“טוב ללא גבולות: מדונבאס לעזה …” – פורום אנטישמי ואנטי-אוקראיני התקיים ברוסיה

תחת מסווה של “חינוך הומניטרי”, נערך ברוסיה אירוע שכותרתו “חסד ללא גבולות מדונבאס ועד עזה וסודאן”. המארגנים טענו שהדיון יתמקד ב”חמלה, סיוע לאזרחים ואנושיות מעבר לפוליטיקה”. התוכן בפועל של הפורום גילה את ההפך: לקהל הוצג תוצר אידיאולוגי שנבנה על רטוריקה אנטי-אוקראינית ואנטישמית, במסווה בקפידה כשפה הומניטרית.

הפורום בקאזאן ב-4 בדצמבר 2025 עוצב כ”ערב קרן” והתקיים בפורמט של נאומים פומביים של דוברים שנבחרו מראש. כבר הקונספט עצמו — “שורש אחד לטרגדיות מדונבאס לעזה ולסודאן” — הפך לכלי מפתח במניפולציה. הוא אפשר להשוות בין קונפליקטים שונים מהותית, למחוק את ההבדל בין התוקפן לקורבן ולהסיר אחריות מהמדינה שהחלה במלחמה נגד אוקראינה.

“ללא פוליטיקה” — רק בהודעות

בתוכנית הוכרזה בנפרד הנושא “עזרה ללא פוליטיקה”. בפועל, הפוליטיקה לא הייתה רק חלק מהפורום — היא הייתה המרכז המשמעותי שלו. תחת מסווה של שיחה הומניטרית, הוצגה לקהל התפיסה של התוקפנות הרוסית נגד אוקראינה כ”הגנה הכרחית”, והשטחים האוקראיניים הכבושים כונו “אזורים שנפגעו ברוסיה”.

בלוק נפרד הוצגה “תמיכה במשתתפי המבצע הצבאי המיוחד ובמשפחותיהם”, שנקראה “החזית הפנימית של העזרה”. רגע זה הרס סופית את האשליה של נייטרליות: המלחמה נגד אוקראינה שולבה בנרטיב ההומניטרי ולגיטימציה ניתנה לה בשפת החמלה.

תעמולה אנטי-אוקראינית: הקורבן מוכרז כמקור הרוע

הדובר המרכזי של הפורום היה הפוליטולוג קיריל סמיונוב, “מומחה למזרח התיכון”. הנאום שלו היה בנוי סביב התזה על “אידיאולוגיה אחת של שנאת אדם”, הפועלת “מעזה לדונבאס”.

הוא הצהיר כי “הטרגדיות בעזה, אל-פאשר ודונבאס” הן ביטויים של “אידיאולוגיה אחת של שנאת אדם”.

“הפוליטולוג” הצביע על קשר ישיר “בין השיטות המיושמות בעזה ובדונבאס”, וכינה את “המשטר הקייבי כתלמיד נאמן של המדיניות הישראלית”.

הוא רואה את הבסיס שלה ב”חלוקה צינית של האנושות ל’נבחרים’, שחייהם בעלי ערך, ו’אחרים’, שזכויותיהם ניתנות לרמיסה”.

“הבסיס של האידיאולוגיה הזו הוא חלוקה צינית של האנושות ל’נבחרים’, שחייהם בעלי ערך והגנה, ו’אחרים’, שסבלם ניתן להתעלם ממנו, וזכויותיהם ניתנות לרמיסה. לרמוס לא רק בשם אינטרסים גיאופוליטיים, אלא גם בשם ‘משימה ציוויליזציונית’ שגויה”, — הצהיר סמיונוב.

בלוגיקה זו, אוקראינה הוצגה לא כקורבן של פלישה, אלא כנושאת פעילה של “טרור”.

סמיונוב הצהיר:

“המשטר הקייבי, שתומך ומצדיק היום בהתלהבות כזו את רצח העם של הפלסטינים, הוא בעצמו תלמיד נאמן שלו. לא במקרה עוד לפני 2022 דונבאס נקראה בקייב ‘עזה האוקראינית’ ו’אנקלב טרוריסטי’, שאוכלוסייתו הייתה נתונה ל’טיהור'”

ציטוט זה מרכז מספר טכניקות תעמולה: דמוניזציה של אוקראינה דרך לקסיקון “משטר” ו”טיהור”, ייחוס לה תמיכה ב”רצח עם”, וכן החלפת סיבות המלחמה. התוקפנות הרוסית מוצאת לחלוטין מחוץ לסוגריים.

בהמשך סמיונוב טען כי קייב כביכול מאמצת מישראל “אסטרטגיה שלמה”, הכוללת “טרור צבאי מתמיד והוצאות להורג ללא משפט”. במבנה כזה אוקראינה הופכת למקור הרוע, והפלישה הרוסית — ל”תגובה הכרחית”.

