רוסיה הכריזה על ‘השלב הסופי’ בחצר אלכסנדר בירושלים – ישראל לא אישרה

רוסיה הצהירה כי “המאבק רב השנים על חצר אלכסנדר בעיר העתיקה בירושלים הגיע ל’שלב הסופי’.” ב-17 באוגוסט 2026, נציג השגרירות הרוסית בישראל הודיע ל-TASS כי הרישום מחדש של זכויות הבעלות של הפדרציה הרוסית לכאורה כבר נמצא “כמעט בסיום וכעת השאלה נמצאת ‘במישור משפטי בלבד’.”

ישראל, עם זאת, לא מאשרת את התמונה הזו בפומבי. שגרירות ישראל במוסקבה הצהירה כי השאלה עדיין נבדקת על ידי גופים מקצועיים ועדיין מוקדם לדבר על לוח זמנים ספציפי להעברת הבעלות. נוצר מצב יוצא דופן: מוסקבה כבר מכריזה על סיום, בעוד ירושלים אפילו לא מציינת תאריך שבו הסיום הזה עשוי להתרחש.

עבור נאחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency זהו המשך לסיפור שהמערכת עוקבת אחריו לא מהיום. כעת השאלה המרכזית אינה עוד “האם רוסיה רוצה לקבל את חצר אלכסנדר?” — זה ידוע מזמן, — אלא מה בדיוק השתנה בדיאלוג הרוסי-ישראלי, אם מוסקבה החליטה להכריז בפומבי על התהליך כמעט כגמור.

אנטון פשדינסקי מנתח באופן קבוע עבור נאחדשות את היחסים הרוסיים-ישראליים, את הביטחון הבינלאומי ואת האופן שבו החלטות בין המדינות משפיעות על האינטרסים של ישראל. במקרה זה חשוב לא רק המאבק רב השנים על הנדל”ן הישן: השווינו את ההצהרה החדשה של השגרירות הרוסית, את ההודעה הרשמית על הפגישה במשרד החוץ הישראלי, את הגרסה הישראלית של המתרחש ואת ההיסטוריה של השאלה, שנאחדשות עוקבים אחריה כבר כמה שנים.

חמישה ימים לפני ההצהרה, ויקטורוב דיבר עם משרד החוץ הישראלי על “נדל”ן רוסי”

בסיפור הזה יש פרט שהופך להיות בולט במיוחד דווקא בגלל התאריכים.

ב-12 באוגוסט, רק חמישה ימים לפני ההצהרה על ‘השלב הסופי’, שגריר רוסיה בישראל אנטולי ויקטורוב קיים פגישה עם סגן המנהל הכללי של משרד החוץ הישראלי יובל פוקס. השגרירות הרוסית הודיעה כי הצדדים דנו בשיתוף פעולה דו-צדדי, ומוסקבה העלתה במיוחד את השאלה ‘הבטחת זכויות הפדרציה הרוסית על נכסים בארץ הקודש’.

חצר אלכסנדר עצמה לא הוזכרה בהודעה מ-12 באוגוסט לא הוזכרה. לכן אין בסיס לטעון שויקטורוב הגיע לפוקס במיוחד בגללה או קיבל מישראל כל ערבויות. אבל רצף האירועים ראוי לתשומת לב: ב-12 באוגוסט הצד הרוסי מעלה רשמית במשרד החוץ את שאלת הנדל”ן בארץ הקודש, וב-17 באוגוסט כבר מכריז על תהליך ‘סופי’ בחצר אלכסנדר.

זה משאיר שאלה פשוטה שעדיין לא קיבלה תשובה פומבית: האם חצר אלכסנדר הייתה אחד הנכסים שויקטורוב דן בהם עם פוקס ב-12 באוגוסט?

ההודעה הרוסית על הפגישה מעניינת גם בהקשר רחב יותר. מוסקבה טוענת כי דיברה עם הצד הישראלי גם על הגנה על הקהילה האורתודוקסית הרוסית מפני ‘אלמנטים רדיקליים’, על התנגדות ל’האדרת הנאציזם’ ועל ההצבעה הקרובה בספטמבר של אזרחי רוסיה בישראל בבחירות לדומה. עם זאת, הטקסט שפורסם הוא הגרסה הרוסית של תוכן המשא ומתן; לא מצאנו הודעה פומבית נפרדת של משרד החוץ הישראלי עם ניסוחים דומים.

