התוכנית “השלום” החדשה של ארה”ב וצוות טראמפ: מדוע אוקראינה חשה דאגה במקום הקלה

לפעמים גורלה של מדינה שלמה מתמצה במסמך של כמה עמודים. בנובמבר 2025, המסמך הזה הפך לתוכנית בת 28 סעיפים ל”הסדר שלום”, שלפי דיווחים בתקשורת האמריקאית, צוות דונלד טראמפ הכין כבסיס למשא ומתן בין אוקראינה לרוסיה.

על הנייר הכל נראה מסודר: הפסקת אש, קו שליטה, משא ומתן מאוחר יותר.
אבל אם מקשיבים לפרטים, מתברר: לא מדובר בשלום, אלא בשקט שרוצים להציג כשלום.
ואוקראינה מרגישה זאת אינטואיטיבית — כמו אדם שכבר פעם אחת סמך על הבטחות, ואז עמד תחת הפגזות.

מלחמה כרקע שבו מציעים “פשרה”

שנה שלישית שהערים האוקראיניות חיות עם סירנות במקום פעמונים. אנשים למדו להבחין בין סוגי פיצוצים בדיוק כמו שהבחינו בעבר בתחזית מזג האוויר.

ובדיוק ברגע זה, כשהחורף שוב מושך את החזית צפונה ומזרחה, הבמה הפוליטית האמריקאית מציעה הצעה שהיו רוצים לקרוא לה “שלום”, אבל יוצא — “הפסקה”.

תוכנית טראמפ הפכה לחדשות היום — אבל לא לחדשות של תקווה.

מה בדיוק מציעים לאוקראינה

הסעיפים הידועים כיום נראים כך:

1. קיבוע קו השליטה בפועל.
כלומר — הכרה בכך שהשטחים הכבושים נשארים תחת רוסיה לפחות עד “המשא ומתן הבא”.

2. דונבאס — מחוץ למסגרת החזרה “בשלב זה”.
למעשה — אובדן מחוזות בתמורה להפסקה.

3. קרים מוצא מהדיון.
השאלה פשוט מוצאת מהנוסחה.

4. אוקראינה צריכה לוותר על הקורס לנאט”ו.
זו מכה לא למדיניות — אלא לאסטרטגיית ההישרדות.

5. ערבויות ביטחוניות — מעורפלות, ללא מנגנון.
הבטחות במקום הגנה.

שכבה מדאיגה חדשה: שפה והכנסייה הרוסית האורתודוקסית — כנושאים ש”בטעות” מתחילים להופיע

יש עוד פרט אחד שוושינגטון לא מציינת, אבל הוא מוזכר יותר ויותר בכמה מדיה ובמות אנליטיות — במיוחד אלו שנקראות במוסקבה.
והדיבור הוא על שני נושאים רגישים ביותר:

1. מעמד השפה הרוסית,

2. מצב הכנסייה הרוסית האורתודוקסית והכנסייה האוקראינית האורתודוקסית במוסקבה באוקראינה.

סעיפים אלו לא נכללים בגרסאות שפורסמו או דלפו של המסמך בן 28 הסעיפים.
עם זאת, כמה פרסומים מציגים מידע כאילו נושאים אלו עשויים להופיע ב”חבילת הומניטרית”, מחוץ להסכם הראשי, כשלב הבא במשא ומתן.

ההצגה רכה — “זכויות לשפה האם”, “ערבויות לחופש דת”, “התחשבות באינטרסים של אזרחים דוברי רוסית” — אבל כל מי שמכיר את הדיפלומטיה הרוסית מבין:
בדיוק תחת ניסוחים כאלה מנסה מוסקבה במשך שנים רבות לדחוף להחזרת השפעת הכנסייה הרוסית האורתודוקסית והעלאת מעמד השפה הרוסית.

בכמה פרסומים זה מוצג כאילו שאלת השפה והכנסייה הרוסית האורתודוקסית אינה חלק מהתוכנית הראשית, אבל “עשויה להיכלל מאוחר יותר”, אם קייב תסכים לוויתורים טריטוריאליים משמעותיים.

אוקראינה רואה בכך חזרה ישירה על ההיגיון של “מינסק”:
קודם — קו החזית,
אחר כך — דרישות פוליטיות,
ורק אז — ניסיון לשלב שפה, כנסייה, חנינה לשתפי פעולה ומעמדות מיוחדים בסעיפים מחייבים.

