יהודים מאוקראינה: מאומן לעיר הלבנה. יהודה מגידוביץ’, האדריכל הראשון של תל אביב

האדריכל הראשי הראשון של תל אביב – עיר שייעודה היה להפוך לאחת מבירות המשפיעות בעולם, היה יליד אומן יהודה מגידוביץ’, בנו של מעצב כובעי נשים מאומן בנימין צבי ועקרת הבית מאומן בשם רחל. כאשר אחד ממייסדי מדינת ישראל וראש הממשלה הראשון שלה דוד בן-גוריון בשנת 1925 ארגן קבלת פנים חגיגית לאורח המכובד ביותר, הברון רוטשילד – הוא עשה זאת בבית הכנסת הגדול של תל אביב, שנבנה על ידי יליד אומן… במדור “יהודים מאוקראינה” – יהודה מגידוביץ’ (21 בינואר 1886, אומן, אוקראינה — 5 בינואר 1961, תל אביב, ישראל).

מאומן אל העיר הלבנה: סיפורו של יהודה מגידוביץ’

באמצע המאה ה-19 חיה באומן משפחתו של הכובען בנימין-צבי מגידוביץ’. בית המלאכה שלו הדיף ריח של אדים, לבד לחוץ וסרטים טריים — ושם, בשנת 1886, נולד ילד בשם לייב, שכל תל אביב תכיר מאוחר יותר כיהודה מגידוביץ’. אמו, רחל סדובה, הייתה שומרת הבית, ואביו היה אומן שממנו הזמינו כובעים גם פקידים וגם צעירים אופנתיים. לימודים בחדר בעיירה קטנה היו התחלה טבעית לילד יהודי באותה תקופה. אבל לייב, בנוסף לתפילות ולחומש, נמשך לציורים ולצורות יוצאות דופן. שנים אחר כך, משיכה זו תוביל אותו בשנת 1903 לאודסה.

שנות אודסה: מכחול, עיפרון ואדריכלות

בתחילת המאה ה-20 הייתה אודסה עיר שבה אמנות ומסחר התמזגו בנמל הרועש. מגידוביץ’ למד אמנות באודסה, אחר כך בקייב, ואז חזר לאודסה ללמוד אדריכלות — שילוב בין אסתטיקה לחישוב הנדסי. עד 1910 כבר היה לו דיפלומה והזמנות ראשונות. כן, יהודה מגידוביץ’ למד באודסה, בין היתר במוסד חינוכי לאמנות. קרוב לוודאי (אין מקורות מהימנים המציינים היכן בדיוק למד) שהיה זה בית הספר לאמנות של אודסה עם מחלקה לאדריכלות, שם קיבל הכשרה אמנותית, ואז, כנראה, המשיך את לימודיו ב“האקדמיה לאמנויות של אודסה”, וסיים את לימודיו בערך בשנת 1910.

כך מעידים מקורות באנגלית ובעברית. באודסה הוא לא רק שרטט חזיתות. מגידוביץ’ תכנן בתים שנשאו הד לאחוזות איטלקיות וארמונות נופש צרפתיים — מותאמים, כמובן, לאקלים של אודסה ולהרגלים המקומיים. בשנת 1911 נישא לאטיל לבית פוגל, ולזוג נולדו שני בנים: רפאל מגידו ואבשלום מגידוביץ’. אבל החיים בעיר לא היו שקטים. פוגרומים, עצרות מהפכניות וקרבות ירי ברחובות אילצו את הקהילות היהודיות להתארגן להגנה עצמית. מגידוביץ’ לא עמד מנגד — השתתף בהגנה העצמית היהודית, וישנם מקורות שקוראים לו אפילו מפקד מחוזי של אחד מיחידות אלו.

1919: אודסה נפרדת

מלחמת האזרחים קרעה את האימפריה לחתיכות. באודסה, משפחות עם חבילות הצטופפו ליד הרציפים, מחכות לאישור יציאה. מגידוביץ’ קיבל תעודת זהות מזויפת כדי לעזוב את העיר, ובסתיו 1919 היה בין נוסעי אוניית הקיטור „רוסלאן”.

עם תעודת זהות מזויפת מאודסה – אל חופי ארץ ישראל…

בספטמבר 1919 הפליגה מאודסה לארץ ישראל אוניית “רוסלאן” במסע שהפך אותו לאגדה, עם שש מאות יהודים על סיפונה. הישראלים של היום מכנים את “רוסלאן” לא פחות מאשר “המייפלאואר של הציונות, שפתח את תקופת העלייה השלישית”. (“מייפלאואר” היה שמה של הספינה שהביאה לחופי ארה”ב את המתיישבים הראשונים מאנגליה). השם “רוסלאן” הפך לסמל גם עבור היהודים — למרות שלא הייתה הראשונה מאז תחילת חזרת היהודים לארץ המובטחת, שש מאות נוסעיה היו המובחרים של המדינה העתידית שקמה מאפרה…