מה רוסיה מכנה ‘השלב הסופי’

אם קוראים את ההצהרה של השגרירות הרוסית בעיון, עולה שאלה נוספת.

מוסקבה מזכירה כי ועדה בין-משרדית מיוחדת ישראלית הוקמה בשנת 2021. בנובמבר 2025 המזכירות שלה קיימה דיונים פנים אל פנים של הצדדים, רוסיה, לדברי השגרירות, השתתפה בהם באופן פעיל. אבל כעת הצד הרוסי עדיין מחכה לפרוטוקול של הדיונים האלה ולמידע על הצעדים הבאים של הוועדה.

כלומר, אפילו מהתיאור הרוסי עולה שההליך לא הושלם. יש דיונים שהתקיימו, יש ועדה, יש פרוטוקול שעדיין לא התקבל ויש צעדים נוספים שעליהם מוסקבה צריכה לקבל הודעה.

לכן הניסוח ‘השלב הסופי’ נכון להיום הוא הערכה של השגרירות הרוסית, ולא החלטה שפורסמה על ידי ממשלת ישראל.

העמדה הישראלית נראית מאופקת יותר: הבדיקה המקצועית נמשכת, אין מועדים ספציפיים. אתר Ynet בעברית גם מדגיש כי החלטה סופית עדיין לא התקבלה.

למה חצר אלכסנדר היא לא סתם נדל”ן רגיל

חצר אלכסנדר ממוקמת באחד המקומות הרגישים ביותר בירושלים — בעיר העתיקה ליד כנסיית הקבר. במרכז המתחם נמצאת כנסיית אלכסנדר נבסקי, שהוקדשה בשנת 1896; שם נמצאים גם אתרים ארכיאולוגיים ודתיים הקשורים למסורת הנוצרית.

המגרש נרכש במאה ה-19, עוד בתקופת האימפריה הרוסית. לאחר המהפכה של 1917 עלתה השאלה, שעדיין נותרה מרכזית יותר ממאה שנה לאחר מכן: מי בדיוק הוא היורש החוקי של הבעלים שלפני המהפכה ולמי שייכות היום הזכויות על המתחם.

וכאן המילה ‘רוסיה’ לא יכולה לתאר את כל התמונה המשפטית.

נאחדשות בעבר ניתחו בפירוט, של מי בעצם חצר אלכסנדר ולמה יש סביבה מבנים עם שמות כמעט זהים, אבל עם טענות שונות לחלוטין לירושה. OPS — החברה הפלסטינית האורתודוקסית, שמנהלת את הנכס במשך עשרות שנים, — מערערת על הטענות הממשלתיות הרוסיות. במקביל, החברה האימפריאלית האורתודוקסית הפלסטינית הרוסית, בראשות סרגיי סטפאשין, שואפת להעביר את הנכס לשליטת הפדרציה הרוסית.

במילים פשוטות, מתנהל דיון על העברת חצר אלכסנדר ממבנה אחד בשם ‘החברה האימפריאלית האורתודוקסית הפלסטינית’ — למבנה אחר המשתמש באותו שם היסטורי של IPPO. זו לא טעות דפוס.

העמדה הרוסית מבוססת, בין היתר, על מסמכי רישום שלפני המהפכה ועל הטענה לירושת הפדרציה הרוסית. המנהלים הנוכחיים של החצר מערערים על הלוגיקה הזו וכבר הצליחו לבטל את הרישום הרוסי בבית המשפט הישראלי.

בית המשפט כבר ביטל את הרישום של רוסיה

במרץ 2022 בית המשפט המחוזי בירושלים ביטל את רישום הזכויות על חצר אלכסנדר על שם הפדרציה הרוסית. הנכס נותר בניהול הארגון שטיפל בו לפני הניסיון לרישום הרוסי.

נאחדשות אז עקבו במיוחד אחרי החלק המשפטי של המחלוקת סביב החצר. מאוחר יותר הצד הרוסי המשיך לשאוף לפתרון פוליטי, והשאלה לא נעלמה מהסדר היום.

זו הסיבה שהנוסחה הנוכחית של השגרירות הרוסית על ‘מישור משפטי בלבד’ דורשת הבהרה. זה כבר מזמן לא הליך סטנדרטי שבו פקיד בודק את הקאדסטר וחותם. השאלה טופלה על ידי בתי המשפט, הממשלה, הוועדה הבין-משרדית, לשכת ראש הממשלה והמועצה לביטחון לאומי.

אם גורל הנדל”ן נבחן ברמה כזו, המרכיב הפוליטי קיים ללא קשר לאופן שבו מוסקבה מעדיפה לקרוא לתהליך.

נעמה יששכר וההבטחה של נתניהו לפוטין

החלק הפוליטי המודרני של הסיפור הזה התחיל הרבה לפני ההצהרה הנוכחית של השגרירות.

בשנת 2019 הישראלית נעמה יששכר מצאה את עצמה בכלא הרוסי. היא נידונה ל-7 שנים ו-6 חודשי מאסר לאחר שנמצא חומר נרקוטי במטענה במהלך מעבר דרך מוסקבה. נתניהו ניהל משא ומתן עם פוטין, ובינואר 2020 יששכר קיבלה חנינה.

כמעט מיד לאחר השחרור הופיעה גרסה על המחיר הפוליטי של העסקה — חצר אלכסנדר.

כאן חשוב להפריד בין מה שהוכח לבין מה שמניחים. אין מסמך פומבי שבו כתוב ‘נעמה יששכר בתמורה לחצר אלכסנדר’. גם מוסקבה וגם ירושלים הכחישו רשמית קשר ישיר בין שתי השאלות.

אבל הדיווחים בתקשורת הישראלית לא מסתיימים כאן. Vesty מזכירים את נתוני המקורות, לפיהם בהסכמות בין נתניהו לפוטין דובר בכל זאת על העברת שטח ליד כנסיית הקבר לרוסיה — חצר אלכסנדר. אתר Ynet בעברית גם כותב שמקורות ונסיבות שונות מצביעים על הסכמת נתניהו לתת לפוטין את הנכס הזה במסגרת ההסכמות על שחרור יששכר.

לאחר שחרור יששכר השאלה אכן זזה באופן חד.

באוקטובר 2020 נתניהו הכריז על חצר אלכסנדר כמקום קדוש. למחרת הרשויות הישראליות תמכו ברישום הנכס על שם הפדרציה הרוסית, אך ההליך המשפטי שלאחר מכן עצר את התהליך.

כך נוצר מצב שנשמר עד היום: הבטחה פוליטית, שעל קיומה מדווחים התקשורת והמקורות, התנגשה במחלוקת משפטית שלא ניתן היה פשוט להסיר ברישום מנהלי אחד.

פוטין לא שכח את החצר גם לאחר הפלישה של רוסיה לאוקראינה

באביב 2022 הסיפור קיבל המשך נוסף. כבר לאחר תחילת התוקפנות הרוסית המלאה נגד אוקראינה פוטין פנה אישית לראש ממשלת ישראל דאז נפתלי בנט בבקשה לקבל החלטה חיובית על רישום זכויות רוסיה על חצר אלכסנדר.

בקרמלין אז דיברו בגלוי שהשאלה נמצאת בין הנושאים החשובים ביחסים הרוסיים-ישראליים. סרגיי סטפאשין תיאר את הטקטיקה הרוסית בצורה נוקשה יותר והבטיח בפומבי ‘ללחוץ’ על המצב.

זו פרט חשוב. החצר לא הפכה לנספח שנשכח לסיפור של נעמה יששכר לאחר חזרתה לישראל. עבור מוסקבה הנכס שמר על ערך עצמאי, וההנהגה הרוסית המשיכה לשאוף אליו גם כאשר היחסים של רוסיה עם מדינות המערב כבר השתנו באופן רדיקלי בגלל המלחמה נגד אוקראינה.

נאחדשות בשנת 2024 כתבו בפירוט כיצד מוסקבה החזירה שוב את החצר לסדר היום, ובסוף 2025 המחלוקת עברה לדיונים חדשים.

נתניהו החזיר את הקבוצה המשרדית, והנושא הופיע בפגישות סודיות במוסקבה

פרסום Ynet מ-18 באוגוסט 2026 מכיל פרטים חשובים שמאפשרים להבין עד כמה גבוה הפך רמת הדיון.

לפי נתוני העיתון, בסוף 2024 נתניהו חידש את עבודת הקבוצה המשרדית שעוסקת בשאלת החזרת הזכויות על חצר אלכסנדר לפדרציה הרוסית. בין המשתתפים Ynet מציין את שר החוץ גדעון סער ושר המשפטים יריב לוין; התיאום נעשה על ידי המועצה לביטחון לאומי ולשכת ראש הממשלה.

אבל עוד יותר מעניין דבר אחר.

Ynet כותב שנושא חצר אלכסנדר עלה במהלך מגעים סודיים של רומן הופמן ברוסיה, כאשר הוא כיהן כמזכיר הצבאי של ראש הממשלה. היום הופמן כבר עומד בראש ‘המוסד’ — זה מאושר גם על ידי חומרים רשמיים של משרד הביטחון הישראלי.

מזה לא נובע שהופמן נסע למוסקבה במיוחד כדי להסכים על העברת הנכס. אין אישור כזה. אבל עצם הופעת חצר אלכסנדר בדיאלוג סגור ברמה כזו מראה: לפנינו שאלה בסדר גודל גבוה בהרבה ממחלוקת של כמה ארגונים דתיים על מבנה ישן.

עבור ישראל זה עוד סיבה לשאול, אילו התחייבויות נדונו במגעים האלה ואילו מהן קיימות היום.

למה רוסיה רוצה את חצר אלכסנדר

מוסקבה מציגה את הסיפור הזה במשך שנים רבות כ”שחזור הצדק ההיסטורי” ו”החזרת המורשת הרוסית בארץ הקודש”.

אבל ההצהרות הרוסיות עצמן מראות שהמשמעות של הנכס רחבה בהרבה.

בספטמבר 2025 נפגש ראש הממשלה לשעבר של רוסיה סרגיי סטפאשין, שעומד בראש ה-IPPO הרוסי, עם השגריר אנטולי ויקטורוב. לפי נתוני Vesty, סטפאשין כינה את חצר אלכסנדר ‘סמל לנוכחות רוסיה בארץ הקודש’, והתוצאה של המאבק עליה נקשרה לחיזוק העמדות הרוסיות באזור.

זו הכרה חשובה מאוד.

אם רכישת השליטה על הנכס אמורה לחזק את עמדות מוסקבה במזרח התיכון, מדובר כבר לא רק בשחזור תואר היסטורי. מדובר על נוכחות פוליטית, דתית וסמלית של רוסיה בלב ירושלים.

וכאן עבור ישראל חשוב ההקשר של מי בדיוק עשוי לקבל את השליטה.

בנובמבר 2025 נאחדשות ניתחו בפירוט את פעילות ה-IPPO הרוסי ואת יחסו לישראל. בפרסום הובאו נתונים של ‘פרטים’ על הפעילות הפוליטית של החברה, על פרויקטים תעמולתיים שלה סביב המלחמה בעזה ועל הרטוריקה האנטי-ישראלית החריפה של נציגים מסוימים.

לכן אי אפשר לצמצם את הדיון על העברת הנכס לנוסחה ‘להחזיר לרוסים את הרוסי’. ישראל צריכה להבין, איזו בדיוק מבנה מודרני יקבל אפשרויות נוספות בירושלים, איך הוא קשור למדינה הרוסית ואיך הוא משתמש בנוכחותו הדתית והתרבותית.

ומה עם הביטחון?

המיקום עצמו של הנכס הופך את השאלה הזו לבלתי נמנעת.

חצר אלכסנדר נמצאת בעיר העתיקה, ליד אחד האתרים הנוצריים החשובים בעולם. הצד הרוסי עצמו מדבר עליו כסמל לנוכחותו. כלומר, העברה אפשרית יש לה השלכות שחורגות מגבולות הקאדסטר.

זה עדיין לא הוכחה לכך שהנכס ישמש את שירותי הביטחון הרוסיים או לפעילות מסוימת כלשהי. טענות כאלה ללא הוכחות היו בגדר ספקולציה.

אבל השאלה על הערכת סיכוני הביטחון המקדימה היא מעשית לחלוטין: האם היא בכלל נערכה והאם השתתפו בה שירותי הביטחון הישראליים?

במיוחד עכשיו, כאשר Ynet מדווח שהתהליך מתואם על ידי המועצה לביטחון לאומי ולשכת ראש הממשלה.

הצהרות רוסיות והמציאות הישראלית נפרדות בנקודה מרכזית אחת

אם מסירים את הרקע ההיסטורי, כל המצב נכון ל-18 באוגוסט 2026 מתמצה בכמה שורות.

רוסיה אומרת: אנחנו בשלב הסופי.

רוסיה אומרת במקביל: אנחנו עדיין מחכים לפרוטוקול הדיונים ולהודעה על הצעדים הבאים.

ישראל עונה: הגופים המקצועיים עדיין בודקים את השאלה, אין מועדים ספציפיים.

וחמישה ימים לפני כן השגריר ויקטורוב דן רשמית במשרד החוץ הישראלי בטענות הרוסיות על נדל”ן בארץ הקודש.

זה עדיין לא מוכיח שנתניהו החליט לממש את ההבטחה שמיוחסת לו על ידי מקורות ישראליים. אבל גם לחשוב שהמתרחש הוא הליך קאדסטרי רגיל אחרי כל מה שקרה מאז 2019, יהיה מוזר.

הסיפור עבר דרך משא ומתן של נתניהו עם פוטין, פרשת נעמה יששכר, החלטה מיוחדת על מעמד המקום הקדוש, בית המשפט, מכתב אישי של פוטין לבנט, חידוש הקבוצה המשרדית, מגעים סודיים רוסיים-ישראליים ודיונים פנים אל פנים ב-2025. כעת מוסקבה שוב מגבירה את הלחץ ומדברת לראשונה כבר על סיום.

חמישה שאלות שעל ממשלת ישראל לענות עליהן

בשלב זה לישראל חשוב יותר לא להתווכח עם הטרמינולוגיה הרוסית, אלא להפוך את התהליך לשקוף יותר. יש לפחות חמש שאלות, שהתשובות עליהן יאפשרו להבין עד כמה מוסקבה באמת התקרבה למטרתה:

1. האם חצר אלכסנדר נדונה בפגישה של אנטולי ויקטורוב ויובל פוקס ב-12 באוגוסט 2026?
2. איזה שלב משפטי ספציפי צריך לעבור הנכס לאחר הדיונים בנובמבר 2025 ועד לרישום אפשרי על שם הפדרציה הרוסית?
3. האם הצד הרוסי קיבל בחודשים האחרונים ערבויות פוליטיות חדשות כלשהן לגבי תוצאת ההליך?
4. אילו אינטרסים מדינתיים של ישראל נלקחים בחשבון בהעברה אפשרית של הנכס ומה ישראל מקבלת מהחלטה כזו?
5. האם נערכה הערכת סיכוני ביטחון נפרדת, הקשורה להעברת נכס הממוקם אסטרטגית למבנה הקשור קשר הדוק למדינה הרוסית?

השאלות האלה לא מניחות תשובה קבועה מראש. הן עולות מתוך מבנה התהליך עצמו, שמוסקבה מכנה בפומבי כמעט גמור, בעוד שישראל הרשמית עדיין לא חולקת את ההערכה הזו.

אז חצר אלכסנדר כבר נמסרת לרוסיה או לא?

נכון ל-18 באוגוסט התשובה היא לא, העברה סופית לא אושרה בפומבי.

רוסיה מדברת על ‘השלב הסופי’, אבל ישראל לא הכריזה על החלטה סופית או על תאריך רישום הנכס על שם הפדרציה הרוסית. הצד הרוסי עצמו מודה שהוא מחכה למסמכים ולמידע על הצעדים הבאים של הוועדה הבין-משרדית.

עם זאת, יהיה זה שגוי לחשוב ששום דבר לא קורה. התהליך אכן מתקדם: הוועדה עובדת, דיונים התקיימו, השאלה נמצאת ברמת הממשלה, והשגריר הרוסי ממש כמה ימים לפני ההצהרה החדשה העלה שוב במשרד החוץ הישראלי את נושא זכויות הפדרציה הרוסית על נדל”ן בארץ הקודש.

לכן השאלה המרכזית כבר אינה האם מוסקבה רוצה לקבל את חצר אלכסנדר. את זה רוסיה מראה כבר שנים רבות.

השאלה היא אחרת: האם ישראל קיבלה החלטה פוליטית שעדיין לא הוכרזה בפומבי, או שהשגרירות הרוסית מנסה במילים על ‘השלב הסופי’ לקרב את התוצאה שמוסקבה עדיין שואפת אליה?

נכון לעכשיו, הנתונים שפורסמו לא מאפשרים לבחור באחת משתי האפשרויות הללו. אבל אם הסטטוס של אחד האתרים הרגישים ביותר בעיר העתיקה אכן משתנה, התשובה הסופית צריכה להישמע לא ממוסקבה, אלא מירושלים.