מכניקת “איפוס”: מדוע אין מהומות בפדרציה הרוסית, למרות שהמלחמה נגד אוקראינה הפכה מזמן להשפלה שיטתית של אזרחיה שלה.

השאלה «למה רוסיה לא מתקוממת» נשמעת באוקראינה ובתדירות גוברת — בישראל, שם המלחמה באירופה נקראת לא כ”סכסוך רחוק”, אלא כחלק מציר איומים כולל: מוסקבה–טהראן (חמאס, חיזבאללה, חות’ים וארגוני טרור אחרים הקשורים לרוסיה), טכנולוגיות דיכוי, רחפנים, טילים, סנקציות, סוריה. על פני השטח התשובה נראית פשוטה: פחד ותעמולה. אבל זה צר מדי. כתבת NV מציעה סדרת הסברים — קשרים אופקיים חלשים, “עסקאות” נקודתיות של המדינה עם משפחות, סביבה דכאנית, עייפות ללא ארגון. העניין הוא שהקרמלין הפך את המלחמה לפס ייצור מנוהל, שבו “המחיר האנושי” לא הופך לפעולה פוליטית.

נוסיף לכך את הניתוח שלנו: אילו טיעונים באמת מחזיקים, היכן הם אינם מספיקים, ומה עשוי לשבור את המודל הנוכחי.

1) פיצול והיעדר קשרים אופקיים — זה לא מטאפורה, זו תשתית

הטיעון על “קשרים אופקיים חלשים” נשמע לעיתים קרובות כאבחנה פסיכולוגית, אך למעשה הוא מוסדי. מחאה — זו לא רגש, אלא לוגיסטיקה: היכן להתאסף, איך להפיץ מידע, מי מארגן הגנה משפטית, מי מתאם עזרה הדדית, היכן נמצאים ערוצי המדיה, איך לאסוף כסף, איך לקשר בין ערים שונות.

ברוסיה תשתית זו הוכתה באופן שיטתי במשך שנים: ארגונים ציבוריים הוכרזו כ”סוכנים זרים”, מדיה עצמאית נסגרה, פעילים מקומיים נכלאו, כל “ארגון עצמי” סומן כאיום על המדינה. התוצאה: גם אם יש הרבה לא מרוצים, הם לא מתגבשים לרשת פעילה. זה מסביר את הפרדוקס: עייפות גבוהה מתקיימת לצד יכולת נמוכה לפעולה קולקטיבית.

חשוב גם דבר אחר: הפיצול — זה לא “אופי לאומי”, אלא תוצאה של מדיניות. המשטר מעודד אטומיזציה: תנו לאנשים להתחרות זה בזה על משאבים, מעמד, ביטחון. קל יותר לשלוט במפוצלים. זה לא ייחודי לרוסיה; זה כלי סטנדרטי של מערכות אוטוריטריות, שחוששות לא מהפגנות, אלא מסולידריות.

2) “עסקאות” עם משפחות ופיצוי פרטי במקום צדק ציבורי

העמוד השני — “הפגת מתחים” נקודתית באמצעות כסף והחלטות מנהליות. למשפחת הנפטר עשויים לשלם פיצוי, להעניק הטבות, “לעזור” עם מסמכים. מבחינה מוסרית זה לא מבטל את הטרגדיה. אבל מבחינת ניהול זה עובד: הכאב הופך לעניין פרטי של המשפחה, ולא לסכסוך ציבורי.

למנגנון כזה יש שני בונוסים לשלטון. הראשון — נטרול קבוצת לחץ פוטנציאלית. קרובי הנפטרים יכלו להפוך לתנועה המונית, כפי שקרה במלחמות אחרות. אבל כשכל מקרה “נסגר” בנפרד, לא נוצר סובייקט מאוחד.

השני — קשירת האדם למדינה. המשפחה הופכת תלויה בתשלומים ובהחלטות הפקידים. זה דוחף לשתיקה: “רק שלא יהיה גרוע יותר”, “שלא ייקחו את ההטבות”, “שלא יתחילו בעיות”. במערכת אוטוריטרית אפילו עזרה פורמלית משמשת לעיתים קרובות ככלי שליטה.