בכל רחבי שטחה של האימפריה הרוסית לשעבר השתוללה מלחמה, כאשר באודסה בכל בתי הנמל ואף ישירות על החבילות במרכז הכיכר, הצטופפו פליטים יהודים. 170 מהם היו פליטים מצפת וטבריה – נתיני בריטניה, שרצו לחזור לארץ ישראל. הקונסול הבריטי פנה בבקשה לשלטונות אודסה הסובייטית – ואלה נתנו אישור ליציאה. אך אודסה לא הייתה אודסה אם לא היו מוסיפים לאותם 170 זרים עוד כחמש מאות יהודים מאוקראינה, פולין ורוסיה. הם למדו במהירות את הגיאוגרפיה של ארץ ישראל כדי לא “להיחשף” בשיחה בצ’קה האודסאית, ואת השפות הדרושות — עברית ואנגלית — כולם כבר ידעו ללא צורך בלימוד נוסף. בנוסף, אנשי מקצוע מאודסה הכינו לכל אחד תעודת עולה (“תעודת עולה”) עם חותמת “ועדת הפליטים מארץ ישראל להחזרתם הביתה”.

לבסוף “רוסלאן” קיבלה אור ירוק – למסע אל ארץ ישראל הרחוקה יצא יליד אומן יהודה מגידוביץ’ יחד עם אישים שיהפכו למפורסמים בישראל – ההיסטוריון קלאוזנר, העורך לעתיד של העיתון המפורסם “הארץ” גליקסון, המשורר ראטוש, הרופא יאססקי, האמנים קונסטנטינובסקי, פרנקל, נבון וליטבינובסקי, הפסל ציפר, שר החינוך לעתיד דינור, חברת הכנסת לעתיד רחל כהן-כגן, אמו של ראש הממשלה לעתיד יצחק רבין – רוזה כהן…

זה לא היה רק מסע – הישראלים יקראו לו מאוחר יותר “המייפלאואר של הציונות”. על הסיפון היו כ-600 איש: היסטוריונים, אמנים, פוליטיקאים לעתיד, משוררים. ב-19 בדצמבר 1919 עגנה “רוסלאן” ביפו, ומגידוביץ’, יחד עם האחרים, ירד אל האדמה שתהפוך לביתו החדש.

התחלה בתל אביב: שרטוטים מאודסה

הוא לא הגיע בידיים ריקות — במטענו היו מאות פרויקטים מאודסה שהצליח להציל מהארכיונים. רובם היו תוכניות לוילות בסגנון הריביירה האיטלקית והצרפתית, שעובדו “בסגנון אודסאי”. כעת נועד להם להפוך לבתים ברחובות מונטיפיורי, נחלת בנימין וברבעים החדשים. רבות מהאחוזות הללו נבנו בתל אביב, תוך פרשנות מחודשת כבר בסגנון יהודי. בשנת 1920 מונה האדריכל הראשי הראשון של תל אביב. הוא היה אחראי על התכנון ואישור הפרויקטים, ובמקביל גם תכנן בעצמו — לעיתים באקלקטיות עם אלמנטים של סגנון מורי, ולעיתים באר-דקו קפדני. בתפקיד זה כיהן עד 1923, ולאחר מכן פתח משרד עצמאי.

חברו של ראש העיר ופרויקטים נועזים

את ראש העיר מאיר דיזנגוף הכיר עוד מימי אומן. הידידות סייעה — לא במובן של פריבילגיות, אלא במובן של אומץ בהחלטות. כך, “קזינו גלי אביב” — מבנה על כלונסאות ממש מעל המים — הפך לכרטיס הביקור של העיר. כאן נפגשה הבוהמה היצירתית, ואף וינסטון צ’רצ’יל ביקר. הקזינו שרד את סערת 1936 אך נהרס לאחר מותו של דיזנגוף — בחייו ראש העיר “החזיק יד” מעל פרויקט חברו. בשנת 1923 פתח יהודה מגידוביץ’ משרד אדריכלות משלו והחל לבנות בעיר מבני מגורים ומבני ציבור, שהיו אז מבוקשים במיוחד בעיר הצעירה. עד היום ידועה חברת הבנייה “רפאל מגידו”, שנקראה על שם בנו של מגידוביץ’.

מגידוביץ’ עבד בסגנון אר נובו – כך נקראת בישראל הגרסה המקומית של סגנון המודרני. מבנים מעניינים רבים נהרסו, למשל “בית קובלקין” באזור כיכר דיזנגוף, והקזינו – “מבנה מדהים, מרווח וקליל, ברוח אנשים עליזים”. אך רבים, למרבה המזל, שרדו, בהם בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי, “בית לוין”, מלון “נורדאו”, מלון “בן נחום”, ו”בית הקרוסלה” בשדרות רוטשילד. במרכז “בית הקרוסלה” נבנה קמין, ומבפנים נתלה על החלונות שורת חלונות ויטראז’ צבעוניים שנייה. הם היו תלויים על טבעות, וכאשר האוויר שחומם על ידי אש הקמין גרם להם לזוז מעט, השתקפויות האש שיחקו בזכוכיות הוויטראז’, ואז כתמים צבעוניים ומוארים רקדו ברחבי החדר — ומכאן שם הבית. “הבית עם העמודים” ברחוב רמב”ם מעוטר בעמודים וקשתות — אלמנטים של הסגנון הקלאסי. הוא נבנה בשנת 1924 וכיום כלול ברשימת הבתים לשימור. הכיכר שבה נמצא המבנה נושאת את שמו של יהודה מגידוביץ’.