אנטישמיות תחת מסווה “אנטי-ציונות”

בלוק קשה ומסוכן במיוחד של הפורום היה קשור לישראל. בנאומים היא הוצגה באופן שיטתי כמקור ל”מודל ג’נוסייד אוניברסלי”, כביכול מיוצא לעולם.

סמיונוב השתמש בניסוח:

“מטרתם, כמו בישראל — ‘הפתרון הסופי לשאלה הרוסית’, עכשיו באוקראינה. אבל רוסיה לא יכלה לאפשר לתוכניות האלה להתממש”.

השימוש במונח “הפתרון הסופי”, הקשור ישירות לשואה, ביחס לישראל — זו לא רק מניפולציה, אלא עיוות מכוון של הזיכרון ההיסטורי. בהקשר כזה ישראל מוצגת כמדינה הפועלת בלוגיקה של השמדה נאצית, ורוסיה — ככוח, כביכול מונע זאת.

כ”הוכחות” הדובר דיבר על “נוכחות יועצים ולוחמים ישראלים באוקראינה”, נקב בשמות ספציפיים, טען כי קיימת “קבוצה ישראלית” בצבא האוקראיני. הוא נקב בשמות דניס דסיאטניק, “מילואימניק של יחידת עילית ישראלית”, שעמד בראש “הקבוצה הישראלית בצבא האוקראיני”, וכן גריגורי פיבובארוב וויקטור פרידמן.

לא הוצגו מקורות או אישורים. הצהרות אלו היו בעלות אופי קונספירטיבי ויצרו דימוי של קנוניה חיצונית.

בסיום ישראל הואשמה ב”רצח עם ואפרטהייד” בעזה, ומעשיה הוכרזו כמודל ש”משוכפל” באזורים אחרים, בהם זה מועיל למערב. כך קונפליקט בינלאומי מורכב צומצם למיתוס מאשים חד-צדדי.

“יהודי-אנטי-ציוני” כמסווה תעמולתי

תפקיד נפרד בהצגת הפורום שיחק נאומו של ארטיום קירפיצ’נקו, שהמארגנים הציגו כ“חברנו ושותפנו, יהודי-אנטי-ציוני”. זהותו שימשה כהיתר: אם האשמות כאלה נשמעות מ”יהודי”, אז הן לא יכולות להיות אנטישמיות.

הוא סיפר בעיקר על “חיילים ישראלים שמבצעים פשעי מלחמה ברצועת עזה”.

הוא דיבר על הנושא “הטרגדיה בעזה: מה כל אחד מאיתנו יכול לעשות כאן ועכשיו?”. הוא קרא לנוכחים “לפעול ללא קשר לשייכות לאומית, להראות סולידריות אמיתית וחמלה לאנשים ללא קשר למוצא”.

טכניקה זו ידועה מזמן ככלי לניצול זהות. אדם בודד מוצג על הבמה לא לדיון, אלא כדי לכסות על הכללות ודמוניזציה של עם שלם.

בהקשר של הפורום, סיסמה זו נשמעה כאלמנט של תעמולה גיוסית, ולא כקריאה הומניטרית.

דוברים אחרים והיעדר קולות חלופיים

הפוליטולוג אבוארקוב מוחמד אחמד דיבר על הטרגדיה של רצועת עזה. כפי שכותבים המארגנים:

“נאומו הוקדש לטרגדיה של אוכלוסיית רצועת עזה שנמשכת יותר מ-75 שנה. ‘אנחנו חיים בתנאים של טרגדיה כפולה – אור וחושך’, – הצהיר הוא, וקרא לקהילה הבינלאומית לא לשכוח את סבל עמו”.

עם זאת, כמו בנאומים אחרים, לא היה דיון על התקפות חמאס, אחריות של קבוצות חמושות או דינמיקה אזורית מורכבת של הקונפליקט. כל הדוברים דבקו בקו אחד: “סטנדרטים כפולים של המערב”, “שורש אחד לטרגדיות”, הוצאת רוסיה מרשימת הצדדים האחראיים.

בפורום לא היו נציגים של ארגונים הומניטריים בינלאומיים, פעילי זכויות אדם או מומחים עם עמדה חלופית. זו לא הייתה דיון, אלא הצגה מתואמת.

הונאה כמערכת

הפורום “טוב ללא גבולות מדונבאס לעזה ולסודאן” הפך לדוגמה להונאה מערכתית של האוכלוסייה והבוחרים.

