“אנו נשארים כאן כדי לעזור לקהילות” – בית הרב בקריבוי רוג נפגע ממכה רוסית: מכה ישירה לקהילה היהודית והצלה בנס

בקריבוי רוג בערב 29 בינואר 2026 נפגע קשות ביתו של הרב הראשי של העיר ושליח חב”ד לירון אדרי מירי. אין הרוגים. שומר המקום נפצע פציעת רסיס קלה בידו, וזה מה שנשמע כעת כ”גרוע שלא הפך קטלני”.

ההרס פגע ביותר מפינה אחת ולא ב”חלק מהקיר”. לדברי הרב, גל ההדף ניפץ חלונות ודלתות, חניון נפגע, ונפגעו חדרי הקהילה. הוא ציין במיוחד את המקווה, ששיפוצו הסתיים לאחרונה על ידי הקהילה – וגם הוא נפגע.

“כל החלק הקדמי של הבית פוצץ. חלונות, דלתות, חניון, וגם המקווה, שרק סיימנו לשפץ – הכל נפגע”.

הרב ומשפחתו לא היו בבית בזמן הפגיעה. זהו צירוף מקרים נדיר שממש קובע גורלות. אדרי סיפר ששמע את הפיצוצים כמעט מיד: הוא היה מחוץ לעיר ושוחח בטלפון עם עובד קהילה שהיה ליד מקום הפגיעה.

“בזמן הירי הייתי מחוץ לעיר, אבל שמעתי את הפיצוצים בזמן אמת. הייתי באמצע שיחה עם מזכיר בית חב”ד, שהיה ליד מקום הפגיעה. שמעתי את הפיצוצים בטלפון – זה היה נורא”.

לפי דיווחים ראשוניים, ההרס נגרם על ידי מל”ט רוסי שנפל ליד הבניין. קריבוי רוג היא עיר גדולה באוקראינה ומולדתו של הנשיא וולודימיר זלנסקי; לפי הערכות הקהילה, בעיר חיים אלפי יהודים, והקהילה ממשיכה לפעול למרות המלחמה והחורף.

על האירוע דיווח אתר חדשות דתי ישראלי emess.co.il (כתבה של העיתונאי אבי יעקב). Emess (MS) מציג את עצמו כאתר חדשות ומדיה ישראלי גדול לקהל החרדי ומציין במפורש שהוא חלק מקבוצת המדיה “קול חי”.

נאנווסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency מדגיש: מכות כאלה לא בהכרח מצביעות על “אנטישמיות כמניע”.

לעיתים מדובר במשהו אחר — התוקפים הרוסים מכים בערים כך שהכל נפגע, ולא אכפת להם מי גר שם: יהודי אוקראינה, משפחות דוברות אוקראינית, תושבים דוברי רוסית, קשישים, ילדים. זהו ביטוי לאכזריות המשטר ברוסיה — באדישות קרה לאזרחים ובהרגל להפוך את החיים הרגילים למטרה.

עם זאת, הרקע המדאיג לא נעלם. בקהילות האוקראיניות מדברים על עלייה במספר המקרים שבהם נפגעים דווקא מתקנים יהודיים: בתי רבנים, בתי כנסת, מרכזי קהילה, בתי קברות. לפעמים זה נראה כמו מקרה של מלחמה, לפעמים — כמו תופעה לא נעימה שקשה “להסביר בטיל אחד”.

נציג השלטון העירוני של קריבוי רוג בתגובה לפרסום תיאר את התמונה הכללית בשפה ישירה ככל האפשר:

“פוטין ממשיך להכות באנשים שלווים — כולל בקהילות יהודיות. ראינו הרס רציני בקייב, אודסה, דניפרו, חרקוב, חרסון ובערים אחרות”.

בחורף זה הופך לקשה יותר ברמה היומיומית. כשמתקיפים את האנרגיה, אנשים נשארים ללא אור, חימום ומים — ואז המלחמה מפסיקה להיות “דיווח”, היא הופכת לטמפרטורה בדירה ולכמה מהר הבית מתקרר. אדרי בחלק הזה מדבר לא בסיסמאות, אלא במציאות שהוא רואה כל יום:

“אנשים קופאים מקור בגלל התקפות מכוונות על מתקני חשמל ואנרגיה. זהו חורף קשה ומורכב מאוד, ואנחנו זקוקים להרבה רחמי שמיים — אבל לא ישברו אותנו. אני יחד עם אחיי, שליחי הרבי בכל אוקראינה, נשארים כאן כדי לעזור לקהילות”.

פדרציית הקהילות היהודיות באוקראינה תמכה ברב והזכירה לעולם את מאות אלפי היהודים במדינה ואת משפחות שליחי חב”ד שנשארות תחת הפגזות, לפעמים — ללא תנאים בסיסיים.

“אנו מביעים תמיכה ברב אדרי, שפועל במסירות נפש מדהימה. חשוב שהעולם לא ישכח את מאות אלפי היהודים החיים כאן ואת מאות משפחות שליחי חב”ד שנשארות תחת הפגזות, לעיתים ללא חשמל ומים. למרות הסבל, נמשיך לבצע את שליחותנו ולהגביר אותה בתקווה לגאולה שלמה”.

שאלה נפרדת היא כיצד ישראל מגיבה לאירועים כאלה. בלוגיקה הציבורית הישראלית נשמעת כל הזמן הנוסחה שישראל היא בית ואחריות ליהודים בכל העולם. לכן הציפייה מירושלים הרשמית אצל רבים היא פשוטה: גם אם הדיפלומטיה דורשת זהירות, אפשר וצריך למצוא מילים לפחות לאות אנושי ברור — זעם ותמיכה, כאשר בתים של רבנים, מקוואות ותשתיות קהילתיות באוקראינה נפגעים מהתקפות רוסיות.

מידע: מי הוא לירון אדרי (קריבוי רוג)

לירון אדרי הוא הרב הראשי של קריבוי רוג.

הוא נולד בז’ באייר ה’תשכ”ה (18 באפריל 1975) בירושלים.

השכלה:
• בית ספר דתי (9 כיתות)
• ישיבה קטנה חב”ד, לוד — 3 שנים
• ישיבה גדולה חב”ד, כפר חב”ד — 3 שנים
• ישיבה מרכזית חב”ד, ניו יורק — 2 שנים

בסיום לימודיו קיבל תעודת רב.

שירת 3 שנים בצבא הישראלי. לאחר סיום השירות ב2001 הגיע לאוקראינה, לדניפרופטרובסק, שם עסק בפעילות דתית והתכונן למעבר לקריבוי רוג במשך שנה.

מ2002 — הרב הראשי של קריבוי רוג.

משפחה: נשוי, ארבעה ילדים. אשתו — זהבה אדרי, ילדיו — חיה-מושקה, חנה, מנחם מנדל ויוסף יצחק.

סיכום

הפגיעה בבית הרב בקריבוי רוג אינה סיפור “על קירות שנפגעו”. זהו מדד לאופן שבו המלחמה הרוסית מטשטשת כל גבול: תחת אש נמצאים לא רק תשתיות ושכונות מגורים, אלא גם חיים דתיים, מרכזי קהילה, אנשים שמחזיקים במקום קהילות שלמות.

והדבר הקשה ביותר באירועים כאלה הוא התחושה שלתוקף באמת לא אכפת מי נמצא בצד השני של הקיר. היום זה בית הרב והמקווה, מחר — בית ספר, כניסה, בית חולים. לכן התגובה הציבורית והתמיכה — במיוחד מצד ישראל, שמבחינה עקרונית מכנה את עצמה בית לכל היהודים — נתפסת לא כ”פוליטיקה”, אלא כשאלה של אחריות מוסרית וסולידריות בסיסית.