«ומה רע בחברה?»: לברוב הגן על איראן וצפון קוריאה, בעוד מוסקבה מאיימת על בריטניה — מדוע זה חשוב לישראל

סרגיי לברוב לא ראה שום דבר רע בכך ששותפיה הקרובים ביותר של מוסקבה נקראים איראן וצפון קוריאה. כמעט בו זמנית, נציגים רוסים דיברו על אפשרות של העברת הלחץ על מתקנים ביטחוניים בריטיים מחוץ לאוקראינה – ולישראל השילוב הזה ראוי לתשומת לב רבה יותר מאשר עוד עימות דיפלומטי.

מחבר: פאבל שווייקו

«ומה רע בחברה?» — כך ענה סרגיי לברוב ב-28 באוגוסט 2026 לעיתונאי RBC, ששאל כיצד הגיעה רוסיה למצב שבו קוראים לצפון קוריאה ולאיראן בעלי ברית עיקריים שלה. את הנוסחה על «שני בעלי הברית» אמר העיתונאי, לא לברוב. אבל ראש משרד החוץ הרוסי לא התנגד לה. הוא התחיל להסביר מדוע הוא לא רואה לא בפיונגיאנג ולא בטהרן שותפים בעייתיים.

לישראל, ההערה הזו נשמעת אחרת לגמרי מאשר לקורא האירופי. איראן אינה «משטר לא נוח» מופשט אי שם רחוק. זו מדינה שנלחמת עם ישראל, תומכת במבנים חמושים ונחשבת כאן כאחת האיומים האסטרטגיים המרכזיים. לכן, מעניין יותר לא להתווכח אם החברה של מוסקבה טובה או לא. השאלה היא אחרת: מה המשמעות של רוסיה עבור ישראל, שמחברת את עצמה יותר ויותר לטהרן?

בנאנובוסטי הסיפור הזה חשוב מסיבה נוספת. כמעט בו זמנית עם הראיון של לברוב, הגיעו מבריטניה דיווחים על אזהרות למנהלי חברות ביטחוניות: שירותי הביון הרוסיים עשויים לראות במפעלים הקשורים לאספקת נשק לאוקראינה כיעדים לריגול, חבלה ופעולות סמויות אחרות. וכאן שתי הקווים – איראן ואירופה – מתחילים להתחרז בצורה לא נעימה.

לברוב לא רק התלוצץ על «החברה»

באותו ראיון, לברוב הגן על ההיגיון של צפון קוריאה – DPRK, מדינה שעשתה את הנשק הגרעיני לבסיס הביטחון שלה. לקורא הישראלי, החלק השני חשוב יותר. בדברו על איראן, הטיל השר הרוסי את האחריות על ההסלמה הנוכחית על ישראל וארה”ב וטען כי התקפות על איראן רק מחזקות שם את עמדות התומכים ביצירת נשק גרעיני משלהם.

זה כבר קשה לקרוא לזה נייטרליות דיפלומטית.

ב-17 בינואר 2025, רוסיה ואיראן חתמו על הסכם שותפות אסטרטגית לעשרים שנה, הכולל העמקת שיתוף הפעולה, כולל בתחום הביטחוני. השאהדים האיראניים שימשו את רוסיה במלחמה נגד אוקראינה, ולאחר מכן רוסיה לוקליזציה והגדילה את ייצור המל”טים ממשפחה זו. אוקראינה הפכה למעשה לשדה ניסויים עצום לשימושם הקרבי.

מה קורה לטכנולוגיה לאחר אלפי שיגורים אמיתיים? משתנים המסלולים, שיטות העמסת מערכות ההגנה האווירית, הניווט, ההגנה מפני לוחמה אלקטרונית. אי אפשר לטעון אוטומטית שכל הניסיון שנצבר על ידי רוסיה מועבר לאיראן: אין הוכחות פתוחות להחלפה מלאה כזו. אבל גם לראות את שיתוף הפעולה הצבאי הרוסי-איראני כסט של פרויקטים מופרדים הרמטית יהיה נוח מדי.

שלושה ימים לאחר מכן, כבר לא דובר על דיפלומטיה

ב-30 באוגוסט, The Mail on Sunday דיווחה כי הרשויות הבריטיות הזהירו כבר בקיץ את מנהלי המפעלים הביטחוניים על האיום המתגבר מצד שירותי הביון הרוסיים. בפרסום הופיעו Ukrspecsystems, המייצרת מל”טים, Callen-Lenz, בבעלות BAE Systems, ו-MBDA – יצרנית טילי השיוט ארוכי הטווח Storm Shadow, שבריטניה העבירה לאוקראינה. בין הסיכונים צוינו פעילויות ריגול, התקפות סייבר, חבלות ואיום פיזי על המנהלים.

הקונטקסט חשוב במיוחד. ב-25 באוגוסט, סגן שר החוץ הרוסי לשעבר ויועץ הקרמלין אנדריי פדורוב העלה אפשרות לפעולות «חצי-צבאיות» נגד מפעלים בריטיים המייצרים ציוד לאוקראינה. הנוסחה שלו הייתה כמעט לימודית למלחמה היברידית: לכאורה לא מבנים רוסיים יתקפו, אלא מקורות «לא ידועים».

וב-27 באוגוסט, דוברת משרד החוץ הרוסי מריה זכרובה הצהירה כי מוסקבה עשויה לראות במתקנים צבאיים בריטיים לא רק באוקראינה אלא גם מחוץ לה כיעדים אפשריים לתגובה על השימוש בטילים ארוכי הטווח הבריטיים. זה עדיין לא הוכחה לקיומו של תוכנית מאושרת לפגוע במפעל מסוים בבריטניה. כאן חשוב לא לקפוץ מאיום לעובדה מומצאת. אבל הגבול הציבורי של המותר זז בצורה ניכרת.

