במדור שלנו, „יהודים מאוקראינה”, אנו מספרים על אנשים שחייהם קשורים בעת ובעונה אחת להיסטוריה היהודית, לאדמת אוקראינה ולאירועים ששינו את פני המאה העשרים. ביניהם סופרים, אמנים, מדענים, יזמים ואישי ציבור בעלי שם עולמי. אך ישנם גם רבים ששמותיהם כמעט אינם מוכרים לציבור הרחב, אף שסיפורי חייהם עשויים להיות מרתקים לא פחות מאלה של אנשים מפורסמים.
גיבור המדור הפעם הוא מנדיק חסמן, יהודי מדרוהוביץ’, שנולד ב-11 באוקטובר 1929. חסמן, יהודי במוצאו ששרד את רדיפות הנאצים, היה לוחם בצבא המורדים האוקראיני ולאחר מכן פעיל בתנועת ותיקי ארגון הלאומנים האוקראינים וצבא המורדים האוקראיני, OUN–UPA.
מאת: סטס שיפר. עבור מדור „יהודים מאוקראינה” של NAnews.
בצבא המורדים האוקראיני הכירו אותו בכינוי המחתרתי „מאלי”, שפירושו באוקראינית „הקטן”. עשרות שנים לאחר מכן סיפר חסמן כי בקרב המורדים מצא אנשים שראה בהם חבריו לנשק, וכי מוצאו היהודי לא עמד בדרכם של קשרים אלה.
בגיל שתים-עשרה היה עד לרצח הוריו ואחיו בידי הנאצים, נמלט מאתר הוצאה להורג המונית יחד עם שני ילדים נוספים, הסתתר אצל משפחות אוקראיניות בזהות בדויה בשם וולודימיר דמיטרנקו, ובהיותו נער הצטרף לשורות צבא המורדים האוקראיני. בהמשך נפצע, נלכד בידי אנשי הנקוו”ד, נחקר והוכה במשך תשעה חודשים. הוא שרד את כל אלה, שירת בצבא הסובייטי, עבד במכרה פחם במשך שלושים וחמש שנים והצליח לחדש את הקשר עם קרובי משפחתו שהמלחמה פיזרה בין מדינות שונות.
איננו מתיימרים לערוך מחקר היסטורי אקדמי, ואין בכוונתנו להחליף היסטוריונים מקצועיים, ארכיונאים או חוקרי שואה. מטרתנו שונה במקצת: לספר סיפורים מורכבים, ולעיתים שנויים במחלוקת, בשפה נגישה ומובנת, מבלי לאבד עובדות, שמות, תאריכים או את ההקשר ההיסטורי. אלה כתבות היסטוריה פופולרית המיועדות למתעניינים בהיסטוריה, ובמיוחד למי ששומעים לראשונה על אנשים שחייהם אינם מתיישבים עם התפיסות המקובלות לגבי העבר.
עבור הקוראים בישראל, הסיפור הזה מעורר עניין מיוחד.
היחסים בין אוקראינים ליהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה הם נושא מורכב וכואב, שבו משתלבים השואה, אנטישמיות, שיתוף פעולה עם הנאצים, הצלת נרדפים, תנועות לאומיות, דיכוי סובייטי וגורלות אנושיים. סיפור חייו של אדם אחד אינו יכול להסביר או להצדיק את מעשיו של ארגון שלם, אך הוא מאפשר להתבונן באירועים היסטוריים מזווית שנותרת לעיתים קרובות מחוץ לספרי הלימוד הכלליים ולדיונים הפוליטיים.
סיפורו של מנדיק חסמן אינו מבטל פשעים ואינו מוכיח כי אנטישמיות לא התקיימה בתנועה הלאומנית האוקראינית. עם זאת, מדובר בביוגרפיה אמיתית שנשמרה בזכות ראיונות שנערכו עמו בחייו, זיכרונות משפחתיים ועבודתם של חוקרים. ראוי לקרוא אותה במלואה, מלידתו ועד שנות חייו האחרונות.