זו הסיבה שכל רמז לשפה הרוסית והכנסייה הרוסית האורתודוקסית מעורר תגובה כה חזקה:
אוקראינה מבינה שוויתור על שטח עשוי להוביל ללחץ גם בנושאים אלו — “בחבילה”.

מדוע זה מעורר דאגה

בקייב מבינים היטב: הפסקה — זה לא שלום.
הסכם שברירי — זה לא הגנה.
ומדינה שעברה את השנים 2022–2025 לא יכולה להרשות לעצמה את המותרות של אמון.

המכון לחקר המלחמה מזהיר:
תוכנית כזו לא מפסיקה את המלחמה — היא מעבירה אותה למאוחר יותר, נותנת לרוסיה זמן לשקם את הצבא, להפעיל מחדש את ייצור הטילים ומחזורי הגיוס.

אוקראינה כבר עברה את זה.
והלקח היה כואב מדי כדי לחזור עליו.

הפסקה — לפעמים נשימה לפני מכה

הפוליטיקה אוהבת את המילה “פשרה”.
אבל פשרה אפשרית בין שווים.

בתוכנית המוצעת אוקראינה מקבלת חובות,
ורוסיה — חלון הזדמנויות.

מוסקבה לא נותנת דבר בתמורה — לא שטחים, לא ערבויות, לא הפסקת התקפות.

שלום שנבנה על ויתורים לתוקפן תמיד הופך רק לחימום לפני מלחמה חדשה.
זה חל גם על סעיפים צבאיים וגם על “רכים” — שפה, כנסייה, מעמדות תרבותיים.

פוליטיקת עייפות: כשאת המלחמה רוצים “לכבות”, ולא לפתור

יש תחושה שהעולם הפך נוח לא לפתור את הסכסוך, אלא פשוט להנמיך את עוצמת החדשות עליו.
עייפות המערב — אמיתית.
שינוי השלטון בארה”ב — אמיתי.
והרצון לסמן “תהליך שלום החל” — גם כן.

אבל אוקראינה לא יכולה לחיות לפי מחזורי לוח השנה של בחירות זרות.
בשבילה כל “פשרה” — זה בתים של מישהו, משפחות ועתיד.

גיאופוליטיקה אחרי 2022

העולם מזמן הפסיק להיות כפי שהיה.
אוקראינה הוכיחה שגם מדינה ללא משאבים גדולים יכולה להחזיק חזית מול מכונת מלחמה גדולה.
מציאות זו אינה תואמת נוסחאות שבהן נותנים לתוקפן הפסקה, ולקרבן — תנאים.

אם תוכנית טראמפ מניחה קיבוע שטחים לרוסיה, ויתור על נאט”ו, ו”חבילה הומניטרית” אפשרית, אז זה לא שלום — זו ניסיון לשכתב את כללי הביטחון הבינלאומי.

מה יהיה הלאה: שני תרחישים

תרחיש 1: אוקראינה מסכימה לתוכנית

• מאבדת שטחים.

• מקבלת איום של מתקפה חדשה תוך 1–2 שנים.

• פותחת דלת לדרישות אידיאולוגיות של מוסקבה.

• למעשה — מקבעת שלום חלש שלא יחזיק מעמד.

תרחיש 2: אוקראינה מסרבת

• המלחמה נמשכת.

• ארה”ב עשויה ללחוץ.

• רוסיה מגבירה את ייצור הנשק.

• אבל אוקראינה שומרת על סובייקטיביות וקו אסטרטגי.

דווקא בתרחיש השני יש למדינה סיכוי לשמור על עתיד, ולא רק על הווה.

השלום צריך להיות הוגן, אחרת הוא מתמוטט

28 סעיפים — אינם מתכון לשלום.
זהו מסמך שנכתב בלוגיקה של “בואו נרגיע את הסכסוך”, אבל לא בלוגיקה של צדק.

אוקראינה למדה מזמן: שלום אינו אפשרי אם לא מתחשבים באמת.
והאמת כאן פשוטה:

— אי אפשר להחליף שטח בהבטחה;
— אי אפשר להכניס את הקרמלין לשדה התרבותי דרך “זכויות השפה”;
— אי אפשר להחזיר את השפעת הכנסייה הרוסית האורתודוקסית תחת מסווה של “ערבויות דתיות”;
— אי אפשר להשאיר לתוקפן מרחב למכה הבאה.

שלום — זה לא הפסקה.
שלום — זה כשהאיום נעלם, ולא נדחה.

אוקראינה יודעת זאת טוב מדי.