פירוק חמאס מנשקו: 72% מהפלסטינים מתנגדים עד לנסיגה מלאה של ישראל מעזה

תמיכת חמאס בקרב הפלסטינים ירדה בחדות, ורובם כבר לא רואים בו כמנצח המלחמה. אך הדרישה לפרק את הארגון מנשקו לפני נסיגה מלאה של ישראל מעזה נדחית על ידי 72% מהנשאלים – והתשובות של תושבי עזה עצמה שונות באופן ניכר מאלה של יהודה ושומרון.

חמאס איבד כמעט שליש מהתמיכה הקודמת, תושבי עזה בוחרים יותר ויותר במשא ומתן במקום במאבק מזוין, והאמונה ב’ניצחון ההתנגדות’ לאחר המלחמה ירדה כמעט בחצי. לכאורה, המסקנה הפשוטה היא שהחברה הפלסטינית מתרחקת בהדרגה מהמודל המזוין של חמאס.

אבל התשובה הבאה שוברת את המבנה הזה. 72% מהנשאלים אינם מסכימים שחמאס יפורק מנשקו לפני נסיגה מלאה של ישראל מרצועת עזה. ו-72% בדיוק סבורים שאם הנשק יימסר ראשון, המלחמה תחזור לאחר מכן, וישראל לא תיסוג לחלוטין מהרצועה.

אלו תוצאות מחקר חדש של “המרכז הפלסטיני למחקרים פוליטיים וסוציולוגיים” — PCPSR.

הסקר נערך בין ה-5 ל-8 באוגוסט 2026 בקרב 1270 תושבי עזה ויהודה ושומרון (במקור PCPSR — “הגדה המערבית”): 440 נשאלים רואיינו ברצועה ו-830 ביהודה ושומרון. השגיאה הסטטיסטית המוצהרת היא כ-3.5%.

סקר מס’ 97, פורסם ב-12 באוגוסט 2026.

סטס שיפר כותב ב-נאנובוסטי על פוליטיקה ועל איך המלחמה משנה את הלכי הרוח הציבוריים. במקרה זה, מעניין לא המספר הבא של דירוג חמאס עצמו, אלא השוואת התשובות: מה אומרים תושבי עזה, מה אומרים ביהודה ושומרון ולמה האכזבה מחמאס עדיין לא אומרת נכונות לקבל את הרצף הישראלי של הסדר לאחר המלחמה.

תמיכת חמאס קרסה, אך תומכיו לא עברו לפתח

חמאס נחשב כיום לכוח הפוליטי שלהם על ידי 24% מהנשאלים. לפני עשרה חודשים היו כאלה 35%. ביהודה ושומרון הירידה בולטת עוד יותר – מ-32% ל-18%, בעזה – מ-41% ל-33%.

לפתח לא היה שום ניצחון. התמיכה הכוללת בו עומדת על אותם 24%, עוד 14% בוחרים במפלגות אחרות, ו-38% אינם תומכים באף אחד או אינם נותנים תשובה ברורה. אם מסתכלים על המספרים האלה יחד, מדובר יותר על עזיבת חלק מהפלסטינים את הכוחות הפוליטיים הקיימים מאשר על מעבר ממחנה חמאס למחנה פתח.

תמונה דומה מופיעה בשאלה מי בכלל ראוי לייצג את הפלסטינים. חמאס נבחר על ידי 28%, פתח – על ידי 21%, אך 44% עונים: לא זה ולא זה. לפני עשרה חודשים שיעור הנשאלים הללו עמד על 31%.

בבחירות התוצאה הייתה נראית קצת אחרת. מבין אלה שהצהירו על כוונתם להצביע בבחירות לפרלמנט, פתח מקבל 32%, חמאס – 29%. בעזה חמאס עדיין מוביל – 34% לעומת 30% לפתח, בעוד שביהודה ושומרון פתח מקבל 34% לעומת 25% לחמאס.

כלומר, המספר 24% לא אומר שבבחירות פוטנציאליות חמאס היה מקבל בדיוק רבע מהקולות. PCPSR שואל שאלות שונות – על השתייכות פוליטית ועל הצבעה אפשרית – והתשובות עליהן שונות.

לנאנובוסטי — חדשות ישראל כאן משמעותית יותר שינוי אחר. חמאס מאבד לא רק אחוזים מפלגתיים: הביטחון בכך שהמלחמה הסתיימה בניצחונו נהרס באופן ניכר.