בואו נתחיל…
דרוהוביץ’: משפחה יהודית, ילדות והשואה
שבעה ילדים במשפחתו של קצין אוסטרו-הונגרי לשעבר
ב-11 באוקטובר 1929 נולד בעיר דרוהוביץ’ ילד ושמו מנדיק חסמן.
בחלק מהפרסומים מופיעה גם גרסה אחרת של שמו — מונדק. כיום נמצאת דרוהוביץ’ במחוז לבוב שבאוקראינה, אך בשנת לידתו של מנדיק השתייכה העיר לרפובליקה הפולנית, ולפני כן הייתה חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. בפרק זמן קצר יחסית חוו תושביה חילופי שלטון ומשטרים פוליטיים אחדים, והשינויים הללו השפיעו ישירות על גורלה של משפחת חסמן.
אביו של הילד, ז’יסיק חסמן, ששמו מופיע במקורות שונים גם כדז’יסיק או דז’יסקו, השתתף במלחמת העולם הראשונה והגיע לדרגת סרן בצבא האוסטרו-הונגרי. לאחר המלחמה לא המשיך בקריירה צבאית אלא עסק בהסעת נוסעים בכרכרה. היו בבעלותו סוסים וכרכרה, שבה הסיע נוסעים ברחובות דרוהוביץ’. המשפחה לא נמנתה עם העשירים ביותר בעיר, אך גם לא חיה בעוני קיצוני.
אמו, קרנציה, שנקראה גם קרולינה חסמן, טיפלה בבית וגידלה את הילדים. במשפחה גדלו שבעה ילדים: ארבעה בנים — איציק, אידול, מנדיק וסאביק — ושלוש בנות: הינדה, חנה ופרידה. מנדיק היה הילד השני הצעיר ביותר. כדי להבין את הסיפור חשוב להזכיר את כל בני המשפחה, משום שהמלחמה חרצה את גורלם בדרכים שונות: ההורים ושניים מהבנים נרצחו, ואילו הילדים האחרים הופרדו זה מזה בשל הכיבוש, הפינוי, מחנות הריכוז וההגירה.
בבית משפחת חסמן דיברו אוקראינית ופולנית. מוצאה היהודי של המשפחה לא מנע קשרים עם שכנים אוקראינים, וכפי שהתברר לחוקרים שנים לאחר מכן, מנדיק הקטן אף נהג להשתתף לעיתים בתפילות בכנסייה אוקראינית סמוכה. את הפרט הזה תיעדה ההיסטוריונית לסיה בונדרוק, שנפגשה אישית עם חסמן במאי 2011 יחד עם וולודימיר ויאטרוביץ’ ועם נציג אחוות הוותיקים, ואסיל קושניר.
ביקוריו בכנסייה התרחשו עוד בילדותו, לפני המלחמה, ולכן הם מעניינים במיוחד: הם קדמו בשנים רבות לתקופה שבה נאלץ הילד להיטבל לנצרות ולאמץ שם אוקראיני כדי להינצל מהנאצים. הזיכרונות שפורסמו אינם מסבירים בפירוט מה היו אמונותיה הדתיות של המשפחה, באיזו מידה שמרה על המסורת היהודית ומה היה מקומה של שפת היידיש בחיי הבית. דבר אחד ידוע בוודאות: המשפחה חיה בעיר רב-לאומית שבה התרבויות האוקראינית, הפולנית והיהודית נפגשו זו עם זו ללא הרף.
עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה הספיק מנדיק להשלים שתי שנות לימוד בלבד. כמעט שלא נותרו תצלומים מחיי המשפחה לפני המלחמה. לדברי החוקרים, התצלום היחיד ששרד באלבום המשפחתי היה דיוקנו של ז’יסיק חסמן במדי קצין הצבא האוסטרו-הונגרי. בהמשך פורסם התצלום לצד הביוגרפיה של בנו.
