חיסכון על חשבון המצפון: האם לישראל לא “מביש” לרכוש פלדה מהתוקפן רוסיה הנתונה לסנקציות כדי … “להוזיל דירות”?

תזה לא נוחה – “כל משלוח ייצוא גדול הוא תרומה ליכולת של רוסיה להמשיך במלחמה”.

הסיפור התחיל ב-7 בינואר 2026 עם הודעה קצרה מפינלנד. רשויות המכס והנמלים התירו לאונייה שהובילה פלדה רוסית תחת סנקציות לישראל להמשיך בדרכה. נערכה בדיקה, המטען הוכר ככזה שנמצא תחת סנקציות האיחוד האירופי, אך לא נפתח הליך פלילי: האונייה נכנסה למים הפיניים לא ביוזמתה, אלא בדרישת הרשויות.

פורמלית — הליך רגיל.
בפועל — איתות פומבי לכך שהכלכלה תחת הסנקציות לא פועלת בצורה הרמטית כפי שמקובל לחשוב.

והעיקר — האיתות הזה נוגע ישירות לישראל.

מדוע דווקא המשלוח הזה הפך ל”בעיה”

לאחר 24 בפברואר 2022, כאשר רוסיה החלה בפלישה רחבת היקף לאוקראינה, הסנקציות הפכו לכלי מפתח ללחץ. כבר במרץ–אפריל 2022 האיחוד האירופי אישר את חבילות ההגבלות הראשונות, ועד סוף 2022 הן הפכו למשטר שיטתי.

בשנים 2024–2025 האיחוד האירופי הטיל:
— איסור מוחלט על יבוא פלדה רוסית ומוצרים חצי מוגמרים;
— הגבלות על שיט וביטוח;
— חסימת עשרות בנקים;
— הקפאת נכסים של יותר מ-2,000 אנשים וגופים משפטיים.

במקביל, אמצעים דומים הוטלו על ידי ארצות הברית, בריטניה, קנדה, יפן, אוסטרליה, דרום קוריאה וניו זילנד.

הסיבה לכך שהמטאלורגיה נכנסה תחת סנקציות בנפרד היא פשוטה ומצוינת בהערות ההסבר של האיחוד האירופי:
הפלדה היא אחד מענפי הייצוא המרכזיים שממלאים ישירות את תקציב רוסיה.

לפי נתוני הנציבות האירופית, לפני המלחמה רוסיה ייצאה מוצרי מתכת בשווי 40–45 מיליארד דולר בשנה. לאחר הטלת הסנקציות, היקפי הייצוא ירדו, אך לא נעלמו — הם הופנו לשווקים מחוץ לאיחוד האירופי.

ישראל הפכה לאחד מהשווקים הללו.

היכן בדיוק בישראל משתמשים בפלדה זו

חשוב לציין: לא מדובר רק בדיור.

הפלדה הרוסית משמשת:
— בפרויקטים של רכבות וקווים חדשים;
— בגשרים, מחלפים ומנהרות;
— באזורים תעשייתיים ולוגיסטיים;
— בנמלים וטרמינלים;
— בפרויקטים מוניציפליים — בתי ספר, בתי חולים, מקלטים;
— במתקנים הנדסיים והגנתיים בעלי שימוש כפול.

לפי הערכות של איגודים תעשייתיים ישראליים, עד 60% מכלל צריכת הפלדה אינה מיועדת לדיור, אלא לתשתיות והזמנות ממשלתיות. החיסכון במתכת משפיע לא על שוק אחד, אלא על כל מערכת ההוצאות התקציביות.

ממה באמת מורכבת עלות הבנייה

לעיתים קרובות נשמע הטיעון: «בלי פלדה זולה הדיור יהפוך לבלתי נגיש».
העובדות מראות תמונה אחרת.

המבנה הממוצע של עלות הבנייה בישראל נראה כך:

חומרים — 45–55%, מהם:
— פלדה ומבנים מתכתיים — 8–12%;
— בטון ומלט — 15–20%;
— גימור — 8–12%;
— מערכות הנדסיות — 7–10%.

