מהדגל של ברית המועצות על הירח ועד לתוקפנות נגד אוקראינה והברית עם איראן: איך רוסיה של פוטין השמידה את האפשרות לשיתוף פעולה עם העולם המתורבת

ב-15 ביולי 2026 נמכר דגל קטן של ברית המועצות, שהשתתף במשימת “אפולו 11” ההיסטורית, במכירה פומבית של סות’ביס.

על פי הנתונים שפורסמו, עבור פיסת בד אדומה בגודל של כ-10 על 15 סנטימטרים שולמו 80 אלף דולר.

אך הערך של פריט זה אינו טמון בפטיש, במגל או בסמליות הסובייטית. הדגל מזכיר תקופה שבה שתי מעצמות יריבות יכלו להתחרות, לשוחח ולהשאיר מקום למחוות של רצון טוב.

היום הניגוד נראה במיוחד בולט.

בשנת 1969 אסטרונאוט אמריקאי לקח מרצונו דגל סובייטי לירח כדי להדגיש: חקר החלל צריך לאחד את האנושות.

עשורים לאחר מכן, רוסיה של פוטין מנהלת מלחמת כיבוש נגד אוקראינה, משתפת פעולה עם המשטר האיראני, מקבלת במוסקבה נציגי חמאס, מכסה פוליטית את חיזבאללה ומשתמשת בפלטפורמות בינלאומיות ללחץ על ישראל.

הסיפור של הדגל הקטן הפך לסיפור על הדרך שיכלה להיבחר — ולאן בפועל הובילה את רוסיה של פוטין.

הדגל היה מחווה, ולא ניצחון סובייטי על הירח

במכירה הפומבית של סות’ביס הפריט הוצג כ-פריט מס’ 45 תחת הכותרת:

Flown to the Moon on Apollo 11 — Buzz Aldrin’s USSR Flag.

הדגל היה שייך לקרן המשפחתית של באז אולדרין. עליו נשמרו חתימת האסטרונאוט והכיתוב שנעשה בעט כחול:

FLOWN TO THE MOON ON APOLLO XI.

ההערכה המוקדמת הייתה 7–10 אלף דולר. כרטיס הפומבי של סות’ביס מאשר שהמכירה הסתיימה ב-15 ביולי 2026, אך התוצאה הסופית זמינה רק למשתמשים רשומים.

חשוב להבין: זה לא היה דגל שהוצב על ידי קוסמונאוטים סובייטים על פני הירח.

באז אולדרין, אחד משני האנשים הראשונים שדרכו על הירח, לקח אותו איתו.

הדגל היה בערכת ההעדפות האישיות שלו — PPK, ערכה אישית קטנה של פריטים שהותרו לכל אסטרונאוט. יחד עם הדגל הסובייטי, אולדרין לקח דגלי ארה”ב, טקסס וניו ג’רזי, מדינתו.

במכתב שליווה את הפריט, אולדרין הסביר את בחירתו כ-מעשה דיפלומטיה ומחווה של רצון טוב בין ארה”ב לברית המועצות. לדבריו, הוא רצה להראות ש”אפולו 11″ היה הישג של האנושות, החוצה גבולות מדיניים.

הדגל טס על סיפון מודול הפיקוד “קולומביה”. הוא הגיע למסלול הירח וחזר לכדור הארץ, אך אין הוכחות להעברת הדגל למודול הירח ולפני השטח של הירח.

לכן, מדובר לא בנוכחות סובייטית על הירח, אלא במחווה אישית של אסטרונאוט אמריקאי כלפי היריב הראשי של מדינתו.

גם בשיא המלחמה הקרה נותר מקום למגע

משימת “אפולו 11” הייתה בראש ובראשונה ניצחון אמריקאי במרוץ החלל.

ברית המועצות הייתה הראשונה לשגר לוויין מלאכותי, הראשונה לשלוח אדם לחלל, אך ארה”ב הייתה הראשונה להנחית אנשים על הירח.

למרות זאת, הצד האמריקאי ניסה להעניק לטיסה משמעות בינלאומית.