דרוהוביץ’ היהודית לפני החורבן
לדרוהוביץ’ הייתה היסטוריה יהודית בת מאות שנים.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם פעלו בעיר בתי כנסת, בתי ספר יהודיים, אגודות צדקה, ארגונים מקצועיים, מועדוני ספורט וארגונים פוליטיים. בעיר פעלו סניפים של תנועות ציוניות, הבונד, אגודת ישראל וארגונים נוספים, ששיקפו את מגוון ההשקפות הפוליטיות והדתיות בקרב האוכלוסייה היהודית.
בתחילת שנות השלושים מנתה האוכלוסייה היהודית של דרוהוביץ’ כשלושה-עשר אלף איש. יהודים עסקו במסחר, בתעשייה ובמלאכה, עבדו במוסדות ציבור ובמקצועות חופשיים. זו הייתה קהילה עירונית מפותחת, בעלת בתי ספר משלה, דיונים ציבוריים, תרבות, מסורות דתיות וקשרים עם העולם היהודי שמחוץ לפולין.
אחד מתושביה הידועים של העיר היה הסופר והאמן ברונו שולץ. יצירותיו נחשבות כיום לחלק מהמורשת הספרותית האירופית של המאה העשרים, אך חייו של הסופר עצמו הסתיימו בתקופת השואה: בנובמבר 1942 הוא נורה למוות ברחוב בדרוהוביץ’. כשמנדיק חסמן היה ילד, שולץ עדיין התגורר באותה עיר, לימד, כתב ויצר את רישומיו.
לכן סיפורה של משפחת חסמן אינו רק טרגדיה אישית של כמה בני אדם. הוא חלק מהשמדתו של עולם יהודי שלם שהתקיים בגליציה במשך דורות. לאחר הכיבוש הגרמני נותרו מחיי הקהילה שלפני המלחמה רק ניצולים מעטים, תצלומים, מסמכים, זיכרונות ומספר קטן של מבנים ששרדו.
ספטמבר 1939: דרוהוביץ’ עוברת לשלטון סובייטי
בספטמבר 1939 חילקו גרמניה הנאצית וברית המועצות ביניהן את שטחה של פולין בהתאם להסכמים שנחתמו בין שתי המדינות.
דרוהוביץ’ נכבשה תחילה בידי כוחות גרמניים, אך לאחר מכן עברה לשליטה סובייטית. עבור התושבים המקומיים משמעות הדבר הייתה מערכת מנהלית חדשה, הלאמת מפעלים, הגבלות על פעילות ארגונים ציבוריים ושינויים משמעותיים בחיי היום-יום.
מנדיק עדיין לא מלאו לו עשר שנים. בזיכרונותיו המאוחרים לא הקדיש תשומת לב רבה לאירועים הפוליטיים של 1939, אלא סיפר בעיקר על נסיבות משפחתיות שבהמשך סייעו לכמה מקרוביו לשרוד את המלחמה.
אחת מאחיותיו הגדולות הפכה לאחות רפואית, ואחרת נישאה לקצין סובייטי בשם מיכאיל גונדריוב. כאשר גרמניה פלשה לברית המועצות ביוני 1941, נסיבות אלה אפשרו לשתי הצעירות להימצא הרחק מדרוהוביץ’. בהמשך התברר כי הינדה וחנה שרדו את השואה. האחות השלישית, פרידה, נשארה בשטח שנכבש בידי הגרמנים, וגורלה היה קשה הרבה יותר.
הכיבוש הגרמני והשמדת יהודי דרוהוביץ’
ב-30 ביוני 1941 כבשו הכוחות הגרמניים את דרוהוביץ’ פעם נוספת.
כבר למחרת החל בעיר פוגרום שבמהלכו הותקפו יהודים, הוכו ונרצחו. לפי חומרי יד ושם, במעשי האלימות השתתפו אנשי צבא גרמנים וחלק מהתושבים המקומיים האוקראינים והפולנים. מקורות שונים מציגים הערכות שונות לגבי מספר ההרוגים, ולכן אי אפשר לצמצם אותן למספר יחיד בלי לציין את הפעולה המסוימת ואת התאריך.
