23 אלף פליטים אוקראינים בישראל ללא זכויות בסיסיות — מה הראה הדו”ח החדש של אס”אף ולמה זה כבר לא רק עניין הומניטרי, אלא גם מדינתי

ארבע שנים לאחר תחילת המלחמה המלאה באוקראינה, נושא הפליטים האוקראינים בישראל שוב עלה למרכז סדר היום הציבורי – לא בגלל הצהרה פוליטית רועשת, אלא בגלל מספרים שקשה להתעלם מהם: עוני, חוסר ביטחון תזונתי, הארכות ויזה קצרות ועלייה בפניות לעזרה. מדובר באנשים שנמצאים בארץ כחוק ומוגנים מפני גירוש, אך חיים במצב של זמניות מתמדת.

מקור – פרסום ישראל היום מ-24 בפברואר 2026 בהתייחסות לדו”ח חדש של ארגון הסיוע לפליטים אס”ף (אס.פ.) בישראל; כל הנתונים והמספרים המרכזיים להלן נלקחו מפרסום זה.

הנושא חשוב לא רק לקהל האוקראיני. עבור ישראל זו כבר סיפור על עמידות המערכת החברתית, שוק העבודה, העומס המוניציפלי והסיכונים לניצול אנשים שנמצאים לכאורה תחת הגנה, אך למעשה נפלו מחוץ למערכת התמיכה ארוכת הטווח. וכן, זהו מקרה שבו הגנה משפטית ללא מנגנונים חברתיים מפסיקה לתפקד כהגנה מלאה.

מה בדיוק נאמר בחומר של ישראל היום ולמה המספרים האלה נשמעים מדאיגים

לפי הנתונים המובאים במאמר, בישראל חיים כיום כ-23 אלף אזרחים אוקראינים, הנמצאים תחת הגנה קבוצתית זמנית, אך לא מוכרים כפליטים ואין להם זכויות חברתיות בסיסיות. זו המסגרת המרכזית של כל הסיפור: אנשים לא “מחוץ לחוק”, אך גם לא משולבים במערכת כך שניתן יהיה לדבר על חיים יציבים נורמליים.

מתוך כ-23 אלף אלה, כ-14 אלף הגיעו לישראל לאחר 24 בפברואר 2022. השאר היו בארץ קודם לכן – כעובדים זרים או אנשים ללא מעמד מוסדר. במאמר מודגש במיוחד שכולם נמצאים בישראל כחוק ומוגנים מפני גירוש בשל איום על חייהם במדינתם.

אבל מכאן מתחילה הבעיה העיקרית: הארכת ההיתרים לשהייה מתבצעת לטווחים קצרים, ללא אופק תכנון ארוך. בפרסום מצוין שהוויזה/הגנה הנוכחית הוארכה עד 31 במרץ 2026. עבור משפחה עם ילדים, עבור אישה ששוכרת דירה, עבור אדם המחפש עבודה, זה אומר דבר אחד – חיים ממש מהארכה להארכה.

ישראל היום גם משווה את הגישה הישראלית עם הפרקטיקה באירופה ובארה”ב: שם, כפי שמצוין בטקסט, ההגנה ניתנה לשנה ואפילו לשנתיים, מה שיוצר לפחות מינימום של צפיות. על רקע זה, המודל הישראלי נראה כמצב של חוסר ודאות מתמיד.

עוני, שכירות ואוכל: היכן בדיוק נשברת חיי היומיום

המספרים החזקים ביותר במאמר הם החלק על הישרדות יומיומית, במיוחד של נשים.

לפי הנתונים המובאים בחומר:

• 79% מהנשים האוקראיניות בישראל חיות בעוני;

• כ-70% מהשכר הולך על שכירות;

• רק כ-30% חיות בתנאי ביטחון תזונתי.

זה כבר לא רק “קשה”. זו מבנה שבו לאחר תשלום השכירות כמעט ולא נשאר כסף לאוכל, רפואה, תחבורה, צרכי ילדים וכל הוצאה בלתי צפויה. והוצאות בלתי צפויות בחיים האמיתיים – זה לא נדיר, זה סטנדרט.

במאמר יש גם פירוט נוסף על המצב התזונתי: כ-חצי מהנשים נמצאות במצב של חוסר ביטחון תזונתי מתון, וכ-חמישית – במצב של חוסר ביטחון תזונתי חמור. כלומר, מדובר לא רק בהפחתת איכות החיים, אלא בסיכון ישיר לרווחה הומניטרית בתוך מדינה שנמצאת בעצמה במתח צבאי וכלכלי ממושך.

שוק העבודה, אזורים אפורים ועליית הסיכון לניצול לאחר 7 באוקטובר

חלק נפרד וחשוב מאוד מהחומר הוא התעסוקה. במאמר נאמר שבמדגם של כ-110 נשים כשליש עובדות באופן לא חוקי, ורבות משלבות תעסוקה חוקית ולא חוקית. התחומים העיקריים הם ניקיון, טיפול (מטפלות/תחום הטיפול), שירות/תמיכה טכנית, כלומר מגזרים שבהם הסיכון לניצול תעסוקתי גבוה באופן מסורתי.

זה צריך להיקרא ללא מוסרנות. עבור רבות זה לא שאלה של “בחירה”, אלא שאלה של הישרדות במערכת שבה האפשרויות הרשמיות מוגבלות, ההוצאות גבוהות ואין תמיכה ארוכת טווח. כאשר לאדם יש הארכה קצרה, שכירות יקרה ותעסוקה לא יציבה, הוא כמעט בלתי נמנע מוצא את עצמו באזור האפור של שוק העבודה.