מדוע המפעלים הבריטיים צריכים לעניין בכלל את הישראלי?

כי מדובר בדפוס התנהגות המוכר לישראל מהעימות עם איראן. מדינה יכולה להימנע מהכרה ישירה באחריות, אך להשתמש במתווכים, מבני מודיעין, התקפות סייבר, חבלות או קבוצות שאינן מהוות צבא סדיר. זה מאפשר לגרום נזק ובו זמנית לשמור על הסכסוך מתחת לסף מלחמה גלויה.

יש גם פרט בריטי ספציפי. ב-17 ביולי 2026, לונדון הכניסה במקביל למבנים המהווים איום על הביטחון הלאומי את משמרות המהפכה האסלאמית של איראן – IRGC – ואת המבנה הרוסי שהרשויות הבריטיות מקשרות למודיעין הצבאי GRU. לקורא הישראלי אסביר: IRGC אינו רק חלק מהצבא האיראני הרגיל. זהו מבנה צבאי-פוליטי נפרד של המשטר, הקשור קשר הדוק לפעולות החוץ של טהרן ולתמיכה בבעלי ברית חמושים של איראן בחו”ל. GRU – המודיעין הצבאי הרוסי.

בחומרים הבריטיים הוזכרו בנפרד התקפות על מטרות יהודיות וישראליות, שהאחריות עליהן נקשרה למבנים פרו-איראניים. זה לא מוכיח פעולות משותפות רוסיות-איראניות. אבל השיטות שמדאיגות את השירותים הבריטיים נמצאות בבירור באותה אזור אפור.

אני, פאבל שווייקו, מפריד כאן בכוונה בין עובדות למסקנות. אין הוכחות שרוסיה מכינה חבלות נגד מפעלים ביטחוניים ישראליים. אין הוכחות לכך שמוסקבה יחד עם טהרן מנהלת רשת פעולות מאוחדת נגד ישראל ומדינות נאט”ו. יש תמונה אחרת: רוסיה מעמיקה את יחסיה עם איראן, השתמשה בטכנולוגיות הצבאיות שלה, מגנה פוליטית על טהרן ובו זמנית מאפשרת יותר ויותר לחץ על תשתיות של מדינות שמחמשות את אוקראינה.

אוקראינה וישראל כאן קשורות לא בסיסמה

המלחמה באוקראינה הייתה נוחה לישראל לתפוס כקטסטרופה אירופית, שאינה נוגעת לנו ישירות.

אבל דווקא המלחמה הזו האיצה באופן חד את ההתקרבות הצבאית בין מוסקבה לטהרן. איראן קיבלה הזדמנות לראות כיצד הקונספט של שאהד עובד במלחמה המודרנית הגדולה ביותר. רוסיה קיבלה פלטפורמה זולה לתקיפה, ולאחר מכן למדה לייצר אותה בקנה מידה תעשייתי ולשנות אותה כל הזמן.

זה לא אומר שישראל חייבת לקבל אוטומטית את העמדה האוקראינית בכל שאלה פוליטית. אבל החישוב הישראלי כבר לא יכול להיבנות כך, כאילו היחסים של רוסיה עם איראן קיימים בנפרד מהביטחון שלנו. ככל שההתמכרות הצבאית בין מוסקבה לטהרן מעמיקה, כך יש פחות סיבות לראות ברוסיה כוח חיצוני נייטרלי במזרח התיכון.

איפה נגמרות העובדות

הבקשות «רוסיה ואיראן בעלי ברית», «מה לברוב אמר על ישראל», «רוסיה מכינה תקיפות בבריטניה» ו«במה רוסיה עוזרת לאיראן» מערבבות כעת עובדות, איומים והשערות.

אושרה ההתקרבות האסטרטגית בין רוסיה לאיראן, השימוש של רוסיה בטכנולוגיות המל”טים האיראניות, השתתפות צפון קוריאה בצד מוסקבה והאיומים הרוסיים הפומביים על מתקנים בריטיים מחוץ לאוקראינה. לא אושר שהקרמלין כבר הורה לתקוף מתקן מסוים בבריטניה או שרוסיה משתתפת ישירות בתקיפות מסוימות של איראן על ישראל.

אם נסיר את הגבול הזה, נקבל סיפור אימה. אם נשאיר אותו – התמונה עדיין נשארת לא נעימה.

אז מה רע בחברה?

לישראל הבעיה אינה בכך שלרוסיה «יש חברים לא נכונים».

הבעיה היא באינטרסים של החברים האלה.

אחד השותפים המרכזיים של מוסקבה – איראן – הוא יריב ישיר של ישראל.

צפון קוריאה עוזרת לרוסיה להמשיך במלחמה נגד אוקראינה עם אנשים ונשק. רוסיה עצמה מדברת בצורה קשה יותר על המדינות שמחמשות את קייב ומאפשרת העברת הלחץ מחוץ לשטח האוקראיני.

לכן, המשפט «תגיד לי מי חברך…» כאן לא עובד כבדיחה. לישראל אין צורך להמציא שרוסיה כבר מכינה התקפה עלינו. מספיק להסתכל על מי מוסקבה בונה שותפות צבאית ארוכת טווח, את מי היא מגנה ואילו שיטות היא רואה כקבילות נגד יריביה. לפעמים התשובה הדיפלומטית באמת אומרת יותר מהסכם ברית רשמי.