שלטונות הכיבוש הנאציים הטילו במהירות הגבלות על היהודים. אנשים אולצו לעבוד, חופש התנועה שלהם הוגבל, הם גורשו מבתיהם, רכושם הוחרם והם נעצרו. החל מ-20 בספטמבר 1941 חויבו התושבים היהודים לענוד סרטי זרוע לבנים שעליהם מגן דוד כחול. היודנראט, המועצה היהודית שהוקמה בהוראת שלטונות הכיבוש, נאלץ לבצע פקודות גרמניות, בין היתר בעניינים הקשורים לארגון עבודות כפייה.
בסתיו 1941 החלו מעשי רצח וגירושים נוספים. בנובמבר ירו הגרמנים למוות בקבוצת חולים ואנשים עם מוגבלויות ביער ברוניצה הסמוך לדרוהוביץ’. עד סוף השנה כבר נרצחו מאות יהודים או מתו מרעב וממחלות.
בשנת 1942 קיבלה השמדת הקהילה ממדים גדולים עוד יותר. ב-25 במרץ גורשו כאלף יהודים למחנה ההשמדה בלז’ץ. באוגוסט נערכה אקציה גדולה נוספת, שבמהלכה נשלחו כמה אלפי בני אדם לבלז’ץ, ואחרים נרצחו בעיר עצמה. באוקטובר התרחש גל גירושים נוסף.
גטו דרוהוביץ’ חוסל בהדרגה, והאקציות האחרונות לחיסולו התרחשו במאי וביוני 1943. כמה ממחנות עבודת הכפייה המשיכו לפעול גם לאחר מכן. הכרונולוגיה הזאת חשובה משום שבגרסאות מקוצרות של הביוגרפיה של חסמן מוזכר לעיתים „חיסול גטו דרוהוביץ’ בקיץ 1942”, אף שהשמדת האוכלוסייה היהודית המקומית נמשכה זמן רב יותר.
במהלך אירועי 1942 איבד מנדיק את הוריו ושניים מאחיו. לפי זיכרונותיו, הם נרצחו בידי הנאצים ביער ברוניצה, שהפך לאחד מאתרי ההוצאות להורג ההמוניות המרכזיים של יהודי דרוהוביץ’.
יער ברוניצה: ילד בן שתים-עשרה בין הנידונים למוות
מנדיק היה בין האנשים שנלקחו להוצאה להורג.
במקום היו אביו ז’יסיק, אמו קרנציה ואחיו איציק ואידול. בהמשך סיפר כי ראה במו עיניו את מותם של בני משפחתו. ההרוגים נקברו סמוך לאתר ההוצאה להורג, ואילו האחרים המתינו לתורם.
לפי זיכרונותיו של חסמן, מבצעי הירי הפסיקו אותו מעת לעת, נחו ושתו אלכוהול. במהלך אחת ההפסקות האלה החליט הנער בן השתים-עשרה לפעול. לידו היו אחיו הצעיר סאביק, בן התשע, ובת דודתו קיילי. מנדיק לקח את הילדים עמו ורץ אל תוך היער.
זו הייתה בריחה של שלושה קטינים שנותרו ללא הורים, מסמכים, כסף או מקום בטוח שאליו יוכלו לפנות. הם לא ידעו אם יצליחו לצאת מהיער ואם ימצאו אנשים שיהיו מוכנים לעזור ליהודים תחת הכיבוש הנאצי.
שנים רבות לאחר מכן שאלו היסטוריונים את מנדיק אם פחד. הוא השיב באוקראינית: „Ні, просто жити дуже хотілося”. בעברית: „לא, פשוט רציתי מאוד לחיות”.
המשפט הקצר הזה נשמר בראיון שנערך עמו בחייו, והוא מבטא את מה שחסמן עצמו ראה כהסבר העיקרי למעשהו. עם זאת, התאריך המדויק של רצח משפחתו לא נקבע על סמך מסמכים בפרסומים הביוגרפיים. היסטוריונים קושרים את זיכרונותיו למעשי הרצח ההמוניים של 1942, אך מדובר בעדות ראייה ולא ברשימת נרצחים שמית שהתגלתה במסמכים גרמניים.
ארבעה ימי נדודים והדרך דרך סוקאל
לאחר הבריחה נדדו מנדיק, סאביק וקיילי ביערות במשך ארבעה ימים. הם סבלו מרעב, ניסו למצוא את דרכם ונמנעו ממפגש עם אנשים שעלולים היו להסגיר אותם לשלטונות הכיבוש. לבסוף הצליחו הילדים להגיע למסילת רכבת.
בזיכרונותיו המאוחרים סיפר מנדיק שנאלצו לנסוע ברחבי פולין בחיפוש אחר פת לחם. הילדים נסעו ברכבות ללא כרטיסים, והתקדמו בהדרגה למקומות שבהם איש לא הכיר אותם. דרך סוקאל הגיעו לווהלין.
לגאוגרפיה של המסע הזה יש משמעות עבור קוראים שאינם מכירים היטב את מערב אוקראינה. דרוהוביץ’ שוכנת מדרום ללבוב, ואילו ווהלין היא חבל ארץ היסטורי בצפון-מערב אוקראינה של ימינו. בתקופת המלחמה עברה הדרך בין האזורים הללו בשטחים שבהם פעלו הממשל הגרמני, המשטרה, יחידות חמושות שונות וקבוצות מחתרת.
תנועה ללא מסמכים הייתה מסוכנת אפילו למבוגר. עבור שלושה ילדים שהסתירו את מוצאם היהודי, כל מפגש עם אנשים זרים עלול היה להסתיים במוות.
הזיכרונות שפורסמו אינם מאפשרים לשחזר במלואו כיצד נפרדו הילדים לאחר שהגיעו לווהלין ומה אירע לכל אחד מהם בחודשים שלאחר מכן. גורלה של קיילי נותר לא ידוע. לעומת זאת, עשרות שנים מאוחר יותר יתגלו פרטים חשובים על סאביק: הוא שרד את המלחמה והתיישב בניו יורק.
ואסיל קיץ, סרהיי קרופיבץ והשם החדש וולודימיר דמיטרנקו
בווהלין הגיע מנדיק לכפר ביליצ’י. משפחות אוקראיניות קיבלו אותו לביתן, ואת שמותיהן זכר עד זקנתו. תחילה התגורר הנער אצל ואסיל קיץ, ולאחר מכן אצל סרהיי קרופיבץ.
עבור ילד יהודי הייתה עזרה כזאת הזדמנות לשרוד, אך היא עלולה הייתה לסכן גם את האנשים שהסתירו אותו. בשטחים הכבושים רדפו השלטונות הנאציים באכזריות יהודים וגם את מי שסייעו להם להסתתר. עם זאת, הנסיבות המדויקות שבהן קיבלו משפחות קיץ וקרופיבץ את הילד ידועות בעיקר מסיפוריו, ולא ממסמכים נפרדים של המשפחות.
כדי להסתיר את מוצאו היהודי הפך מנדיק לוולודימיר דמיטרנקו. השם האוקראיני החדש אפשר לו להיראות בעיני סביבתו כנער מקומי רגיל. בזהות הזאת חי לא רק עד סוף המלחמה, אלא גם במשך כמה שנים לאחריה, לרבות בתקופת חקירות הנקוו”ד ובתחילת שירותו בצבא הסובייטי.