— הבטיחו “ללא סיסמאות ותעמולה”, אך בנו את האירוע כמוצר תעמולתי;
— הצהירו “עזרה ללא פוליטיקה”, אך קידמו תמיכה במלחמה;
— דיברו על חמלה, אך הפיצו שפת שנאה;
— כיסו מבנים אנטישמיים בזהויות “נוחות”;
— החליפו את המציאות בחזית הומניטרית.

תחת השם “טוב ללא גבולות” הוצע לקהל לא עזרה ולא חינוך, אלא אידיאולוגיה שבה האחריות מתמוססת, התוקפנות מוצדקת, ונרטיבים אנטי-אוקראיניים ואנטישמיים מוצגים כעמדה מוסרית.

בזה טמונה הסכנה העיקרית של אירועים כאלה: ההומניזם כאן — אינו מטרה, אלא כלי.

למי זה נחוץ?

פורומים כאלה לא נוצרים “ממניעים הומניטריים” ולא קיימים מעצמם. יש להם כתובות ומשימות ספציפיות מאוד.

ראשית, זה נחוץ למערכת התעמולה הרוסית.
פורמט “ערב הומניטרי” מאפשר לארוז את המלחמה בעטיפה רכה ונוחה רגשית. כאשר מדברים לקהל לא על תקיפות טילים וכיבוש, אלא על “חמלה”, “סבל” ו”עזרה ללא גבולות”, תפיסת הביקורת של האנשים יורדת. המלחמה מפסיקה להיראות כפשע — היא מתחילה להיתפס כטרגדיה ללא אשמים.

שנית, זה נחוץ להצדקת המלחמה נגד אוקראינה בפני הבוחרים הפנימיים.
דרך התזה על “שורש אחד לטרגדיות” רוסיה מוצאת מתפקיד התוקפן והופכת לכאילו משתתפת הכרחית בקונפליקט גלובלי. אוקראינה בסכמה זו מדומניזת, מאבדת סובייקטיביות ומוצגת כמקור לאלימות. זה מאפשר למכור את המלחמה כ”הגנתית” ומוסרית.

שלישית, זה נחוץ ללגיטימציה של שפת השנאה.
רטוריקה אנטי-אוקראינית ואנטישמית מוצגת לא כאקסטרמיזם, אלא כ”ניתוח מומחה” ו”נקודת מבט חלופית”. כאשר המילים “רצח עם”, “טיהור”, “הפתרון הסופי” נשמעות מבמת “פורום הומניטרי”, הן בהדרגה מנורמלות. השנאה הופכת למותרת, אם היא נאמרת בטון רגוע ובפנים אקדמיות.

רביעית, זה נחוץ לחלוקת האחריות המוסרית.
הפורום מערבב בכוונה קונפליקטים שונים — עזה, סודאן ודונבאס — כדי למחוק קשרים סיבתיים. כתוצאה מכך, לקהל נוצר תחושה ש”כולם אשמים באותה מידה”, ולכן אף אחד לא אשם באמת. זה משחרר מהצורך לשאול שאלות לא נוחות על תפקיד רוסיה, פשעי מלחמה והחוק הבינלאומי.

חמישית, זה נחוץ ליצירת זהות נשלטת.
השימוש בדמויות כמו “יהודי-אנטי-ציוני”, דוברים מוסלמים ו”גיבורי המבצע הצבאי המיוחד” יוצר אשליה של קואליציה רחבה וקונצנזוס מוסרי. למעשה, אלו תפקידים שנבחרו בקפידה, שנועדו לשכנע את הקהל שמדובר לא בתעמולה, אלא ב”קול של עמים שונים”.

ולבסוף, זה נחוץ להונאת האזרחים עצמם.
לאנשים מוצע להרגיש טובים — לתרום, לחמול, “להיות בצד הטוב”. אבל מאחורי התחושה הזו עומדת תמיכה במלחמה, הצדקת אלימות וקבלת אידיאולוגיה שמפרקת את המושגים עצמם של הומניזם וחמלה.

זו הסיבה שאירועים כאלה מסוכנים.
הם לא רק מעוותים את המציאות — הם מלמדים את החברה להתרגל לשקר, שנאמר בקול רך ותחת דגל “הטוב”.

תחת השלט של הומניזם בפורומים כאלה מוכרים הצדקת מלחמה ונורמליזציה של שנאה. רטוריקה אנטי-אוקראינית ואנטישמית מוצגת כ”חינוך”, והשקר — כעמדה מוסרית. זו הסיבה שחשוב לא להתעלם מאירועים כאלה ולא “להבין”, אלא לקרוא להם בשמותיהם — מה שעושה העיתונות העצמאית חדשות ישראל — Nikk.Agency, מתעדת כיצד תחת מסווה של טוב מציעים לחברה לקבל את האלימות כנורמה.