רק 20% רואים בחמאס כמנצח

לשאלה על תוצאת המלחמה 60% עונים שאף אחד לא ניצח. 20% רואים בניצחון חמאס, 15% – של ישראל.

לפני עשרה חודשים חמאס נקרא מנצח על ידי 39% מהנשאלים. ביהודה ושומרון השינוי חד עוד יותר: המדד ירד מ-48% ל-21%.

עבור ארגון שבנה במשך שנים חלק ניכר מהלגיטימציה הפוליטית שלו סביב רעיון ה’התנגדות’ המזוין, זו תוצאה כואבת יותר מאשר תנועה רגילה של דירוג מפלגתי. אפשר לא לחבב את הנהגת חמאס ועדיין לראות באסטרטגיה הצבאית שלו כהצלחה. הסקר החדש מראה שכעת גם האמונה הזו נחלשת.

השינוי בולט במיוחד בעזה עצמה. כאשר PCPSR שואל על הדרך היעילה ביותר להשגת מדינה פלסטינית, 55% מתושבי הרצועה בוחרים במשא ומתן, ו-21% במאבק מזוין.

ביהודה ושומרון התמונה קשה יותר: 36% רואים במשא ומתן את הדרך הטובה ביותר, 32% במאבק מזוין. בתוצאה הכללית בשתי השטחים המשא ומתן מקבל 44%, המאבק המזוין – 27%, ההתנגדות העממית הלא-אלימה – 19%.

זהו אחד המקרים שבהם המספר הפלסטיני הכללי מסתיר הבדל די רציני. אלה שחוו את המלחמה ישירות בעזה, כעת הרבה פחות מתושבי יהודה ושומרון רואים בנשק את הדרך היעילה ביותר להשגת מטרה פוליטית.

שני שלישים מתושבי עזה מדברים על כישלון האסטרטגיה המזוין

PCPSR שאל גם שאלה הרבה יותר ישירה. הנשאלים התבקשו להעריך את ההצהרה שההתנגדות המזוין לא הצליחה להגן על הפלסטינים ולהפסיק את הכיבוש הישראלי, אלא הביאה להרס עזה ומחנות הפליטים בצפון יהודה ושומרון.

במדגם הכללי החברה התחלקה ממש לחצי: 50% מסכימים, 50% – לא.

בעזה התשובה שונה לחלוטין. 65% מתושבי הרצועה הסכימו שהאסטרטגיה המזוין לא הגנה על הפלסטינים והסתיימה בהרס. ביהודה ושומרון כך עונים רק 35%.

65% אלה לא מתאימים לתפיסה של עזה כחברה שבה תוצאות המלחמה חיזקו אוטומטית את התמיכה בקו הקודם של חמאס. אבל הם גם לא מתאימים לתמונה ההפוכה – כאילו האכזבה מהמלחמה כבר יצרה רוב שמוכן לתמוך בפירוק הנשק בתנאי ישראל.

כי השאלה הבאה נותנת תוצאה שונה לחלוטין.

למה 72% עדיין נגד פירוק חמאס מנשקו

כאן יש משמעות לכל מילה בשאלת PCPSR.

לא נשאלו אם חמאס צריך לשמור על נשקו לנצח. נשאלו אם חמאס צריך להתפרק מנשקו לפני נסיגה מלאה של ישראל מעזה.

רק 20% הסכימו לסדר כזה. 72% ענו “לא”.

ושוב נראית ההבדל בין שני השטחים. ביהודה ושומרון 79% מתנגדים לפירוק חמאס מנשקו לפני נסיגה מלאה של ישראל, ובעזה עצמה – 62%.

אפשר בו זמנית לראות במלחמה ככישלון ולא לרצות למסור את הנשק ראשון. בתשובות PCPSR הסיבה לעמדה כזו נראית די טוב: 72% מהנשאלים מניחים שלאחר פירוק חמאס מנשקו המלחמה תחזור בכל מקרה, וישראל לא תיסוג לחלוטין מהרצועה. רק 22% מצפים שלאחר מסירת הנשק המלחמה לא תחזור ותהיה נסיגה מלאה של ישראל.

לכן אי אפשר להפוך את תוצאת הסקר לסיסמה “72% מהפלסטינים בעד חמאס מזוין”. המחקר לא שאל שאלה כזו.

לישראל זה, עם זאת, לא עושה את הבעיה פשוטה יותר. לאחר ה-7 באוקטובר הדרישה לפירוק חמאס מנשקו קשורה לא לדירוגו בקרב הפלסטינים, אלא לביטחון היישובים הישראליים ולאי היכולת לחזור למצב שבו הארגון שומר על מבנה מזוין ליד הגבול.