על הסיפון היו דגלי מדינות אמריקאיות, טריטוריות ומדינות אחרות. על הירח הושאר דיסק סיליקון עם מסרים של מנהיגי 73 מדינות. על שלב הנחיתה “איגל” הוצמדה לוחית עם המילים: “באנו בשלום בשם כל האנושות”.

שש שנים לאחר מכן, המחוות הסמליות הפכו לשיתוף פעולה אמיתי.

ב-17 ביולי 1975 התחבר חללית “אפולו” האמריקאית במסלול עם “סויוז” הסובייטי. האסטרונאוט תומאס סטאפורד והקוסמונאוט אלכסיי לאונוב החליפו לחיצת יד היסטורית. החלליות המחוברות נשארו יחד כ-47 שעות, הצוותים עברו זה לזה, ערכו ניסויים ועבדו על טכנולוגיות למשימות משותפות עתידיות.

ארה”ב וברית המועצות לא הפסיקו להיות יריבים.

נותרו להם טילים גרעיניים, מודיעין, תעמולה, תחרות על בעלי ברית ומערכות פוליטיות שונות באופן עקרוני. אך גם בתנאים כאלה הם הבינו שיש תחומים שבהם שיתוף פעולה נחוץ למען ביטחון העולם כולו.

הדגל הסובייטי הקטן של באז אולדרין היה אחד הסמלים הראשונים של אפשרות זו.

רוסיה של פוטין בחרה בדרך ההפוכה

לאחר התפרקות ברית המועצות, לרוסיה הייתה הזדמנות להפוך לחלק ממערכת שיתוף הפעולה הבינלאומית.

אך המשטר של פוטין בנה בהדרגה מדינה שעבורה תוקפנות חיצונית, סחיטה, תעמולה וחיפוש אויבים הפכו לדרך לשמור על השלטון.

השיא היה הפלישה המלאה לאוקראינה ב-24 בפברואר 2022.

הצבא הרוסי החל להרוס ערים אוקראיניות, לתקוף בתים מגורים, בתי חולים, תחנות כוח ותשתיות אזרחיות אחרות. ביוני 2026 המועצה האירופית הצהירה שוב שרוסיה הגבירה את התקפות הטילים והמל”טים הגדולות על ערים אוקראיניות ומתקני אנרגיה.

ב-23 בנובמבר 2022 הפרלמנט האירופי הכיר ברוסיה כמדינה — נותנת חסות לטרור ומדינה המשתמשת בשיטות טרור.

ההחלטה נתמכה על ידי 494 חברי פרלמנט. הפרלמנט האירופי הצביע על התקפות מכוונות של הכוחות הרוסיים על אוכלוסייה אזרחית והרס תשתיות אזרחיות. זו הייתה החלטה פוליטית, ולא הכללה ברשימה המשפטית הכלל-אירופית, שכן מנגנון כזה לא היה קיים באיחוד האירופי. אך ההערכה הייתה ברורה: פעולות המשטר הרוסי נחשבות לטרור.

הפרלמנט העליון של אוקראינה גם הכיר במשטר הרוסי כטרוריסטי וגינה את השימוש של רוסיה בטרור אנרגטי נגד האוכלוסייה.

לכן הביטוי “רוסיה — טרוריסטית” לא נוצר כסיסמה רגשית של רשתות חברתיות. הוא הפך להערכה פוליטית ומשפטית של מדינה שהפכה טילים על ערים לכלי לחץ.

המלחמה קשרה את רוסיה עם איראן

לישראל חשוב במיוחד עם מי רוסיה של פוטין בנתה מערכת בריתות חדשה.

אחד השותפים העיקריים של מוסקבה הפך למשטר האיראני.

איראן סיפקה לרוסיה מל”טים, טילים, תחמושת וטכנולוגיות הקשורות לייצורם למלחמה נגד אוקראינה. האיחוד האירופי הטיל שוב ושוב סנקציות על חברות איראניות, צבאיים ומתווכים שהשתתפו באספקת נשק לצבא הרוסי.

בינואר 2026 האיחוד האירופי הטיל הגבלות חדשות, והדגיש כי התמיכה הצבאית של רוסיה מצד איראן נמשכת ומהווה איום ישיר על הביטחון האירופי.

שיתוף הפעולה פועל לשני הכיוונים.