3) פחד חשוב, אבל לא ישיר: פחד — זו רשת של איומים קטנים

כן, דיכוי מדכא מחאה. אבל חזק יותר עובד לא הסיכון לכלא, אלא סכום האיומים הקטנים: אובדן עבודה, בעיות באוניברסיטה אצל הילדים, לחץ על העסק, קנסות, חיפושים, “שיחות מניעה”, סיכון להיכנס לרשימת הלא אמינים. זה הופך את הפומביות לרעילה. אדם יכול לשנוא את המלחמה, אבל בוחר באסטרטגיה של “לא להתבלט”.

כאן פרט חשוב: פחד עובד כל עוד אנשים מאמינים שלמשטר יש ידיים ארוכות ושהתנגדות חסרת תועלת. ברגע שמופיעה תחושת חוסר יציבות של השלטון, הפחד מתחיל להיכשל. לכן משטרים דכאניים נראים לעיתים קרובות “מונוליטיים” בדיוק עד הרגע שבו הם נשברים בפתאומיות. לא כי אנשים פתאום הפכו אמיצים, אלא כי הפחד הפסיק להיות רציונלי.

4) תעמולה — לא המנוע הראשי. המנוע הראשי — הרגל לחוסר זכויות והיעדר ניסיון של תוצאה

להסביר הכל בתעמולה זה נוח, אבל זה פשטני. תעמולה עוזרת להצדיק את המלחמה בשיחה ומפחיתה דיסוננס קוגניטיבי. אבל גם רבים מאלה שלא מאמינים לטלוויזיה לא מוחים.

הסיבה עמוקה יותר: לחלק ניכר מהחברה אין ניסיון שמחאה מביאה לשינויים. אם אדם רואה במשך עשרות שנים שהשלטון לא עונה, הבחירות לא משנות את המציאות, ההפגנות מסתיימות במעצרים — נוצרת הרגל של חוסר אונים פוליטי. לא “אני תומך”, אלא “אני לא מחליט כלום”. זהו הבסיס לפסיביות.

הסכמה נראית צינית: המשטר יכול לסבול עלייה בחוסר שביעות רצון, אם חוסר שביעות רצון זה לא מתארגן ולא הופך לפעולה. לכן השלטון חושש לא מביקורת במטבח, אלא מתיאום ברחוב.

5) המלחמה מחולקת באופן לא שווה: הבירות חיו זמן רב “כאילו כלום לא קורה”

התוספת המרכזית שלנו ללוגיקה של NV — אי שוויון בכאב. המלחמה ברוסיה “מרוחה” זמן רב על הפריפריה. גיוס, אבדות, הודעות אבל, תמריצים חומריים פוגעים חזק יותר באזורים עניים, בערים קטנות, בפריפריות לאומיות. והערים הגדולות — במיוחד מוסקבה ופטרבורג — ניסו לחיות במצב של חלון ראווה: בתי קפה, מרכזי קניות, שירותים, חגים.

המשטר עושה הכל כדי שהמלחמה לא תהפוך ל”בירתית”. כי היכולת למחאה בבירות גבוהה יותר: יותר אנשים עם משאבים, יותר קשרים, יותר מדיה. כל עוד המלחמה נשארת “אזורית” במחיר האנושי, הסבירות לפיצוץ לאומי נמוכה יותר. זה לא תירוץ. זה הסבר למכניקה.

6) אלטרנטיבה למחאה — עזיבה, התחמקות, חבלה פנימית

סיבה נוספת ל”שקט” — לא כי אנשים מרוצים, אלא כי המחאה עברה לצורות אחרות. חלק עזבו (כולל לישראל). חלק עברו ל”גלות פנימית”: שתיקה, סירוב להשתתף בפוליטיקה, צמצום מגע עם המדינה. חלק מתחמקים: מעברים, אישורים פיקטיביים, תוכניות אפורות, הימנעות מלשכות גיוס, סירוב לפומביות.

זה הורס את המרקם החברתי לאט, אבל בעקביות. הבעיה היא שמחאה “שקטה” כזו לא נותנת אפקט פוליטי מיידי, אבל מערערת את האמון והשליטה. המשטר יכול לחיות גם עם זה, כל עוד הוא שומר על שליטה כוחנית וכריות פיננסיות.