מהצד הפלסטיני פועל פחד הפוך: הנשק יימסר, והשלב הבא המוצהר לא יתקיים. נאנובוסטי — חדשות ישראל כבר נתקלים לא פעם בסדר היום העזתי עם הלוגיקה הזו של ערבויות הדדיות: כל צד רוצה קודם כל לקבל צעד בלתי הפיך מהצד השני ורק אז לבצע את הצעד שלו.

הסקר לא עונה על השאלה של מי הערכת הסיכון נכונה יותר. הוא מראה דבר אחר: ללא מנגנון שבו שני הצדדים לפחות יאלצו לסמוך עליו, הרצף עצמו “פירוק – נסיגה” הופך למכשול פוליטי נפרד.

תושבי עזה רוצים משא ומתן, אבל זה לא אומר סימפתיה לישראל

עוד טעות אפשרית הייתה בכיוון ההפוך: לראות את נפילת חמאס, את העלייה בעניין במשא ומתן ולהחליט שהדעה הציבורית נעה לכיוון פרו-מערבי או פרו-ישראלי.

הסקר לא מראה זאת.

לשאלה באיזה צד עמדו הנשאלים במהלך המלחמה האחרונה בין ארה”ב לאיראן, 45% נקבו באיראן. עוד 40% הצהירו שלא היו בצד של איראן ולא בצד של ארה”ב, ורק 12% בחרו באפשרות נגד איראן.

54% תומכים בהתנגדות עממית לא-אלימה, אך בו זמנית 36% תומכים בחזרה לאינתיפאדה מזוינת. מחצית תומכים בפירוק הרשות הפלסטינית, ורמת חוסר שביעות הרצון מההנהגה הנוכחית של מחמוד עבאס נותרת גבוהה מאוד.

עם מודל שתי המדינות המצב גם לא מסתכם באחוז אחד. לשאלה ישירה תומכים בו 44%, מתנגדים 50%. אבל כאשר PCPSR מציע לבחור אפשרות עתידית ספציפית, 56% מעדיפים מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 1967, 14% – קונפדרציה של ישראל ופלסטין, 10% – מדינה אחת עם זכויות שוות ליהודים ולפלסטינים.

ההבדל בין התשובות הללו אפשרי בהחלט ללא סתירה פנימית. נשאל יכול לא להאמין בנוסחה הפוליטית הנוכחית של “שתי מדינות”, אך בהשוואת מספר אפשרויות לראות במדינה פלסטינית נפרדת את האפשרות המקובלת ביותר.

חמאס נחלש, והחלפה פוליטית עדיין לא הופיעה

אם נאסוף את תוצאות PCPSR יחד, בעזה אכן מתרחש שינוי ניכר בהלכי הרוח. התמיכה בחמאס ירדה, רוב לא רואה בו כמנצח, 55% רואים במשא ומתן את הדרך היעילה ביותר, ו-65% מודים שההתנגדות המזוין לא הצליחה להגן על הפלסטינים והביאה להרס.

אבל זה לא מתורגם לא לאמון בפתח, לא לתמיכה במחמוד עבאס, ולא לנכונות לפרק את חמאס מנשקו ראשון.

זהו התוצאה המשמעותית ביותר של סקר אוגוסט. המודל הפוליטי שבנה חמאס סביב ה’התנגדות’ המזוין איבד חלק ניכר מהשכנוע הקודם, במיוחד בקרב אנשים שראו את תוצאות המלחמה ישירות בעזה. עם זאת, חלופה שהחברה הפלסטינית הייתה מוכנה לסמוך עליה עדיין לא נוצרה.

לישראל ההבדל עקרוני. היחלשות הפופולריות של חמאס והדמיליטריזציה של עזה – אינם אותו דבר. הראשון כבר מתועד על ידי סוציולוגים פלסטינים. השני דורש מבנה פוליטי וכוחני שיכול לשרוד את השאלה שעליה נשברים רוב ההצעות כיום: מה קורה קודם ומי מבטיח את הצעד הבא.

כל עוד 72% מהפלסטינים משוכנעים שלאחר מסירת נשק חד צדדית ישראל לא תיסוג והמלחמה עשויה לחזור, הירידה בדירוג חמאס לא פותרת את הקשר הזה.

מקור: המרכז הפלסטיני למחקרים פוליטיים וסוציולוגיים (PCPSR), סקר מס’ 97, פורסם ב-12 באוגוסט 2026.