על פי הערכת מחלקת המדינה של ארה”ב, בתגובה לעזרה הצבאית האיראנית, רוסיה החלה להציע לטהרן רמת שיתוף פעולה הגנתית חסרת תקדים — בתחום הטילים, האלקטרוניקה וההגנה האווירית. ועדת הפרלמנט הבריטי גם ציינה שמוסקבה כנראה מסייעת לתוכנית הטילים האיראנית בתמורה לתמיכה במלחמה נגד אוקראינה.

ב-17 בינואר 2025 פוטין ונשיא איראן מסעוד פזשקיאן חתמו על הסכם עשרים שנה לשותפות אסטרטגית מקיפה.

המסמך כולל פיתוח שיתוף פעולה צבאי וטכני-צבאי, תרגילים משותפים, חילופי מידע מודיעיני, שיתוף פעולה באנרגיה, פיננסים וטכנולוגיות גרעיניות. הוא אינו הסכם להגנה הדדית ללא תנאים, אך הוא מעגן את ההתקרבות האסטרטגית של מוסקבה וטהרן.

לישראל זו לא בעיה אירופית רחוקה.

איראן משתמשת בחמאס, חיזבאללה, חות’ים וארגונים חמושים אחרים לתקיפות על ישראל ולחוסר יציבות באזור המזרח התיכון. המועצה האירופית מכנה במפורש את חמאס וחיזבאללה כחלק ממערכת קבוצות טרור וחמושים הנתמכות על ידי איראן.

נוצר מעגל סגור.

איראן עוזרת לרוסיה להרוס ערים אוקראיניות.

רוסיה מחזקת את המשטר שמחמש ומממן את אויבי ישראל.

חמאס מקבל במוסקבה לגיטימציה פוליטית

רוסיה אינה מכירה בחמאס כארגון טרור ומקבלת את מנהיגיו ברמה רשמית במשך שנים רבות.

במיוחד בולטת התנהגות מוסקבה לאחר הטבח ב-7 באוקטובר 2023.

כבר ב-26 באוקטובר 2023, פחות משלושה שבועות לאחר התקיפה על ישראל, הגיעה למוסקבה משלחת חמאס. משרד החוץ הרוסי אישר רשמית את הביקור. במקביל, שהה בבירה הרוסית סגן שר החוץ של איראן.

בינואר 2024 משרד החוץ הרוסי קיבל שוב משלחת חמאס. מוסקבה טענה שדרשה את שחרור בני הערובה, כולל אזרחים רוסים, אך עצם קבלת הפנים הרשמית לאחר רצח המוני של ישראלים סיפקה לארגון הטרור במה בינלאומית ולגיטימציה פוליטית.

הקשרים נמשכו גם ב-2025: משלחת בראשות מוסא אבו מרזוק ניהלה שוב משא ומתן עם סגן ראש משרד החוץ הרוסי מיכאיל בוגדנוב.

אין נתונים מאומתים ממקורות פתוחים על אספקת נשק רוסי ישירה לחמאס.

אך העזרה אינה רק צבאית.

פגישות רשמיות, סירוב להכיר בחמאס כארגון טרור, הגנה דיפלומטית ומתן במה במוסקבה מאפשרים למנהיגי הארגון להראות שלאחר 7 באוקטובר הם לא נמצאים בבידוד בינלאומי מוחלט.

מוסקבה מגנה גם את חיזבאללה

עם חיזבאללה המצב דומה.

איראן היא זו שיצרה וחימשה את הארגון הזה במשך עשורים, והפכה אותו לאחת האיומים הרקטיים הגדולים ביותר על ישראל.

משרד החוץ הרוסי לא רק סירב לנקוט עמדה נוקשה נגד חיזבאללה, אלא גם הדגיש בפומבי את עמידותו.

באוקטובר 2024 הצהירה דוברת משרד החוץ הרוסי מריה זכרובה כי “חיזבאללה”, כולל הזרוע הצבאית שלה, שמרה על ניהול ומפגינה ארגון. במקביל, מוסקבה האשימה את ישראל ושותפיה המערביים בהרחבת הסכסוך.

זה לא מוכיח מימון ישיר של הארגון על ידי רוסיה.