כוח עבודה — 20–25%.
קרקע, היתרים ורגולציה — 15–25% (במיוחד במרכז הארץ).
מימון, ריביות, ביטוח וסיכונים — 10–15%.

גם עם עלייה של 25–30% במחיר הפלדה, ההשפעה הישירה על עלות הדיור היא 2.5–3%, ועם גורמים עקיפים — עד 5–7%.

זה מורגש.
אבל זה לא קריסה מערכתית.

האם יש חלופות אמיתיות לפלדה הרוסית

יש חלופות לפלדה הרוסית. השאלה היא שכל אחת מהן דורשת או מחיר גבוה יותר, או לוגיסטיקה מורכבת יותר, או סטנדרטים מחמירים יותר וחוזים ארוכי טווח. אם ישראל הייתה רוצה לצמצם או להפסיק את רכישת הפלדה הרוסית, יש לה כמה כיווני תחליף — אף אחד מהם לא אידיאלי, אבל כולם ריאליים.

התסריט הראשון — הרחבת הרכישות במדינות האיחוד האירופי: גרמניה, איטליה, ספרד, וכן מספר יצרנים מזרח-אירופיים. הפלדה האירופית משתלבת היטב ברכש ממשלתי שקוף, קלה יותר מבחינת תאימות ואינה נושאת סיכוני סנקציות. החיסרון העיקרי ברור: לפי הערכות תעשייתיות, פלדה כזו עשויה להיות יקרה יותר מהרוסית בכ-40–60 אחוזים. החיסרון השני — אינרציה חוזית: המפעלים האירופיים עובדים לרוב על חוזים ארוכים ופחות גמישים בצרכים תשתיתיים דחופים.

התסריט השני — הגדלת חלקם של המשלוחים האסיאתיים, בראש ובראשונה מהודו. זה יכול לספק כמויות גדולות ומחיר פוטנציאלי רך יותר מאשר באירופה, אך יקר יותר מהרוסית. בפועל יהיה צורך לקחת בחשבון לוגיסטיקה ימית ממושכת, צורך באישור נוסף והתאמה לתקנים ישראליים. כתוצאה מכך חלק מה”חיסכון” נאכל לעיתים קרובות על ידי זמני המשלוח והעלויות הנלוות, במיוחד אם מדובר בפרויקטים גדולים שבהם עיכוב יקר יותר מהמתכת עצמה.

האפשרות השלישית — שימוש במוצרי מתכת סיניים בקטגוריות מסוימות שבהן הדרישות למאפיינים מדויקים ואישור פשוטות יותר. זה אפשרי מבחינה טכנית, אבל השוק מתייחס לתסריט זה בזהירות: האיכות אינה אחידה, האישור עשוי להיות ארוך, והסיכונים הפוליטיים והמסחריים מעלים את מחיר חוסר הוודאות. עבור פרויקטים ממשלתיים ותשתיתיים זה בדרך כלל קריטי.

תסריט נפרד — אוקראינה כחלופה אסטרטגית ומשמעותית מבחינה מוסרית. עד 2022 המטאלורגיה האוקראינית הייתה ספקית בולטת לאזור. תיאורטית ישראל יכולה הייתה לתמוך באספקות האוקראיניות ולציין אותן כעדיפות, אך בטווח הקצר נותרות מגבלות: מלחמה, נזק למפעלים, קשיי לוגיסטיקה ואי סדירות בכמויות. כיוון זה ריאלי כחלק משילוב, אך לא כתחליף יחיד.

ורק לאחר ציון החלופות המערכתיות יש להזכיר את טורקיה — עם הסתייגות חשובה. בעבר טורקיה הייתה אחד המקורות הגדולים ביותר לפלדה לבנייה עבור ישראל: בשנים מסוימות המוצרים הטורקיים היוו עד 25–35 אחוזים מיבוא הברזל ופלדה אחרת, כלומר מדובר היה במאות מיליוני דולרים בשנה. עם זאת, לאחר 2024 ערוץ זה הפך לבלתי יציב פוליטית ולוגיסטית עקב מגבלות על סחר. גם לפני מגבלות אלו הפלדה הטורקית הייתה יקרה יותר מהרוסית בכ-20–30 אחוזים בממוצע, והיום קשה לראות בה תחליף “בסיסי”.

