הקרמלין במציאות החדשה: מדוע פוטין מאבד משקל — ומה זה משנה עבור ישראל

בפוליטיקה הבינלאומית נדיר שיש רגע שבו “החוקים הישנים” נשברים לעיני כל וזה מוכר גם על ידי אלה שעד אתמול חיו לפיהם כהוראות: לקרמלין, למעשה, מופיעה בעיה חדשה — מפסיקים להאמין למילותיו של פוטין לא רק היריבים, אלא גם אלה שהיו רגילים לראות במוסקבה עוגן או לפחות שותף מועיל.

העלילה אינה על “כישלון הדיפלומטיה” ולא על סבב סנקציות נוסף. היא על כך שהשפעתה של רוסיה בעיני השחקנים החיצוניים מתחילה להיראות כמו סחורה עם תאריך תפוגה — במיוחד על רקע העובדה שכמה משטרים ובריתות, שעליהם מוסקבה בנתה, באזור ובעולם נסדקים.

בעלי הברית של מוסקבה נחלשים — והבטחות הקרמלין זולות

אחד מהתזות המרכזיות: כאשר שותפיה של רוסיה — ונצואלה, סוריה, איראן — מאבדים יציבות או נכנסים למשבר, כל “הערבויות” וההבטחות של מוסקבה נשמעות פחות משכנעות. בהקשר כזה אפילו הרטוריקה המוכרת לקרמלין מתחילה לעבוד נגדו: ככל שההצהרות רועשות יותר, כך הבדיקה על המציאות חזקה יותר.

פרק מייצג, שמוזכר באותו הקשר כסימפטום: ארה”ב עצרה ליד חופי ונצואלה מכלית הקשורה לאספקת נפט, שהפליגה תחת דגל רוסי. עבור מוסקבה זה לא נעים בדיוק משום שזה מדגים: ממשל טראמפ מוכן לפעול בקשיחות ובפומבי, מבלי להעמיד פנים שהוא חושש מ”קוים אדומים”.

באותו הזמן, לפי התיאור, פוטין עצמו משתדל לדבר בזהירות מרבית על נושאים כואבים — גם על איראן, שבה מתקיימות הפגנות רחבות היקף, וגם על ונצואלה. באחד הפרקים הוא הסתפק בקריאה לארה”ב “לשמור על החוק הבינלאומי”. הטון המאופק הזה מתפרש כניסיון לא לפוצץ את היחסים עם טראמפ במקום שבו למוסקבה חשוב יותר לשמור על ערוץ מאשר להראות אופי.

טראמפ ופוטין: אותה הרגל לשקר, אבל מחיר טעות שונה

פרט חשוב: גם טראמפ וגם פוטין משתמשים באופן קבוע בשקר ככלי. אבל ההבדל הוא שבזמן האחרון השקרים של רוסיה מתחילים להיבדק בקלות רבה מדי — ולהיות מופרכים בפומבי מהר מדי. זה פוגע ב”אורה” של הקרמלין יותר מכל ביקורת אידיאולוגית.

הדוגמה הבולטת ביותר — הסיפור על התקפה כביכול של רחפנים אוקראינים על מעונו של פוטין באזור ולדאי. הצד הרוסי טען על התקפה רחבת היקף ויירוט עשרות רחפנים. עם זאת, מבנים אמריקאים וכלי תקשורת דיווחו שאין הוכחות להתקפה כזו.

וב-4 בינואר 2026 טראמפ הצהיר בפומבי שהוא לא מאמין בעצם קיומה של התקפה על המעון. עבור הקרמלין זה נראה כואב במיוחד: במצבים כאלה מוסקבה בדרך כלל מצפה לפחות ל”אנחנו בודקים את המידע”. כאן — למעשה, “לא קונה” מופגן.

“אם תראה חולשה — יענישו אותך”

פוטין לא תוקף את טראמפ, כי הוא מקווה ל”הבנה סימטרית” של האינטרסים של מוסקבה. אבל תגובה רגשית מדי תראה פגיעות, והפגנת פגיעות במשחק כזה תמיד עולה ביוקר. הנוסחה נשמעת קשה: החזק נתפס כחזק, החלש — נענש.

וכאן מופיע עוד רובד: וושינגטון הופכת לפרגמטית יותר ו”על כסף ועיסקאות”, ולא על דמוקרטיה וערכים. זה משנה את הקונפיגורציה המוכרת, שאליה מוסקבה הסתגלת במשך שנים: הקרמלין ידע לשחק נגד “המערב הערכי”, אבל פחות מבין איך להתמקח עם שחקן ציני ובלתי צפוי כזה, שגם לא מתבייש לבטל בפומבי את התזות הרוסיות.

למה מוסקבה נשארת עם שותפים “מחרידים ולא יעילים”

רוסיה בוחרת יותר ויותר שותפים שניתן לכנותם “מחרידים ולא יעילים”, כי “אף אחד אחר לא רוצה להיות חבר של רוסיה”. זה כבר לא עקיצה דיפלומטית, אלא אבחנה על איך מצטמצם מרחב הבחירה.

