ארבע שנים בין גירוש לבית: בית המשפט חייב את משרד הפנים של ישראל להעניק מעמד לספורטאית מאוקראינה ולאמה

ב-15 ביולי 2026, עורך הדין הישראלי אלכס זרנופולסקי סיפר על סיום התיק שהמשרד שלו טיפל בו כשלוש שנים: בית המשפט המחוזי בירושלים חייב את רשות האוכלוסין וההגירה להעניק מעמד קבע לליזה ק. ולאמה אוקסנה ק.

מאחורי ההחלטה הזו עומדים ארבע שנים של מאבק, פניות רבות, הליכים מנהליים וערעור משפטי. בשנת 2022 דרשו הרשויות הישראליות שהאם ובתה הקטינה יעזבו את הארץ ויחזרו לאוקראינה – באותו רגע שבו חרסון, עיר מולדתן, הייתה תחת כיבוש רוסי.

כעת הכיר בית המשפט בכך שבמהלך בחינת התיק נעשו טעויות חמורות, והקשר האמיתי של המשפחה עם ישראל לא זכה להערכה הראויה.

גירוש לחרסון במהלך מלחמה כוללת

אוקסנה ק. הגיעה לראשונה לישראל בשנת 2011. לאחר מכן היא נישאה לאזרח ישראלי, ובשנת 2012 החלה בהליך הסדרת מעמד על בסיס נישואין. יחד איתה חיה בישראל בתה ליזה, שהגיעה לארץ כילדה.

המשפחה התיישבה בפתח תקווה. ליזה למדה בבית ספר ישראלי, דיברה עברית שוטפת ובילתה כמעט את כל חייה המודעים בישראל.

בעלה של אוקסנה נפטר באוגוסט 2019. לאחר מותו הופסק ההליך הרגיל לקבלת מעמד, והאם ובתה פנו למשרד הפנים בבקשה לאפשר להן להישאר בשל נסיבות הומניטריות מיוחדות.

הדיון התארך.

ב-24 בפברואר 2022, כמה שעות לאחר תחילת הפלישה הרוסית הכוללת לאוקראינה, הגיעו אוקסנה וליזה לפגישה שנקבעה ברשות האוכלוסין. הן חיכו לתשובה לבקשתן כחצי שנה.

בתחילת ספטמבר 2022 הודיע משרד הפנים כי אינו רואה במצב שלהן עילה הומניטרית מספקת. לנשים ניתנה הוראה לעזוב את ישראל תוך 14 ימים ולחזור לחרסון, שהייתה אז תחת שליטת הכוחות הרוסיים. בנה הבכור של אוקסנה שירת באותה עת בכוחות המזוינים של אוקראינה והשתתף בלחימה.

במועד קבלת ההחלטה ליזה עדיין הייתה קטינה. היא נולדה ב-6 בדצמבר 2004, ולכן בספטמבר 2022 הייתה בת 17, ולא 15 כפי שצוין בכמה גרסאות מאוחרות יותר של הסיפור הזה.

מדוע משרד הפנים סירב למשפחה

רשות האוכלוסין טענה כי מגורים ממושכים בישראל אינם מהווים עילה מספקת למתן מעמד.

בתשובה הרשמית ציינה הרשות כי לאוקסנה, מלבד בתה, אין קרובי משפחה קרובים בישראל, בעוד שבאוקראינה נותרו בנה ואחותה. משרד הפנים גם התייחס לנסיעותיה של אוקסנה לאוקראינה והטיל ספק בכך שישראל אכן הייתה מרכז חיי המשפחה.

ספקות נפרדים של הפקידים נגעו ליחסיה של אוקסנה עם בעלה הישראלי המנוח. לפי גרסת רשות האוכלוסין, הליך ההסדרה הופסק והתחדש מספר פעמים, והנסיבות שהוצגו לא היו מספיקות למתן מעמד הומניטרי.

עם זאת, הגישה הפורמלית של הרשות כמעט ולא התחשבה בחיי הבת.

ליזה גדלה בישראל, סיימה כאן בית ספר, דיברה בעיקר עברית, היו לה חברים בארץ, קבוצה, מאמנים ועתיד מקצועי. אוקראינה נותרה ארץ הולדתה, אך למעשה כל חייה החברתיים והספורטיביים היו קשורים לישראל.

נבחרת ישראל – ללא מעמד ישראלי

ליזה החלה לעסוק בכדוריד זמן קצר לאחר שהגיעה לארץ. בכיתה ב’ היא נרשמה לבית הספר לספורט ‘מכבי’ פתח תקווה, ולאחר מכן הצטרפה לנבחרות הנוער והמילואים של ישראל.

פדרציית הכדוריד הישראלית כבר בספטמבר 2022 הביעה תמיכה פומבית בספורטאית. מאמן נבחרת הנשים ראובן יוספולסקי תיאר אותה כשחקנית כדוריד גבוהה, חזקה ואתלטית עם יכולות טכניות רציניות ועתיד מבטיח בספורט הישראלי.

נוצרה סיטואציה אבסורדית: ליזה התאמנה במדי נבחרת ישראל והייתה אמורה לייצג את ישראל בתחרויות, אך המדינה עצמה סירבה להכיר בה כתושבת קבע.

בשל היעדר מעמד מוסדר היא לא יכלה לעבוד כראוי, לשרת בצה”ל, להשתמש בביטוח רפואי רגיל ולנסוע בחופשיות לטורנירים בינלאומיים. בשנת 2023 סיפרה הספורטאית כי החמיצה את אליפות אירופה, אף על פי שעד הרגע האחרון נותרה בסגל הקבוצה: היעדר מסמכים מנע ממנה לצאת יחד עם הנבחרת.

