המניפסט של זלנסקי בדאבוס: מדוע דבריו עוררו את הרשתות החברתיות האיראניות

הנאום של ולדימיר זלנסקי בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס בינואר 2026 הפך באופן בלתי צפוי לאחת מהנושאים המדוברים ביותר בקרב האופוזיציה האיראנית ובתפוצה. הסיבה לכך היא לא הטון הכללי של הנאום, אלא מחשבה מסוימת שנוסחה בצורה חדה ביותר: אם משטר שמדכא מחאות בדם שורד ונשאר ללא עונש, הוא שולח מסר לכל העולם — שאלימות המונית עובדת כשיטה לשימור השלטון.

למיליוני איראנים, שתופסים את מצבם כמאבק נגד עריצות, המילים הללו נשמעו לא כדיפלומטיה, אלא כהכרה ישירה בחווייתם. בהודעות ובתגובות חזרה רגש אחד: “סוף סוף מישהו אמר זאת בקול רם על במה בינלאומית גדולה”.

מדוע דווקא דאבוס הפך לטריגר

דאבוס נתפס באופן מסורתי כבמה שבה מנהיגים מדברים לעיתים קרובות בזהירות ובצורה מעורפלת. לכן, החדות של זלנסקי צוינה במיוחד. הוא הצהיר שהעולם לא עשה מספיק כדי לעזור לעם האיראני, והמחאות במדינה דוכאו למעשה בכוח ובפחד.

ברשתות החברתיות האיראניות זה נקרא כדוגמה נדירה לכך שהבמה הציבורית המערבית יכולה לדבר על איראן לא רק בשפת הסנקציות והמשא ומתן, אלא בשפת האחריות המוסרית — וזה עורר גל של שיתופים, סיפורים ותרגומים.

כיצד האופוזיציה קישרה בין איראן למלחמה באוקראינה

הסיבה השנייה להד התגובה היא ההיגיון המובן לאיראנים של “אלימות פנימית הופכת לתוקפנות חיצונית”. בדיונים נשמעה לעיתים קרובות הקישור: משטר שדוחק את אזרחיו, במקביל מייצא מלחמה לחו”ל — ובשמיים האוקראיניים זה מתבטא בצורה הישירה ביותר.

לכן, אוקראינה בתגובות הללו מופיעה לא כ”מדינה זרה”, אלא כבת ברית בקונפליקט רחב יותר עם מערכת אוטוריטרית. וזלנסקי, לפי גרסתם של רבים מהפרשנים, מדבר על מה שפוליטיקאים אירופיים לעיתים קרובות מדי שותקים או מדברים בחצי טון.

“קול האיראנים באירופה”: מה בדיוק נכתב

בקטע האיראני של הרשתות החברתיות בלטו מספר מוטיבים חוזרים.

הראשון — תודה על הישירות. זלנסקי כונה כאדם שלא מנסה להחליק את נושא הדיכוי למען נוחות דיפלומטית.

השני — הכרה באיום המשותף. רוסיה וההנהגה האיראנית בדיונים הללו לעיתים קרובות הושוו כחלקים שונים של אותו מנגנון אוטוריטרי.

השלישי — מחוות סמליות. הופצו הצעות להנציח את זלנסקי — מיוזמות רגשיות אבסורדיות ועד לקריאות רציניות להביע תמיכה פומבית באוקראינה כמדינה ש”מחזיקה את הקו” ולא מסתירה את המשמעות מאחורי ניסוחים.

תפקידם של מובילי דעה ואפקט “המגבר”

התפרצות תשומת לב נפרדת נגרמה על ידי תגובתה של מסיח עלינז’אד — עיתונאית ופעילה ידועה, שמנהלת מזה זמן רב קמפיין ציבורי נגד המשטר והפכה לא פעם למטרה לרדיפה. היא הודתה לזלנסקי על כך שהוא עומד “בצד הנכון של ההיסטוריה”, והדגישה: רציחות המוניות ודיכויים באיראן צריכים להידון בפורומים כאלה לא בשוליים, אלא במרכז.

לקהל האופוזיציוני זה היה אות: הנושא אינו מקומי, אינו “פנימי”, אינו נדחה בבושה — הוא הועלה לרמה בינלאומית.

מדוע טהראן הגיבה בחריפות

מעניין לציין שהתגובה הרשמית של איראן הייתה עצבנית. במצבים כאלה השלטונות בדרך כלל מנסים לא להעצים את תשומת הלב לביקורת, אך כאן הביקורת נשמעה רחבה מדי ופומבית מדי. זלנסקי למעשה הציב את שאלת הישרדות המשטר במסגרת מוסרית-פוליטית: אם הדיקטטורה שרדה אחרי הדם — אז העולם בלע זאת.

וזה בדיוק מה שהפך לנקודה רגישה. כי בלוגיקה כזו המשטר נתפס לא כ”שותף למשא ומתן”, אלא כמערכת שלא ניתן לאפשר לה לנצח בזמן ובעייפות העולם.

מדוע הסיפור הזה חשוב לישראל

לקהל הישראלי יש כאן משמעות נפרדת. איראן היא איום אזורי מרכזי, ובמקביל מקור לטכנולוגיה צבאית שהפכה לחלק מהמלחמה נגד אוקראינה. כאשר נשיא אוקראינה מעלה את נושא הדיכויים האיראניים על במה גלובלית, זה משפיע לא רק על סדר היום האוקראיני — זה משתקף על כל מערכת השיח הבינלאומי על איראן.

הנאום של זלנסקי בדאבוס הפך לא רק לנאום. הוא הפך לנקודת מפגש של שתי מציאויות: המלחמה באירופה והמאבק נגד המשטר במזרח התיכון. ודווקא מפגשים כאלה מתעדים חדשות ישראל — Nikk.Agency, כי בשנת 2026 הביטחון והפוליטיקה מזמן הפסיקו לחיות בבלוקים “אזוריים” נפרדים.