בפרסום נאמר במפורש שאובדן מקומות עבודה לאחר תחילת המלחמה בישראל והיעדר “רשת ביטחון” דוחפים נשים למצבים קיצוניים ומגבירים את הסיכון לניצול, סחר בבני אדם ומה שנקרא זנות הישרדות. זו אחת הניסוחים הקשים ביותר בחומר, והיא זו שמוציאה את הנושא מעבר לוויכוח הבירוקרטי על מעמדות.

למה 7 באוקטובר הפך לנקודת מכה שנייה עבור הפליטים האוקראינים

ישראל היום מביא עוד מספר מייצג: מ-7 באוקטובר 2023 מספר הפניות לעזרה לארגון גדל בכ-70%. למעשה, זהו אינדיקטור להחמרה חדה במצב – גם כלכלית וגם פסיכולוגית.

במאמר זה מתואר כ“טראומה כפולה”: תחילה המלחמה באוקראינה והחוויה של בריחה, ולאחר מכן המלחמה בישראל, שמפעילה מחדש חוויות טראומטיות ובו זמנית מצמצמת את מקורות ההכנסה והתמיכה. בנוסף, בפרסום מצוין שהמלחמה בישראל פגעה גם בקהילה עצמה – בטקסט מוזכרים קורבנות בקרב הקהילה.

וכאן הנושא כבר מפסיק להיות “צר”. כי הוא נוגע לא רק לאוקראינים, אלא לאופן שבו המערכת הישראלית בכללותה מתמודדת עם משברים הומניטריים ממושכים בתנאים של מלחמה משלה. זו שאלה למשרדים, לרשויות המקומיות, לארגונים לא ממשלתיים, למעסיקים ולחברה בכללותה.

בהקשר זה נאנוווסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה בסיפור לא רק נושא חברתי, אלא גם מבחן לבגרות מוסדית: האם המדינה יכולה לשמור על איזון בין ביטחון, מדיניות הגירה והמינימום האנושי עבור אלה שכבר נמצאים תחת הגנתה.

מה דורש ארגון אס”ף ומה זה יכול לשנות בפועל

לפי הפרסום של ישראל היום, הארגון קורא לרשויות ישראל לקבל סט של החלטות קונקרטיות, ולא להסתפק בהארכה קצרה נוספת. במאמר מפורטים הדרישות העיקריות:

להאריך את ההגנה הקבוצתית לפחות עד סוף השנה

זה לא “מותרות” ולא מחווה פוליטית. זו צפיות בסיסית למשפחות, שוכרים, מעסיקים ובתי ספר. כאשר האופק אינו 1–2 חודשים, אלא לפחות עד סוף השנה, אנשים יכולים לקבל החלטות – מהשכרת דירה ועד טיפול ועבודה.

לפתוח גישה מלאה לביטוח רפואי לכל הגילאים ללא תקופת המתנה

נושא הרפואה בסיפורים כאלה עולה לעיתים קרובות מאוחר, כאשר המצב כבר חמור. וכאן, לפי ההיגיון של הדו”ח והפרסום, מדובר במניעת התמוטטות: אם לאנשים אין גישה לרפואה נורמלית, הבעיות מצטברות ואז הופכות ליקרות יותר לכולם.

לשלב את הפליטים במערכת הקצבאות והשירותים החברתיים

זה כנראה הנקודה הרגישה ביותר מבחינת הדיון הפנימי בישראל. אבל המאמר למעשה מראה למה בלי הנקודה הזו שאר הצעדים עובדים חלש: אם אדם מוגן מגירוש, אך אין לו גישה למנגנונים חברתיים בסיסיים, הוא עדיין מוצא את עצמו באזור העוני והסיכונים.

לספק עזרה בדיור

על רקע המספר על 70% מההכנסה על שכירות זה נראה לא כצעד נוסף, אלא מרכזי. כל עוד השכירות “אוכלת” את השכר, כל שיחות על ייצוב נשארות תיאוריה.

בפרסום מובאת גם עמדת המנכ”לית של הארגון טלי אהרנטל: לדבריה, הניסיון מראה ששהייה ממושכת ללא זכויות חברתיות דוחפת את הפליטים לעוני, חוסר ביטחון תזונתי והחמרה בבריאות הפיזית והנפשית; היא קוראת למדינה לשקם ולהרחיב את מנגנוני הסיוע כדי להבטיח לאנשים חיים מוגנים ומכובדים.

מה זה אומר עבור ישראל כרגע

אם מסתכלים בקור רוח, ללא סיסמאות, המאמר מתעד דבר פשוט: הגנה זמנית בתנאי מלחמה של ארבע שנים הפסיקה להיות מצב קצר טווח. ולכן, הכלים צריכים להיות לא “חירום לחודש”, אלא ניהוליים וארוכי טווח.

עבור ישראל זו גם שאלה של מוניטין של מוסד ההגנה. כי הנוסחה “לא מגרשים, אבל גם לא נותנים תמיכה חברתית בסיסית” עם הזמן מתחילה לעבוד נגד כולם: נגד האנשים, נגד שוק העבודה, נגד השירותים המוניציפליים ונגד עצם הרעיון של ודאות משפטית.

השאלה הפתוחה כעת היא עד כמה מהר הרשויות הישראליות יעבירו את הנושא ממצב של הארכות נקודתיות למצב של פתרון מערכתי. והאם יספיקו לעשות זאת עד תאריך ההארכה הבא, כדי שאלפי אנשים לא ימצאו את עצמם שוב בין “מותר להישאר” ל”בלתי אפשרי לחיות”.