על רקע זה, העייפות הפנימית של הרוסים מהמלחמה והתחושה שהמיתוס על “אי-ניצחון” מתמוסס, הופכים לגורם חוץ-מדיני: ככל שהמלחמה נמשכת, כך הסיכון לשקיעה כלכלית וחברתית גובר — כלומר, כך יש לקרמלין פחות משאבים לקנות נאמנות של שותפים ולשמור על מעמד “מרכז הכוח”.

מה זה אומר עבור ישראל: יחסים עם רוסיה, אבל כבר דרך גורם טראמפ

רוסיה בסיפור הזה נראית לא כ”שותפה לפי הכללים”, אלא כמקור לאי-יציבות: הבטחות משתנות בקלות, ההימורים עולים, ומחיר הטעות מועבר לאחרים. עבור ישראל זה לא סיבה להיסטריה, אלא סיבה לשנות את מודל הקשרים — ולעשות זאת כך שבוושינגטון (ובאופן אישי אצל טראמפ) לא ייווצר הרושם שירושלים משחקת ב”קופה כפולה”.

לשמור על ערוצים מינימליים, אבל להפסיק להתייחס למוסקבה כעוגן

קשרים מועילים לטקטיקה: הממד הסורי, שאלות אזרחיות, מצבים חירום. אבל להסתמך על רוסיה כערבה — הימור רע. בלוגיקה הזו “לדבר אפשר, לסמוך אי אפשר” הופך לכלל ביטחון קשיח.

ככל שהקרמלין חלש ועצבני יותר, כך הוא מפצה על כך בהפגנות ובמהלכים פתאומיים. לישראל חשוב ש”הפתעות” כאלה לא יהפכו לחלק מהביטחון היומיומי שלה.

כל ההסכמים — רק דרך פרוצדורות, בלי “על המילים”

אם למוסקבה יורד ערך המילה, אז כל תכנית עבודה צריכה להיות מקסימלית “בברזל”: נקודות קשר קבועות, פרוטוקולים, בקרת ביצוע, קווים אדומים ברורים.

הבטחות אישיות ו”הסכמים ג’נטלמניים” עם המערכת הפוטינית — זו אזור שבו ישראל תמיד תהיה הקורבן, אם משהו ישתבש.

תחת טראמפ — להוריד באופן מופגן את הסיכונים הסנקציוניים והטכנולוגיים

גורם טראמפ כאן מפתחי: אם הבית הלבן כבר מתייחס לרוסיה גרוע ומוכן לפעול בחדות, ישראל לא יכולה להיראות כזירה לעקיפת הלחץ על מוסקבה.

מעשית זה אומר:
רצועה קצרה יותר על מסלולים פיננסיים ותכניות עם מוצרים דו-שימושיים, ציות חמור יותר, פחות מתווכים “אפורים”, פחות סיפורי לוגיסטיקה לא שקופים, שמגיעים אחר כך בצורת שאלות מוושינגטון.

להפריד בין הומניטרי לפוליטי — ולעשות זאת בקור רוח

אפשר לעזור לפתור שאלות קונסולריות ולהגן על אזרחיה. אבל חשוב לא להפוך זאת ל”נורמליזציה” פומבית של הקרמלין.

רוסיה משתמשת באופן פעיל בכל סמל כהוכחה ל”מכירים בנו”. לישראל זה לא נחוץ: כל מחווה בקלות תהפוך לתמונה זרה לתעמולה פנימית של מוסקבה.

המסלול האיראני: ככל שרוסיה קרובה יותר לאיראן, כך פחות מרחב ל”נייטרליות”

איראן — יריב ישיר של ישראל, והקשר שלה עם מוסקבה הופך כל רכות כלפי הקרמלין לרעילה לא רק מבחינה תדמיתית, אלא גם מעשית.

אם רוסיה קשורה יותר לאיראן, אז העמדה הנייטרלית של ישראל תיראה כהונאה עצמית: האיומים מתכנסים בנקודה אחת, ו”אנחנו בנפרד” מפסיק לעבוד.

עם טראמפ — לא להתווכח על השקפת עולם, אלא למכור את ההיגיון הביטחוני

לישראל משתלם לנסח את הקו כך שיתאים לסגנון של טראמפ: “אנחנו מפחיתים סיכונים וסוגרים פרצות, כי זה משתלם לנו ולבעלי הברית”.

כלומר לא “אנחנו כאלה נכונים”, אלא “אנחנו עושים כך, כי זה מפחית את השפעת איראן, מייצב את האזור ומסיר בעיות מיותרות עבור ארה”ב”.

מעבר לתמיכות רב-צדדיות במקום “יחסים מיוחדים” עם הקרמלין

הפוליטיקה האישית של רוסיה — זו מלכודת נצחית: היום אות אחד, מחר אחר, מחרתיים אגדה חדשה. לישראל משתלם יותר לחזק את הקשר עם ארה”ב ושותפים מובנים, ואת הערוץ הרוסי לשמור כמשני, לא כמערכתי.

והעיקר: ככל שטראמפ אנטי-רוסי יותר, כך ישראל צריכה פחות “לאזן” — וכך יותר צריך לנהל את המרחק. בשקט, בפרגמטיות, אבל בלי אשליות לגבי מוסקבה ופוטין עצמו.

חדשות ישראל — Nikk.Agency