חשוב שלא לייחס לחסמן אמונות דתיות שהוא עצמו לא תיאר. ידועים עובדת הטבלתו לנצרות, שינוי שמו והצורך הברור להסתיר את מוצאו בתקופת הרדיפות הנאציות. הפרסומים הביוגרפיים המרכזיים אינם מספרים בפירוט אם שמר על מסורות דתיות יהודיות כלשהן וכיצד התייחס ליהדות ולנצרות בבגרותו.
אך גם תחת שמו החדש נותרו החיים בכפר מסוכנים. לפי זיכרונותיו של חסמן, אחת מתושבות המקום שילמה כדי להימנע משליחתה לעבודות כפייה בגרמניה, ולאחר מכן החליט בעל הבית לשלוח את מנדיק במקומה.
גרמניה הנאצית העבירה בכפייה המונים מתושבי השטחים הכבושים לעבודה בתעשייה ובחקלאות. עובדים כאלה ממזרח אירופה כונו לעיתים קרובות „אוסטארבייטרים”. עבור נער יהודי הייתה השליחה לגרמניה מסוכנת במיוחד: בדיקת מוצאו עלולה הייתה להביא לחשיפתו ולמותו.
כשנודע למנדיק שמתכוונים לשלוח אותו לעבודות כפייה, נמלט פעם נוספת. הפעם פנה אל צעירים שהכיר, ששהו ביער והיו קשורים למחתרת החמושה האוקראינית.
בגרסאות הביוגרפיות השונות קיימות סתירות בתיארוך האירוע הזה. כמה אזכורים של אביב 1942 אינם מתיישבים היטב עם רצף האירועים לאחר הבריחה מיער ברוניצה. לכן עדיף לשמר את סדר האירועים בלי לייחס להחלטתו להימלט חודש שאינו מאומת.
צבא המורדים האוקראיני, המלחמה והדיכוי הסובייטי
מדוע הצטרף נער יהודי לצבא המורדים האוקראיני?
הצעירים שאליהם פנה מנדיק שירתו קודם לכן במשטרת העזר האוקראינית, עברו הכשרה צבאית מסוימת ולאחר מכן יצאו חמושים אל היער. הם הצטרפו ליחידות צבא המורדים האוקראיני, הידוע בראשי התיבות האוקראיניים UPA.
עבור הקורא הישראלי חשוב להסביר כי צבא המורדים האוקראיני וארגון הלאומנים האוקראינים, OUN, אינם אותו דבר. ה-OUN היה ארגון לאומני פוליטי שקם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, ואילו ה-UPA היה ארגון מורדים חמוש שנוצר במהלך מלחמת העולם השנייה, בעיקר בווהלין ובפולסיה. שני הגופים היו קשורים קשר הדוק, במיוחד באמצעות הפלג הבנדריסטי של ה-OUN, אך שמותיהם אינם מילים נרדפות.
מטרתם של הלאומנים האוקראינים הייתה להקים מדינה אוקראינית עצמאית. בתקופות שונות נלחמו יחידות ה-UPA נגד כוחות גרמניים, כוחות סובייטיים, יחידות פולניות חמושות ויריבים נוספים. במקביל, ההיסטוריה של התנועה כוללת מקרים מתועדים של אלימות המונית נגד אזרחים, בעיקר פולנים, וכן אנטישמיות ופשעים שביצעו חברים מסוימים במחתרת הלאומנית האוקראינית.
הנסיבות הללו חיוניות להבנת חריגותו של סיפור חסמן. נער יהודי שמשפחתו נרצחה בידי הנאצים מצא את עצמו בין לוחמיה של תנועה שההיסטוריה והאידאולוגיה שלה מעוררות מחלוקות חריפות עד היום.
מנדיק היה כבן ארבע-עשרה כאשר ביקש להצטרף ליחידה ביער. כשנשאל במה יוכל להועיל, השיב שהוא יודע לטפל בסוסים. את המיומנות הזאת רכש עוד בדרוהוביץ’, כשצפה באביו עובד כנהג כרכרה.
המורדים קיבלו אותו. ביחידה קיבל מנדיק את הכינוי המחתרתי „מאלי”, כלומר „Малий” באוקראינית — „הקטן”. בשם הזה הוא מופיע במקורות הביוגרפיים המרכזיים של וולודימיר ויאטרוביץ’ ולסיה בונדרוק, המבוססים על ראיונות שנערכו עמו בחייו. בכמה גרסאות מאוחרות מופיע הכינוי „חיים”, אך העדויות העיקריות הזמינות מציינות דווקא „מאלי”.
מטפל בסוסים, מסיע מפקדים ומשתתף בפעולות המורדים
בתחילה טיפל מנדיק בסוסים ונהג בעגלות. בהדרגה התרחבו תפקידיו: הנער זכה לאמון בהסעת מפקדים, בהעברת הודעות ובביצוע משימות שונות. תחילה שירת לצד מפקד הפלוגה שכונה „דובבוש”, אחר כך לצד „חומה”, ובהמשך לצד מפקד הגדוד שכונה „גולובנקו”.
במבנה הארגוני של ה-UPA הייתה ה„סוטניה” יחידה שמקבילה בקירוב לפלוגה, אף שמספר הלוחמים בפועל היה עשוי להשתנות. ה„קורין” איחד כמה סוטניות. לסיה בונדרוק ציינה בנוסף כי יחידתו של „דובבוש” פעלה באזור ביליצ’י, וכי המפקד היה מוכר גם בכינוי ליבוצ’קה.
בתפקידים הללו התגלה קשר בלתי צפוי בין מקצועו של האב שנרצח לבין חייו הצבאיים של הבן. ז’יסיק חסמן התפרנס מהסעת נוסעים בכרכרה ברחובות דרוהוביץ’, ואילו מנדיק השתמש במיומנויות שרכש בילדותו כדי לשרוד ולבצע משימות עבור יחידת המורדים. בתנאי היער נותרו הסוסים אמצעי התחבורה העיקרי להעברת אנשים, מזון, נשק ופצועים.
חסמן עצמו סיפר מאוחר יותר לא רק על הטיפול בסוסים, אלא גם על השתתפות בפעולות חמושות. הוא הזכיר התקפות על חיל מצב גרמני, פעולות נגד נתיבי תחבורה צבאיים, תפיסת כלי רכב, העברת תחמושת ופשיטות של יחידות מורדים. עם זאת, רוב האירועים המסוימים ידועים מזיכרונותיו האישיים ומחייבים הצגה זהירה: עדות אישית היא מקור היסטורי, אך לא תמיד ניתן לאמת באופן עצמאי כל פרט ופרט.
כיצד גנב נער עגלה גרמנית עם נשק?
חסמן קשר אחד האירועים הבולטים ביותר לעיירה איבניצ’י. לפי סיפורו, חיילים גרמנים שהו במסעדה בחברת נשים, ובחוץ עמדו סוסים רתומים ועגלה. המורדים הורו למנדיק לקחת את הסוסים, והנער הצליח להתקרב אליהם מבלי שיבחינו בו, להתיר אותם ולברוח.
בהמשך סיפר שהסוסים היו שייכים למפקד הגרמני המקומי. יחד עם העגלה השיג מנדיק ארבעה תת-מקלעים. לאחר מכן שימשו הסוסים שנתפסו להסעת המפקד „גולובנקו”.
לדברי חסמן, המקרה הזה זיכה אותו בהערכת חבריו. עבור נער בן ארבע-עשרה שנמלט זמן קצר קודם לכן מהנאצים, המשימה דרשה עצמאות ואומץ. עם זאת, החומרים שפורסמו אינם כוללים מסמך מבצעי גרמני המאמת את נסיבות הגניבה. לכן הסיפור נותר זיכרונו של המשתתף עצמו, ולא פעולה צבאית שתועדה במלואה.