כך, החלופה לפלדה הרוסית אינה ספק אחד, אלא שילוב של מקורות: חלק — מהאיחוד האירופי (תאימות ואיכות), חלק — מהודו (כמויות), רכישות נקודתיות — מסין (כאשר אפשרי), ואוקראינה — ככיוון אסטרטגי שניתן לתמוך בו בחוזים. המחיר כמעט בלתי נמנע יעלה, אך זו כבר לא תהיה שאלה של “האם יש בחירה”, אלא שאלה של “איזה מודל בחירה ישראל מוכנה לקבל”.

כך, הוויתור על הפלדה הרוסית אינו אומר היעדר בחירה. הוא אומר מעבר לשילוב של מקורות יקרים יותר, מורכבים יותר, אך פוליטית ובעלת מוניטין בטוחים יותר, בדיוק כפי שעשו כבר האיחוד האירופי, ארצות הברית וכל שאר הדמוקרטיות בעולם.

כיצד מתבצעים התשלומים, למרות הסנקציות

הסנקציות על מערכת הבנקאות הרוסית קשות, אך לא מוחלטות. לא כל הבנקים מנותקים מהתשלומים הבינלאומיים, והמשטרים של האיחוד האירופי וארצות הברית שונים.

בפועל משתמשים ב:
— מתווכים במדינות שלישיות;
— מטבעות חלופיים;
— שרשראות תשלום מרובות שלבים;
— מבני סחר שאינם נמצאים רשמית תחת סנקציות.

מבחינה משפטית, תכניות כאלה מותרות. מבחינה כלכלית — הן אומרות דבר אחד: הכסף מגיע ליצרן הרוסי, ולאחר מכן — לתקציב.

מי תמך בסנקציות — ומי נשאר בצד

הסנקציות נתמכו על ידי כל המערב הדמוקרטי.
אליהן לא הצטרפו איראן, ונצואלה, סוריה … סין, הודו, ברזיל, טורקיה ורוב מדינות אסיה ואפריקה.

אבל בקרב הדמוקרטיות הליברליות המפותחות המצב שונה.

ישראל – הדמוקרטיה היחידה מחוץ לקונצנזוס הסנקציות

ישראל נשארת הדמוקרטיה הליברלית המפותחת היחידה, הקשורה באופן הדוק לארצות הברית ולמערב, שלא הצטרפה רשמית לסנקציות נגד רוסיה.

זה אומר שהמסחר, כולל יבוא הפלדה, נשאר חוקי.
אבל זה גם אומר שחלק מהכנסות המטבע של רוסיה ממשיכות להיווצר בזכות משלוחים כאלה.

מאז 2022 רוסיה הרוויחה מאות מיליארדי דולרים מייצוא. המטאלורגיה מביאה עשרות מיליארדי דולרים בשנה — כסף שהולך לתקציב, ממנו ממומנת המלחמה נגד אוקראינה ושיתוף הפעולה של מוסקבה עם איראן, חיזבאללה וחמאס.

מחיר המטר המרובע ומחיר העמדה

הוויתור על הפלדה הרוסית לא היה עוצר את הבנייה בישראל. הוא היה מייקר אותה — בכמה אחוזים.

אבל השאלה כבר לא בחשבונאות.

חיסכון בעלות הדיור והתשתיות בזכות מסחר עם מדינה תוקפנית — זו בחירה פוליטית ומוסרית. אי אפשר להסתיר אותה מאחורי הנוסחה «הכל חוקי».

בדיוק הבחירה הזו נמצאת היום במרכז הדיון הציבורי.

כיצד אירופה וארצות הברית מסתדרות בלי הפלדה ה”רוסית הזולה” — ומדוע עבור הדמוקרטיות הבחירה המוסרית התבררה כחשובה יותר מהמחיר

לאחר 2022 מדינות האיחוד האירופי וארצות הברית עמדו בפני אותה בחירה כמו ישראל. הפלדה הרוסית הייתה זולה, מוכרת ומובנת טכנולוגית. הוויתור עליה משמעותו הייתה עלייה בעלות הבנייה, לחץ על תקציבי התשתיות ואי שביעות רצון של העסקים.

