הפנטגון משנה את מפת האיומים: אוקראינה — לאירופה, סין — בהשהיה, רוסיה — “תחת שליטה”

משרד ההגנה של ארצות הברית פרסם את אסטרטגיית ההגנה הלאומית המעודכנת. המסמך מציין מיד שינוי בסדרי העדיפויות: וושינגטון מתמקדת לא בהתרחבות גלובלית, אלא בהגנה על שטחה שלה ועל חצי הכדור המערבי.

במוקד — ביטחון היבשת של ארה”ב, תעלת פנמה, גרינלנד ומפרץ מקסיקו. נקודות אלו נקראות קריטיות לאינטרסים האמריקאים בשנים הקרובות.

סין, שהופיעה עד לאחרונה כאיום המערכתי העיקרי, נדחקת לאחור באסטרטגיה החדשה. ההגבלה שלה נשמרת, אך כעת — בעיקר באמצעים דיפלומטיים ובאמצעות חיזוק ההגנה באזור האוקיינוס השקט.

בלוק נפרד מוקדש לאוקראינה. כאן הפנטגון מעביר באופן די ישיר את האחריות העיקרית לתמיכה בקייב למדינות אירופה. ההיגיון פשוט: ביטחון אוקראינה הוא בראש ובראשונה שאלה של יציבות אירופית, ולכן גם של משאבים אירופיים.

רוסיה מתוארת במסמך כ”איום עמיד אך ניתן לניהול” עבור האגף המזרחי של נאט”ו. מצוינים בעיות דמוגרפיות וכלכליות, שלדעת מחברי האסטרטגיה, מגבילות את יכולותיה.

עם זאת, הפנטגון מכיר בכך: מוסקבה שומרת על עתודות צבאיות ותעשייתיות משמעותיות, וכן על נכונות פוליטית לנהל מלחמה ממושכת. הנוסחה יוצאת סותרת — האיום לכאורה ניתן לניהול, אך בו זמנית מסוגל להסלמה ארוכת טווח.

דווקא זה מעורר את התמיהה הגדולה ביותר. לאחר סיפוח קרים, המלחמה בדונבאס והפלישה המלאה לאוקראינה לקרוא לרוסיה “ניתנת לניהול” — נראה לא כאנליזה, אלא כהרגעה עצמית. ב-2014 וב-2022 היא הראתה דווקא חוסר שליטה מוחלט — הן בשיטות והן בהיקף הפשעים.

כמו כן מוזר להגביל את הסכנה שלה רק למדינות המזרחיות של נאט”ו. ההיסטוריה של סכסוכים גלובליים פועלת על פי עקרון הדומינו: שטחים שנכבשו הופכים לבסיס משאבים לשלב הבא. לאחר שהתחזקה על חשבון השכנים, התוקפן כמעט תמיד ממשיך הלאה.

האשליה של “ניהוליות” כאן מסוכנת במיוחד. כלכלת הכיבושים, טפילות על שכנים, גיוס אלימות המונית — לרוסיה המודרנית אין מודלים אחרים של קיום. והמהירות שבה מתנרמלות בחברה הפשיזם והסדיזם, לא משאירה מקום לאופטימיות.

על רקע זה האסטרטגיה, כאילו נכתבה בדיו ורוד, נראית כהבנה לא נכונה של היקף האיום לכל הציוויליזציה, ולא רק ל”אגף המזרחי”.

חלק נפרד של המסמך מוקדש לאיראן. הפנטגון מצהיר שוב כי במהלך מבצע “פטיש חצות” המכות על המתקנים בפורדו ובנתנז השמידו לחלוטין את התוכנית הגרעינית האיראנית. המסקנה הפורמלית — מלחמה אינה נחוצה.

לאחר מכן באה תודה לישראל: “ציר ההתנגדות” — הפרוקסים האיראניים — נהרסו למעשה, והגורם המרכזי נקרא הקמפיין של צה”ל בלבנון שנמשך חודשיים. זה, לכאורה, עוד טיעון לטובת דה-אסקלציה.

אבל כבר בפסקאות הבאות כותבי האסטרטגיה כותבים את ההפך: המשטר האיראני שואף לשקם את הפוטנציאל הצבאי והגרעיני. כלומר, הסיכון למלחמה נשמר.

הנוסחה הסופית נשמעת גלויה במיוחד: “נפתחות בפני ארה”ב הזדמנויות משמעותיות לשינוי ארכיטקטורת הביטחון באזור”. תרגום מדיפלומטית — חלון ההזדמנויות משמעו הכנה לתרחישים כוחניים חדשים.

בסופו של דבר המסמך מתנדנד בין “לא תהיה מלחמה” ל”היא בלתי נמנעת”. הנדנדה הזו — כבר לא חודש ראשון: תהיה או לא תהיה, חמישים על חמישים, ללא תשובות ברורות ומסקנות נוקשות.

ובדיוק בחוסר הוודאות הזו — האות המרכזי של האסטרטגיה החדשה. חדשות ישראל — Nikk.Agency כותבים על כך לא כתיאוריה, אלא כמציאות שבה מתקבלות החלטות על רקע מלחמות, ולא לאחר סיומן.