7) הצבא כמראה של החברה: כסף הופך לכלי כפייה

NV מתארת רגע חשוב על “המודל החוזי” והתשלומים. על הנייר זה נראה כמו בחירה מרצון. בפועל זה יותר ויותר — כמו כפייה כלכלית. כשבאזור אין עבודה נורמלית, תשלומים גבוהים על חוזה הופכים למלכודת. המשטר קונה נאמנות של עוני.

במקביל, עליית התשלומים — סימן לבעיה, לא לכוח. אם הגיוס היה יציב, לא היה צורך להעלות כל הזמן את מחיר החיים האנושיים. כשמחיר עולה, זה אומר שהמוטיבציה יורדת, והסיכון לסירוב עולה.

ואז מופיעה כלכלה פנימית רעילה בצבא: גביית כספים, פתרונות “בתשלום”, שחיתות, אלימות. זה הורס את המוסר והמשמעת. וזה גם גורם שיכול להוביל להתמוטטויות בלתי צפויות — לא בהכרח מרידות המוניות בכיכרות, אלא לירידה בשליטה בתוך המוסד שאמור להיות עמוד התווך של המשטר.

8) האם זה אומר שלא תהיה מרידה? לא. זה אומר שהמרידה תלויה לא במוסר, אלא בשליטה

הטעות הנפוצה ביותר — לצפות למרידה כ”נקמה מוסרית”: אם המלחמה לא צודקת, אז אנשים צריכים לצאת. במציאות, מחאות המוניות מתעוררות כאשר השליטה נשברת: כאשר המודל הרגיל של “אתם סובלים — אנחנו שומרים על מראית עין של נורמליות” מפסיק לעבוד.

טריגרים שיכולים באמת לשנות את התמונה:

— גיוס, שמשפיע על ערים גדולות באופן המוני.
אם המלחמה תפסיק להיות “אזורית” ותהפוך ל”בירתית”, הסיכון למחאה יעלה בחדות.

— מכה כלכלית, שלא ניתן להסוות בתשלומים והלוואות.
כאשר ההכנסות יורדות, מקומות עבודה נעלמים, הציפיות ה”שלוות” מתמוטטות — הפסיביות פוחתת.

— קריסה ניהולית באזורים.
אם האליטות המקומיות יפסיקו “לפתור” את השלכות המלחמה, הזעם המצטבר עשוי להפוך להמוני.

— כישלון צבאי גדול.
לא בצורת “חדשות”, אלא בצורת שבירה של תחושת השליטה, כאשר אפילו אנשים אפוליטיים מתחילים לחשוב שהשלטון מוביל את המדינה לאסון.

9) למה זה חשוב לישראל

לישראל השאלה אינה אקדמית. רוסיה מזמן הפסיקה להיות “שחקן נייטרלי” והיא פועלת באופן פעיל עם חמאס, עם איראן, הפרוקסים הטרוריסטיים שלה – חיזבאללה, וטרוריסטים אחרים) ויכולותיה הצבאיות. כל חיזוק או החלשה של היציבות הרוסית משפיעה על האיומים האזוריים: אספקת טכנולוגיות, משטרי סנקציות, עסקאות פוליטיות בסוריה, ייצוא של פרקטיקות דיכוי.

כל עוד הקרמלין שומר על יציבות פנימית באמצעות פיצול והפצת כאב, הוא מסוגל להמשיך במלחמה ובמקביל לנהל משא ומתן במזרח התיכון. אבל למודל הזה יש גבול. כאשר המלחמה מתחילה “להיכנס הביתה” — למשפחות הבירה, לכלכלה, לשגרה — המשטר מתמודד עם מה שהוא חושש ממנו יותר מכל: לא ביקורת, אלא סירוב המוני להיות נשלטים.

זהו בדיוק המשמעות המעשית של “תיאוריית האיפוס”. המלחמה הופכת למנגנון שמאפס את האדם — את זכויותיו, ביטחונו, כבודו, אפשרות הבחירה שלו. אבל המערכת מחזיקה כל עוד האיפוס נשאר אינדיבידואלי, מפוזר, “אחד אחד”. ברגע שהוא הופך לקולקטיבי ומסונכרן — הקירות מתחילים להיסדק.

NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency