“רוסיה לא חיה במציאות, אלא בעולם דמיוני. ורק כשיפגעו בה – היא לא תעצור” – האנליסט הישראלי יגאל לוין

14 באוקטובר 2025, אנליסט צבאי ישראלי וקצין מילואים של צה”ל יגאל לוין, יליד אודסה, פרסם בערוץ הטלגרם שלו ניתוח שעורר סערה בקרב המומחים. הוא נגע בו זמנית בנאט”ו, רוסיה ובכל הגישה המערבית למלחמה — חשף את מה שלדעתו מונע מהעולם המתורבת להבין באמת את האויב. הפוסט שלו הפך למסה פילוסופית על התהום התרבותית בין המערב לרוסיה.

מערכת נאנובוסטי מציינת: בפוסטים המקוריים יגאל לוין משתמש בשפה חדה, רגשית ולעיתים לא מצונזרת. בפרסום זה הטקסט הותאם תוך שמירה על המשמעות והטיעונים, אך ללא שפה גסה, כדי להעביר את עמדתו בפורמט אנליטי ולא פולמוסי.

“המערב מתנהג כאדון. ורוסיה — כברבר שמבין רק מכה”

לוין מתחיל בהצהרת המזכיר הכללי החדש של נאט”ו מארק רוטה, שהסביר מדוע הברית לא מפילה מטוסים רוסיים גם לאחר פרובוקציות.
רוטה אמר:

“נאט”ו חזק פי כמה, ולכן אין צורך להראות כוח”.

ללוין זה לא ביטוי של חוכמה, אלא טעות הנובעת מאי הבנת טבע האויב.

“זו חשיבה של אדון אציל, — הוא כותב. —
כשאתה חזק יותר, אתה יכול להרשות לעצמך סלחנות.
אבל הרוסים תופסים זאת לא כנדיבות, אלא כחולשה”.

הוא משווה את המנטליות הרוסית להתנהגות של שבט, שעבורו כוח הוא השפה היחידה שראויה לכבוד.

“המערב רואה את עצמו מעל. אבל הברבר לא מכבד את מי שלא מכה.
עבורו שתיקה היא סימן לפחד.
לכן, כשנאט”ו אומר ‘אנחנו לא רוצים הסלמה’, הקרמלין שומע: ‘אנחנו מפחדים’.”

“הרוסים חיים בעולם דמיוני — ומאמינים בו”

לוין טוען שהמפתח להתנהגות הרוסית הוא בתופעת “להיראות ולא להיות”.
זו לא רטוריקה, אלא מבנה חשיבה.

“הרוסי לא חי במציאות.
הוא חי בעולם דמיוני, שבו חשוב לא איך הדברים באמת, אלא איך הם נראים.
הכל — מהשלטון ועד לפרטים הקטנים — כפוף למטרה אחת: ליצור מראית עין של גדולה”.

הוא מביא שרשרת של תצפיות שנאספו במהלך שנים של עבודה עם מומחים צבאיים ופוליטיים:
— בצבא הרוסי “הדוחות נכתבים עבור הממונים”,
— בתעשייה “התוצאות מחקות”,
— בתעמולה “הכל ניתן להצדקה אם התמונה יפה”.

“זה כמו לחיות בתיאטרון, שבו אפילו הלכלוך מתחת לרגליים הוא תפאורה.
שבו אפשר לדבר על ‘עם גדול’, בעמידה על עצמות אזרחיך, ובכל זאת להרגיש גאווה.”

לוין מדגיש ש“להיראות” הפך עבור רוסיה לא רק להרגל — זהו מנגנון הישרדות.

“אם הרוסי יודה שהוא חי בהריסות, שניצחונותיו נקנו בדם, שתרבותו משנית, — הוא יהרוס את זהותו.
לכן הוא לא יכול להיות כנה.
הוא צריך להאמין באשליה כדי לחיות”.

מהצאר ועד פוטין — מאה שנה של שקרים ומסכות

לוין מראה שמנגנון זה לא התחיל עם פוטין.
הוא שורשיו במבנה האימפריה עצמה:

“כפרי פוטיומקין — לא אנקדוטה היסטורית, אלא מסורת לאומית.
צושימה, צ’רנוביל, בסלאן — אלו לא אסונות מקריים, אלא תוצאה מתבקשת של תרבות ההצגה”.

הוא מוסיף:

“בישראל בטיחות היא דת.
ברוסיה — בדיחה.
כי שם הבטיחות לא נראית במצעד. והמצעד — זה הכל”.

לדברי לוין, ברוסיה אפילו ההיסטוריה נכתבת מחדש למען המראית עין:

“ניצחונות מצוירים, תבוסות נמחקות, אויבים הופכים לבעלי ברית,
ופשעים — ל‘מעשים גבורה’.
העיקר — שהתמונה לא תתמוטט.
שיהיה הכל ייהרס, רק שהחזית תעמוד”.

“ארדואן הבין שברבר צריך מכה. ורוטה — לא”

לוין נזכר באירוע משנת 2015, כאשר נשיא טורקיה רג’פ ארדואן הפיל מטוס צבאי רוסי שחדר למרחב האווירי הטורקי.

“ארדואן לא התלבט מי חזק יותר.
הוא פשוט הכה, כדי להראות היכן הגבול.
והקרמלין הבין. רוסיה לא התקרבה יותר לטורקיה.
כי היא חשה כאב — השפה היחידה שהיא מבינה”.

הוא משווה זאת להתנהגות המערב, ש“מדבר על חוקים, כאשר האויב מכיר רק פחד”.

“המערב כל הזמן מסביר מדוע אי אפשר ‘לפרובוק את מוסקבה’.
ומוסקבה חיה מזה — היא קיימת על חשבון הפחד של אחרים”.

“המשא ומתן הטוב ביותר — הוא בעיטה מתחת לשולחן”

לוין לא קורא למלחמה, אך טוען שרכות ללא כוח — היא דרך לאסון.

“דיפלומטיה ללא שיניים — היא בקשה לתקיפה.
הגיאופוליטיקה הטובה ביותר — היא לא זו שבה מחייכים, אלא זו שבה שומרים על גבולות.
ואם צריך, מגנים עליהם לא במילים, אלא במעשים”.

הוא מסביר מדוע “הכבוד הרוסי לכוח” — אינו מטאפורה, אלא כלי ניהול.

“בתרבות שלהם מצייתים לא למי שצודק, אלא למי שמפחיד.
לכן, אם אתה רוצה שלום, היה מפחיד.”

“מתנדב רוסי יכול להינצל — אבל רק אם יפסיק להיות רוסי”

לוין כותב על רוסים שיצאו מהמערכת הזו.

“אני מכיר רבים — אנשים מוכשרים, מצפוניים, חכמים.
הם כבר לא ‘רוסים’ במובן שבו המילה נשמעת בקרמלין.
הם סחטו מעצמם את השקר האימפריאלי הזה בטיפה.
הם עזבו, לומדים, בונים חדש.
אלו אנשים שלא רוצים להיראות, אלא להיות.”

הוא סבור שלתחייה אמיתית של רוסיה יש להרוס את המיתוס האימפריאלי.

“כאשר לרוסים לא יישאר ‘עולם גדול’, ‘דרך מיוחדת’ ו‘גדולה נצחית’ — רק אז הם יוכלו להיות עם נורמלי.
אולי קטן. אבל שלהם.
ללא גולאג, ללא מלחמה, ללא סבל נצחי למען רעיון שאיש לא זוכר”.

מי הוא יגאל לוין

יגאל לוין (עברית: יגאל לוין) נולד ב-25 ביולי 1986 באודסה.
בשנת 1995 עבר עם משפחתו לישראל.
שירת בצבא ההגנה לישראל מ-2005 עד 2010, השתתף במלחמת לבנון השנייה (2006) ובמבצע “עופרת יצוקה” (2008–2009).

הפך לאנליסט צבאי ובלוגר.
מאז 2016 חי בין ישראל לאוקראינה, מנהל ערוץ טלגרם פופולרי @yigal_levin, משתף פעולה עם פרסומים אוקראיניים וישראליים.
ידוע בניתוחיו על יחסים בינלאומיים, הגנה ורפורמות צבאיות.
בין הנושאים — אסטרטגיה ישראלית, המלחמה האוקראינית, נאט”ו, הגנה קיברנטית ובריתות גיאופוליטיות.

מה זה אומר עבור ישראל ואוקראינה

בדבריו של לוין אין אנליזה קרה — זו אזהרה.
ישראל ואוקראינה, לדעתו, הן שתי מדינות שמבינות הכי טוב מה זה לחיות תחת איום.
שתיהן רגילות להגן על עצמן, אך שתיהן מאמינות במציאות ולא במראית עין.

עבור ישראל עמדתו היא תזכורת: עם דיקטטור אי אפשר לדבר בשפת האיפוק.
עבור אוקראינה — אישור לכך שכוח מוסרי וכנות חזקים יותר מהשקר האימפריאלי.

“כוח — זה לא צעקה ולא הצגה.
זו היכולת להיות אמיתי.
ורוסיה עדיין חיה בתיאטרון, שבו במקום מציאות — בובות, ובמקום אמת — מחיאות כפיים.”