עם זאת, האיחוד האירופי וארצות הברית הלכו על הצעד הזה במודע.

באירופה נאסר יבוא הפלדה הרוסית בהדרגה, החל מהאביב של 2022. לפיצוי על המחסור הופעלו שלושה מנגנונים.

• הראשון — הפצת הייצור הפנימי: מפעלי המטאלורגיה האירופיים קיבלו תמיכה ממשלתית, סובסידיות לאנרגיה והזמנות מובטחות.
• השני — גיוון היבוא: דרום קוריאה, יפן, חלקית הודו.
• השלישי — קבלת מחיר גבוה יותר זמנית כגורם הוצאה מוצדק פוליטית.

בארצות הברית המצב היה דומה. וושינגטון כבר הייתה בעלת מטאלורגיה מפותחת משלה, אך עדיין נתקלה בעליית מחירים בפרויקטים תשתיתיים. התשובה הייתה מערכתית: תוכניות פדרליות, כמו Infrastructure Investment and Jobs Act, כללו במפורש עלות חומרים גבוהה יותר כעלות מקובלת עבור עמדה אסטרטגית ומוסרית. בהסברים הרשמיים לתוכניות הודגש: חיסכון המושג בזכות מסחר עם תוקפן נחשב לבלתי מקובל.

חשוב לציין: לא האיחוד האירופי ולא ארצות הברית טענו שהוויתור על הפלדה הרוסית “לא עולה כלום”. הוא עלה כסף. אבל עלייה זו בהוצאות הוכרה כחלק מהאחריות של הדמוקרטיות, ולא כטעות.

כאן עובר קו ההבדל המרכזי. עבור הדמוקרטיות המערביות הסנקציות נחשבו לא רק ככלי לחץ, אלא גם כאישור פומבי של ערכים. ההפסדים הכלכליים הוכרו כקבילים, כי האלטרנטיבה הייתה שותפות — ישירה או עקיפה — במימון המלחמה.

מה יכול היה לעשות ישראל בלוגיקה זו

ישראל לא נמצאת במלכודת כלכלית ייחודית. חלופות קיימות, השוק כבר מכיר אותן. מדובר לא בניתוק חד, אלא בהחלטה פוליטית.

ישראל יכולה הייתה:
— להכריז על וויתור הדרגתי על הפלדה הרוסית עם תקופת מעבר;
— לקבוע עדיפות לאספקות מהאיחוד האירופי, הודו, אוקראינה, ספקים חלופיים אחרים;
— לכלול עלייה בעלות הפרויקטים התשתיתיים כעמדה ממשלתית מודעת;
— להכניס שקיפות ברכש הממשלתי, שבה מקור המתכת הופך לפרמטר פומבי;
— לסנכרן את ההגבלות המרכזיות עם שותפים באיחוד האירופי ובארצות הברית ללא חבילת סנקציות “מלאה” פורמלית.

אף אחד מהצעדים הללו לא היה אומר משבר כלכלי מיידי. הם היו אומרים הכרה בכך שלמדינה דמוקרטית יש משמעות למקור הכסף והחומרים.

בדיוק כך פעלו אירופה, ארצות הברית וכל שאר הדמוקרטיות בעולם: לא כי זה היה זול, אלא כי זה נחשב לנכון.

בזה טמון ההבדל בגישות: מחיר הפלדה באמת נמדד באחוזים. אבל מחיר הבחירה המוסרית — באמון, במשקל פוליטי וביכולת להסביר לבעלי ברית מדוע “הכל חוקי” התברר כחשוב יותר מהלחץ הכללי על התוקפן.

עבור ישראל, הדיון הזה אינו על סיסמאות, אלא על סטנדרטים: מה המדינה רואה כמקור חיסכון קביל בתנאי מלחמה, כאשר רוסיה פועלת במקביל עם איראן והפרוקסים שלה. ובדיוק בגלל זה השאלה על מקור הפלדה הופכת לשאלה על עמדה. נאנווסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency