טהראן הניחה מוקשים במצר הורמוז ונפלה למלכודת של עצמה: מדוע איראן לא יכולה לפתוח את המצר במהירות

מצר הורמוז הפך שוב לנקודת סיכון גלובלית

איראן לא הצליחה לפתוח במהירות את מצר הורמוז, כי היא עצמה יצרה שם כאוס במיקוש. לפי דיווח של The New York Times בהסתמך על גורמים אמריקאים, טהראן לא עמדה בדרישה לפתיחת המסלול במהירות, כי לא הצליחה לאתר במהירות את כל המוקשים שהונחו בעבר. חלק מהם יכלו לזוז, וההנחה עצמה, כך נטען, התבצעה ללא שיטה ברורה ואמינה.

במבט ראשון זה נראה כמעט אבסורדי. מדינה שמנסה לסחוט את העולם באחד מנתיבי הים החשובים ביותר של הפלנטה, בסופו של דבר נתקלת בחוסר הארגון שלה עצמה. אבל למעשה, בפרק הזה מתגלה בדיוק כל הלוגיקה של המשטר האיראני: ליצור איום במהירות, בקול רם ובהפגנתיות, ואז לגלות שהחזרת המצב לשליטה קשה הרבה יותר מאשר יצירת המשבר.

לקהל הישראלי יש לסיפור הזה משמעות ישירה. מצר הורמוז הוא לא רק גיאוגרפיה ולא רק כלכלה. זהו עורק האנרגיה העולמי, עצב המזרח התיכון ונקודה שבה כל הרפתקה של טהראן הופכת מיד לבעיה בינלאומית. וכאשר מתברר שאיראן אפילו לא יכולה למצוא במהירות את המוקשים שלה, זה כבר לא רק עניין של תוקפנות, אלא גם של חוסר יכולת מסוכן.

מדוע הפירוק היה איטי וכואב

מהות הבעיה, אם נסיר את העטיפה הדיפלומטית, די פשוטה. איראן, לפי הנתונים שפורסמו, מיקשה את המצר כך שהיא עצמה לא מסוגלת לפנות אותו במהירות ובמלואו. אם הנחת המוקשים התבצעה באופן כאוטי, אם חלק מהמטענים נסחפים, ואם אין מפות מדויקות או שהן לא מלאות, אז מדובר כבר לא בכלי צבאי מבוקר, אלא באיום צף עם התנהגות בלתי צפויה.

זה בדיוק מה שהופך את המצב למטריד במיוחד. מוקש ימי הוא לא כלי שאפשר לזרוק למים ללא עונש ואז להחזיר את הסדר בלחיצה. זרמים, מזג האוויר, טעויות בהנחה, היעדר רישום שיטתי – כל אלה הופכים את האזור למלכודת, מסוכנת גם לאויב וגם למארגני המיקוש עצמם.

במילים אחרות, טהראן רצתה להשתמש בהורמוז כמנוף לחץ, אך בסופו של דבר חסמה חלקית את עצמה. וזה כבר לא רק כישלון רועש, אלא צורה מסוכנת מאוד של פעילות צבאית-פוליטית עצמאית.

כאשר האיום נוצר מהר יותר מאשר מופיע שליטה עליו

מיקוש חסר שיטה – סימן לא לכוח, אלא לכאוס

בסיפור הזה המילה ‘חסר שיטה’ היא במיוחד מראה. היא מסבירה הרבה. כי מיקוש חסר שיטה של מצר אסטרטגי – זו לא הפגנת כוח. זו הפגנה שההחלטה, שיכולה להשפיע על השוק העולמי, על בטיחות השיט ועל המשא ומתן עם ארה”ב, יכלה להתבצע בלוגיקה של בהלה, ללא תיאום נורמלי וללא הבנה של ההשלכות.

כאשר מדינה מפזרת מוקשים כך שהיא לא יכולה לזהות ולנטרל אותם במהירות, זה אומר הרבה יותר מאשר רק בעיה טכנית. זה אומר על סגנון הניהול. על מערכת שבה האיום חשוב יותר מהחישוב, והאפקט חשוב יותר מהאחריות.

זו הסיבה שחדשות כאלה נקראות בישראל לא כסיפור ימי אקזוטי, אלא כתזכורת נוספת: האיום האיראני מסוכן לא רק בתוקפנותו, אלא גם בכך שמאחוריו עומדת לעיתים קרובות מדי תערובת של אידיאולוגיה, אלתור וחוסר אחריות. וזה לפעמים מפחיד יותר מחישוב קר.

מדוע מוקשים ימיים הם בעיה לטווח ארוך

פירוק מוקשים ימי הוא אחת המשימות הקשות והלא נעימות ביותר בפרקטיקה הצבאית. מוקש לא חייב להישאר במקום שבו הונח פעם. הוא יכול לזוז, להיעלם תחת השפעת זרמים, להיות קשה לאיתור, ולעיתים להמשיך להוות סכנה גם אחרי עשרות שנים.

ההיסטוריה מכירה דוגמאות כאלה עוד מימי מלחמת העולם הראשונה. אפילו אחרי שנים רבות מאוד, מוקשים ימיים ישנים ממשיכים להימצא באזורים שונים. זהו הקשר חשוב, כי הוא הורס את התפיסה הנאיבית שמיקוש הוא כלי לחץ פשוט וקל להיפוך. לא, זהו מנגנון מלוכלך, דביק ומסוכן מאוד שיכול להדהד הרבה יותר זמן מאשר המשבר הפוליטי עצמו.

במובן הזה, המצב עם הורמוז נראה עוד יותר מובהק. איראן יצרה לא רק בעיה טקטית עבור יריביה, אלא גם איום ארוך טווח לשיט, לאזור ולעמדות המשא ומתן שלה עצמה. כלומר, גם אם המצר ייפתח לא מיד ולא במלואו, ההשלכות של ההרפתקה הזו יכולות להפריע עוד זמן רב לכל המשתתפים במשחק המזרח תיכוני.

סיפורים כאלה חשובים במיוחד לקוראי חדשות ישראל – חדשות ישראל | Nikk.Agency, כי הם מראים את המזרח התיכון לא בנוסחאות מופשטות, אלא במציאות קשה: צעד חסר אחריות אחד של המשטר בטהראן יכול לפגוע בנתיבי המסחר, בדיפלומטיה, בשווקים ובביטחון של כמה מדינות, כולל ישראל.

מה זה אומר עבור ארה”ב, איראן והמשא ומתן העתידי

הורמוז הפך לא רק למוקש ימי, אלא גם פוליטי

מדווח כי בשל המצב הזה, פתיחה מלאה של המצר נדחית, והמשא ומתן העתידי בין ארה”ב לאיראן מסתבך עוד יותר. וזה הגיוני לחלוטין. אם צד אחד אפילו אחרי דרישות וושינגטון לא יכול להסיר במהירות את תוצאות מעשיו, האמון בהבטחותיו לא גדל.

עבור הבית הלבן זהו אות רע. עבור בעלי ברית של ארה”ב באזור – גם כן. כי העניין כבר לא רק בעובדה של המיקוש עצמו, אלא גם בחוסר היכולת הברורה של טהראן לנרמל במהירות את המצב. וכאשר מדובר במצר בקנה מידה כזה, כל עיכוב הופך לגורם לחץ על הלוגיסטיקה העולמית, נתיבי הנפט והתכנון האסטרטגי.

ישראל בהקשר הזה רואה תמונה מוכרת. איראן שוב מנסה לפעול ככוח שיכול לערער את האזור בתנועה חדה אחת. אבל בו זמנית העולם שוב רואה שהמשטר בטהראן מסוכן לסמוך עליו אפילו בשאלה של חיסול תוצאות החלטותיו שלו.

מדוע הסיפור הזה נראה כסימפטום לבעיה עמוקה יותר

המסקנה הכי לא נעימה כאן היא לא בכך שהורמוז נמצא חלקית חסום. ולא בכך שהפירוק יהיה ארוך ומורכב.

הרבה יותר חשוב דבר אחר: לפנינו משטר שלא ניתן לסמוך עליו עם כלים של סכנה קריטית, כי הוא לא מראה לא שיטתיות, לא שקיפות ולא יכולת לתקן במהירות את מעשיו ההרסניים. כאשר שלטונות כאלה מקבלים לידיהם מוקשים, טילים או אמצעים חמורים יותר של הפחדה, כל האזור הופך אוטומטית לבן ערובה של האימפולסיביות והבלגן הניהולי שלהם.

לכן הסיפור עם מצר הורמוז הוא לא רק עלילה על בלבול ימי. זהו פורטרט מאוד ברור של מודל ההתנהגות האיראני: קודם ליצור משבר, אחר כך לאבד שליטה מדויקת עליו, ואז לסכן את כל הסובבים.