ליזה גם לא יכלה להגשים חלום נוסף שלה – לעבור גיור צבאי. חבריה לבית הספר קיבלו צווי גיוס והחלו לשרת, בעוד שהנערה שרצתה לשרת את ישראל מרצונה נותרה ללא מעמד רשמי.

במקביל הקריירה הספורטיבית נמשכה. ליזה שיחקה בקבוצת הבוגרות ‘מכבי’ פתח תקווה, הוכרה כאחת מהספורטאיות פורצות הדרך של העונה, ובמהלך השאלה ב’בנות הרצליה’ השתתפה במשחקי הפלייאוף של עונת האליפות של המועדון.

שלוש שנים של מאבק מנהלי

משרדו של אלכס זרנופולסקי הצטרף לתיק בשלב הערעור על החלטת הגירוש.

לאחר הגשת הערעור הצליחו לבטל את ההחלטה הראשונית, והבקשה של האם והבת הופנתה לדיון בוועדה ההומניטרית הבין-משרדית. עם זאת, זה לא הבטיח קבלת מסמכים מיידית.

לדברי זרנופולסקי, משרד הפנים המשיך לעכב את התהליך. לנציגי המשפחה נאמר כי ממתינים לעמדת המשטרה, לאחר מכן נטען כי ההחלטה נמצאת בבחינת המשרד המרכזי. הערעור הפנימי נותר ללא מענה זמן רב.

ב-31 ביולי 2023 דנה הוועדה ההומניטרית שוב בתיק, אך עד ספטמבר ההחלטה הסופית עדיין לא התקבלה. האם והבת המשיכו לחיות בישראל ללא מעמד מוסדר, ביטוח רפואי וביטחון בעתיד.

לאחר מכן עבר התיק דרך בית הדין לערעורים בנושאי כניסה ושהייה בישראל והגיע לבית המשפט המחוזי בירושלים.

מה הכיר בית המשפט המחוזי בירושלים

המהפך הסופי התרחש ב-5 ביולי 2026.

השופטת של בית המשפט המחוזי בירושלים תמר בר-אשר קיבלה את הערעור המנהלי של ליזה ק. ואוקסנה ק. בית המשפט קבע כי בית הדין לערעורים העריך באופן שגוי את הקשר שלהן לישראל.

השופטת ציינה כי לא ניתן להשתמש בנסיעותיה של אוקסנה לאוקראינה כהוכחה אוטומטית לכך שמרכז חיי המשפחה היה מחוץ לישראל. יש לבחון את הנסיעות הללו בהקשר של נישואיה, מצבה המשפחתי ומגורים ממושכים בארץ.

אחד ההפרות המרכזיות היה שהעובדים ברשות האוכלוסין למעשה לא ערכו ריאיון נפרד ומלא עם ליזה. הסיפור האישי שלה – ילדותה בישראל, חינוך, שפה, קריירה ספורטיבית, קשרים חברתיים ושאיפה לשרת בצה”ל – לא נבחן כראוי.

בית המשפט גם לקח בחשבון את חוות הדעת של נציג משרד הרווחה, שהמליץ לקבל את בקשת האם והבת.

כתוצאה מכך, בית המשפט לא רק שלח את התיק לבחינה חוזרת נוספת, אלא חייב את רשות האוכלוסין להעניק לשתי הנשים מעמד תושבות קבע בישראל.

״כאילו שחררו אותי מהכלא״

לאחר קבלת ההחלטה סיפרה ליזה בת ה-21 לתקשורת הישראלית כי לראשונה מזה שנים רבות היא חשה קרקע יציבה מתחת לרגליה.

היא השוותה את שנות חוסר הוודאות לשהייה במאסר ואמרה שכעת היא סוף סוף מרגישה חלק מהמדינה. קבלת מעמד קבע מאפשרת לה להתגייס לצה”ל מרצונה, להתחיל בתהליך גיור ולהמשיך בקריירה הספורטיבית המקצועית שלה ללא המגבלות הקודמות.

אלכס זרנופולסקי כינה את ההחלטה סיום של עוול רב שנים כלפי אלמנת אזרח ישראל ובתה – ספורטאית שייצגה את הכדוריד הישראלי.

״אני שמח שהצדק עבור האם והבת הושג, גם אם באיחור של כמה שנים״, אמר עורך הדין לאחר החלטת בית המשפט.

מדוע ההחלטה הזו חשובה לישראל

הסיפור של ליזה ק. מראה עד כמה חמורות יכולות להיות ההשלכות של גישה פורמלית לעניינים הומניטריים.

אדם יכול לגדול בישראל, לסיים בית ספר ישראלי, לדבר עברית, לייצג את הנבחרת הלאומית, לשאוף לשרת בצה”ל ועדיין להישאר במשך שנים עבור המערכת הממשלתית כזר זמני.

חשובה במיוחד עמדת בית המשפט ביחס לילדים קטינים הכלולים בתיקים ההגירה של הוריהם. לא ניתן להתייחס לנסיבותיהם רק כתוספת למסמכי האם או האב. רשויות המדינה מחויבות להעריך בנפרד היכן הילד גדל, באיזו שפה הוא מדבר, היכן הוא לומד, עם איזו חברה הוא קשור ואיזו מדינה הוא באמת רואה כביתו.

עבור ליזה ואוקסנה ק. ההחלטה המשפטית סיימה כמעט ארבע שנות מאבק נגד גירוש.

עבור המערכת הישראלית ההחלטה הזו הייתה תזכורת: נסיבות הומניטריות אינן מורכבות רק מחותמות בדרכון, תאריכי כניסה ויציאה או שלבים פורמליים של ההליך. מאחורי כל תיק כזה נמצאת חיים אנושיים שלא ניתן להעמיד על המתנה לארבע שנים.

עמוד – משרד עורכי הדין של אלכס זרנופולסקי