בית לוין: פיגוע ומנגנון סודי

בשנת 1923 הטיל הסוחר העשיר יעקב לוין על מגידוביץ’ לבנות אחוזה בשדרות רוטשילד. האדריכל תכנן וילה טוסקנית עם מגדל שגגו יכול להיפתח, ולחשוף נוף לשמי הכוכבים בחג הסוכות. בשנים שונות פעל בבית בנק, בית ספר בריטי, מטה “ההגנה”, ולאחר מכן שגרירות ברית המועצות. בשנת 1953 השליכו לוחמי “אצ”ל” ו”לח”י” רימון לתוך המבנה — מחאה נגד עלילת “פרשת הרופאים” האנטישמית בברית המועצות. אנשים נפצעו, ביניהם אשת השגריר. שלושה ימים לאחר מכן ניתקה ברית המועצות את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל — עד מותו של סטלין.

בשנת 1991 הוכר בית לוין, מעשה ידי יליד אומן, כ”אתר בעל ערך אדריכלי מיוחד” והחלה שחזור יקר במיוחד — בהשתתפות מיטב המומחים וציוד שיובא במיוחד מדרום אפריקה. כאשר עסקו המשחזרים במגדל, הם גילו בחלקו העליון ערימה של עיתונים ישנים ומנגנון מופלא שמטרתו לא הייתה ידועה. הם ניסו להפעילו — ונדהמו כאשר הגג מעל ראשיהם נפתח: המנגנון, שהומצא על ידי האומן מהאומן, פעל כראוי גם לאחר 70 שנה!

לאחר השחזור פעלו בבית לוין אולמות תצוגה ומשרד של בית המכירות הפומביות המפורסם “סותבי’ס”. בשנת 2006 נרכשה הווילה על ידי המיליארדר הקנדי ג’רי שוורץ תמורת 35 מיליון שקל (סכום הדומה לעלות מגדל “בית אלרוב” הסמוך). הבית, שנבנה על ידי יליד אומן, נותר עד היום אחת מאבני החן האדריכליות המרכזיות במסלולי התיירות של הבירה.

סגנון אדריכלי

במהלך הקריירה שלו הוא תכנן מעל 500 מבנים. בית הכנסת הגדול, וילות עם עמודים וכיפות, בתים בסגנון אר דקו ובסגנון הבינלאומי — כל אלה הם מעשיו של מגידוביץ’. אפילו כשהתקדם לעבר המודרניזם, שמר על הרגלו להוסיף פרטים — קשתות, מגדלים קטנים, סבכות דקורטיביות — שהפנו אל עברו האירופי והאוקראיני.

אוקראינה בזיכרון וביצירה

לאחר ההגירה, הוא לא יכול היה לחזור לאוקראינה — השלטון הסובייטי לא איפשר קשרים כאלה. אך בפרויקטים שלו תמיד ניתן היה למצוא הדים ל”תקופה האוקראינית”: פרופורציות החזיתות, שיטות התכנון, פתרונות דקורטיביים. מדריכי טיולים ישראליים מכנים אותו בעקביות “יליד אומן”. בשנים האחרונות נזכרו בו גם חוקרי מורשת אוקראיניים: פורסמו מאמרים במחוז צ’רקאסי, ובמוזיאון באודסה בשנת 2024 אף נערך סקירה של שנותיו באודסה.

סיום ומורשת

בשנת 1954 לקה מגידוביץ’ בשבץ והפסיק לעבוד. הוא נפטר בשנת 1961 בתל אביב ונקבר בבית העלמין קריית שאול. הוא הותיר אחריו לא רק מבנים, אלא גם דוגמה לאיך אדם מעיר אוקראינית פרובינציאלית יכול להשפיע על מראה אחת הערים המפורסמות בעולם. הוא הותיר אחריו בנים וצאצאים. הבית המשפחתי ברחוב מוגיליבר, שלא נכלל ברשימת אתרי המורשת העירונית, נהרס בשנת 2016, ובמקומו נבנה מבנה מגורים מודרני.

בשנת 1993 פרסם האדריכל גלעד דובשני ספר מקיף המוקדש ליצירתו של מגידוביץ’ ולתרומתו לפיתוח תל אביב ותעשיית הבנייה של ישראל. בשנת 2019 הוצב ברחוב הולכי הרגל נחלת בנימין אנדרטה לכבודו.

… מדור «יהודים מאוקראינה» באתר NAnews – חדשות ישראל מספר על אנשים שמקורם באוקראינה ותרומתם — בהיסטוריה של העם היהודי וישראל. אלה סיפורים שבהם הניסיון האוקראיני והגורל הישראלי משתלבים במסלול חיים אחד. הביוגרפיה של יהודה מגידוביץ’ היא דוגמה בולטת לקשר זה, מאומן ואודסה ועד מאות מבנים בעיר הלבנה.