפגיעה במטוס על ידי טיל אוקראיני, התנצלה, לאחר מכן המדינה שילמה מיליוני דולרים — אך במקביל הצהירה שהיא לא מכירה באחריות משפטית.
ההסבר נמצא בניסוח ex gratia.
לקורא הישראלי: זהו מונח משפטי המתאר תשלום מרצון, שאינו מהווה הכרה בחובה או באחריות משפטית.
כך נבנו ההסכמים עם ישראל ורוסיה.
פוליטית ההנהגה האוקראינית הכירה בפגיעה במטוס על ידי טיל שלה והתנצלה.
כלכלית אוקראינה שילמה פיצויים למשפחות.
אבל משפטית המסמכים נוסחו כך שהעובדה עצמה של התשלום לא תהווה הכרה באחריות משפטית בינלאומית של אוקראינה.
אלה רמות שונות, ולטעות בניסוח ‘אוקראינה הכירה בהכל’ או ‘אוקראינה לא הכירה בכלום’ זה לא נכון.
למה חברת התעופה S7 לא קיבלה פיצוי
לאחר הסדרת התביעות של המשפחות, חברת התעופה ‘סיביר’, שהפכה מאוחר יותר ל-S7, דרשה בנפרד מאוקראינה לפצות על עלות המטוס טו-154 שהושמד וההפסדים הקשורים לאסון — יותר מ-15.3 מיליון דולר.
בדיוק בתהליך המשפטי הזה עלתה קו חדש.
המכון האוקראיני למחקר משפטי הכין בין השנים 2008–2010 חוות דעת שהטילה ספק באפשרות שהטו-154 נפגע מטיל אוקראיני S-200 בנסיבות המתוארות.
על חוות דעת זו הסתמכה צד הנתבעים.
בתי המשפט הכלכליים האוקראיניים דחו את תביעת חברת התעופה לפיצוי, ובדצמבר 2012 בית המשפט הכלכלי העליון של אוקראינה השאיר את ההחלטות הקודמות בתוקף.
נציגי חברת התעופה ערערו על מסקנות המומחים. הם ניסו לערב את מומחי ה-MAK ולקבל חומרים נוספים, אך הבקשות המתאימות לא נענו.
אבל כאן חשוב לא לעשות את הטעות ההפוכה.
המשפט ‘בית המשפט האוקראיני הוכיח שלא היה טיל’ יהיה מסקנה חזקה מדי.
בתי המשפט דנו בתביעה רכושית ספציפית של חברת התעופה ובשאלה האם יש מספיק עילות לגביית כסף.
עם זאת, הדו”ח הטכני הסופי של ה-MAK ממשיך להכיל מסקנה אחרת: טו-154 נפגע מחלק קרבי של טיל S-200 של ההגנה האווירית האוקראינית.
זיכרון טיסה 1812 בישראל
עבור כלי התקשורת הרוסיים הנקודה הטבעית של הסיפור הזה נותרת נובוסיבירסק. עבור ישראל — בן-גוריון והמשפחות, שרובן לא הצליחו אפילו לקבור את קרוביהן.
כעבור 20 שנה הקרן הלאומית לקולנוע של ישראל תמכה בסרט תיעודי ‘טיסה 1812: בחיפוש אחר אמא’.
גיבורו איליה זלצר איבד בטיסה זו את אמו אוקסנה. אז היה בן 13. הסרט למעשה מעלה שאלה כבר בפני החברה הישראלית: מדוע טרגדיה עם מספר כה רב של אזרחים הרוגים של המדינה כמעט ונעלמה מהזיכרון הציבורי.
ביער בן-שמן נוצר מקום זיכרון להרוגי טיסה 1812.
זו הסיבה שההגדרה “הטרגדיה של נובוסיבירסק” צרה מדי. נובוסיבירסק הייתה נקודת הסיום של המסלול. אבל המטוס יצא מישראל, ועבור עשרות משפחות הסיפור הזה התחיל דווקא כאן.
היום НАновости נאלצים לספר על קשר טרגי אחר לגמרי בין ישראל לאוקראינה. ב-25 בספטמבר 2026 בקייב, כטב”מ רוסי הרג את דניאל אומנסקי, ישראלי בן 14. שחזרנו בפירוט את סיפור משפחתו ונסיבות מותו, ואספנו בנפרד, כיצד ישראל הגיבה מאז 2022 על התקפות רוסיות על אוקראינה.
זה לא אומר שאפשר להשוות את אירועי 2001 ו-2026. הסיבות, הנסיבות והאחריות שונות לחלוטין. המשותף נשאר דבר אחר: עבור אלפי משפחות, הגבול בין “היסטוריה ישראלית” ל”היסטוריה אוקראינית” הרבה פחות בולט מאשר על המפה הפוליטית.
מה נשאר אחרי 25 שנה
קשה להכניס את סיפור טיסה 1812 בכנות לסיסמה פוליטית אחת.
החקירה הטכנית העיקרית הגיעה למסקנה שהטופולב 154 הנוסעים נפגע בטעות על ידי טיל אוקראיני S-200 במהלך תרגילים. ההנהגה האוקראינית הכחישה תחילה אפשרות כזו. לאוניד קוצ’מה אכן אמר: “אין צורך לעשות מזה טרגדיה”.
אבל לאחר מכן הגיעו להכרה במעורבות הצבא האוקראיני, התנצלות רשמית בפני ישראל ורוסיה ותשלומים למשפחות ההרוגים.
המבנה המשפטי היה שונה: ההסכמים הבין-מדינתיים לא הכירו במיוחד באחריות המשפטית של אוקראינה. מאוחר יותר, במחלוקת עם חברת התעופה, המומחיות המשפטית האוקראינית ערערה על גרסת הטיל, ו-S7 לא הצליחה לגבות את עלות המטוס.
במחלוקת זו על ניסוחים קל לאבד את העיקר.
78 אנשים יצאו מבין-גוריון ולא חזרו. מתוך 51 אזרחים ישראלים שנהרגו, הצליחו להביא הביתה את שרידי שבעה בלבד. רוב ההרוגים יחד עם שברי המטוס נשארו בעומק הים השחור.