אך רטוריקה כזו מראה באיזה צד נמצא הסימפטיה הפוליטית של הקרמלין. במקום לגנות ללא תנאי את הארגון שירה רקטות ומל”טים על צפון ישראל, פקידים רוסים למעשה נתנו הערכה לכושר הלחימה שלו והאשימו את ישראל.

במקביל, חיזוק השותפות האסטרטגית עם איראן מחזק באופן אובייקטיבי את המדינה שמממנת, מחמשת ומכוונת את חיזבאללה.

באומות המאוחדות רוסיה מתנגדת לישראל באופן שיטתי

הטענה שרוסיה מצביעה נגד ישראל בכל המקרים תהיה לא מדויקת.

אך הקו הכללי של מוסקבה ברור: בפלטפורמות בינלאומיות היא תומכת באופן שיטתי במסמכים המכוונים נגד ישראל ומתנגדת לניסיונות להעמיד את חמאס במרכז האחריות למלחמה.

באוקטובר 2023 הגישה רוסיה למועצת הביטחון של האו”ם הצעת החלטה משלה לגבי עזה. בטקסט גונה האלימות נגד אזרחים, אך חמאס כלל לא הוזכר, למרות הטבח ב-7 באוקטובר והחטיפות. ההצעה לא קיבלה את מספר הקולות הנדרש.

ביוני 2024 רוסיה הייתה החברה היחידה במועצת הביטחון שנמנעה בהצבעה על החלטה מס’ 2735, שתמכה בתוכנית הפסקת האש, שחרור בני הערובה ותהליך המשא ומתן. שאר 14 חברי המועצה הצביעו בעד.

מוסקבה שואפת להציג את עצמה כמתווכת, אך פעולותיה המעשיות מעידות על ההפך.

היא מקבלת את חמאס, משתפת פעולה עם איראן, מכסה פוליטית את חיזבאללה ומשתמשת באו”ם בעיקר ללחץ על ישראל ולהתנגדות לארה”ב.

זה כבר לא תיווך נייטרלי.

זו חלק מאסטרטגיה רחבה יותר, שבה כל כוח שיכול להחליש את המערב, אוקראינה או ישראל, נחשב על ידי הקרמלין כשותף מועיל.

מה באמת מסמל הדגל שנמכר

הדגל הסובייטי שטס לירח עם “אפולו 11” אינו מזכיר את גדולתה של ברית המועצות.

הוא מזכיר את האפשרות לשיחה בין יריבים.

באז אולדרין לא תמך במשטר הסובייטי. ארה”ב לא ויתרה על התחרות ולא שכחה את האיום מצד מוסקבה. אך האסטרונאוט האמריקאי ראה לנכון לקחת את סמל המדינה היריבה בטיסה כסימן לכך שיש הישגים השייכים לכל האנושות.

בשנת 1975 המחווה הזו נמשכה בלחיצת יד בין אמריקאי וקוסמונאוט סובייטי במסלול.

היום רוסיה של פוטין מציעה סדרה סמלית שונה לחלוטין:

• טילים מעל קייב;
• מל”טים איראניים מעל ערים אוקראיניות;
• הסכמים עם משטר המאיים בהשמדת ישראל;
• משלחות חמאס במוסקבה;
• כיסוי פוליטי לחיזבאללה;
• והצבעות באו”ם, שבהן גינוי ישראל חשוב לקרמלין כמעט תמיד יותר מגינוי הטרוריסטים שתקפו אותה.

עבור נאנוווסטי — חדשות ישראל סיפור הדגל חשוב במיוחד בניגוד הזה.

פעם, אפילו בזמן המלחמה הקרה, דגל קטן יכול היה להיות סימן של כבוד בין יריבים.

פוטין במלחמתו נגד אוקראינה הפך את רוסיה המודרנית למדינה המחפשת לא שיתוף פעולה, אלא בריתות עם דיקטטורות, מבנים טרוריסטיים ואויבי ישראל.

הדגל האדום של באז אולדרין נשאר כארטיפקט של הזדמנות שאבדה.

ורוסיה הנוכחית בחרה לא בלחיצת יד בחלל, אלא בטילים, טרור ושותפות עם אלה שנלחמים נגד אוקראינה וישראל.