אקדח פולני, מחסור בתחמושת וחיילים הונגרים
יחידות המורדים סבלו ממחסור קבוע בנשק ובתחמושת. חסמן נזכר שהיה ברשותו אקדח פולני שכינה „השישייה”. הכינוי נשמר בסיפורו, אך ללא מידע נוסף אי אפשר לקבוע מה היה דגם הנשק המדויק.
היה צורך להשיג תחמושת בדרכים שונות: לתפוס אותה מידי האויב, לקבלה באמצעות מכרים או להחליפה במזון. בזיכרונותיו תיאר מנדיק קשרים עם חיילים הונגרים, שלהם סיפקו המורדים מוצרי מזון, בעיקר שומן חזיר, ובתמורה קיבלו תחמושת.
את אחד האירועים הללו קשר לנסיעות באזור מנביצ’י. לדבריו, חיילים הונגרים העבירו למורדים ארגזי תחמושת. הקשרים הללו היו למעשה הסדרים מעשיים ברמה המקומית, אף שהונגריה נותרה רשמית בעלת בריתה של גרמניה הנאצית.
פרטים כאלה מלמדים עד כמה מורכבים יכלו להיות היחסים בין כוחות חמושים שונים בשטחים הכבושים. המציאות בחילות מצב וביחידות מסוימות לא תמיד תאמה את העמדות הפוליטיות הרשמיות של המדינות שלהן השתייכו.
שיירה גרמנית, גשר שפוצץ ושנים-עשר כלי רכב
בראיון עם לסיה בונדרוק תיאר חסמן פעולה סמוך לכפר אוזיוטיצ’י באזור לוקאצ’י. לדבריו, שיירה גרמנית התקדמה לעבר וולודימיר כאשר המורדים פוצצו גשר ליד פבליבקה, חסמו את הדרך וכיתרו את החיילים.
מנדיק טען שהצליחו לפרוק את הגרמנים מנשקם ללא ירי, ושהמורדים תפסו שנים-עשר כלי רכב עמוסים בתחמושת. לאחר התפיסה התעוררה בעיה בלתי צפויה: רוב הצעירים מהכפרים ידעו לטפל בסוסים ולנהוג בעגלות, אך לא ידעו להפעיל כלי רכב ממונעים. כתוצאה מכך, לפי סיפורו של חסמן, נאלצו לגרור את כלי הרכב אל תוך היער באמצעות סוסים.
זהו אחד הפרטים האופייניים ביותר בזיכרונותיו מתקופת המלחמה. הוא ממחיש את הקשיים המעשיים של יחידות שפעלו ביערות, שעבורן תפיסת כלי רכב לא הבטיחה אפשרות להשתמש בהם מיד. עם זאת, יש לייחס את מספר כלי הרכב ואת פרטי הפעולה לעדותו של חסמן בלבד: בפרסומים הביוגרפיים ששימשו כאן אין מסמך גרמני או סובייטי עצמאי המאמת אותם.
קרבות ליד איבניצ’י והורוחיב וחבלה במסילות רכבת
חסמן סיפר על פעולות מורדים נגד יחידות גרמניות ליד איבניצ’י והורוחיב, על מחסור בתחמושת, על אבדות בקרב חבריו ועל ניסיונות לשבש את תנועת הרכבות. בחלק מהאירועים מדובר היה בפיצוץ מסילות רכבת כדי למנוע את שילוחם של תושבי השטחים הכבושים לעבודות כפייה בגרמניה.
הוא זכר את שמות המפקדים, את נסיבותיהם של עימותים מסוימים ואת חברי התנועה שנהרגו. בזיכרונותיו לא היו חיי המלחמה מורכבים מקרבות בלבד: זמן רב הוקדש לתנועה ממקום למקום, לארגון אספקה, ללינה ביער, להסעת אנשים ולחיפוש נתיבים בטוחים.
יחידות ה-UPA פעלו בתנאים של מחסור מתמיד בנשק, במזון, בטיפול רפואי ובאמצעי תחבורה. עבור נער שהחל את שירותו בטיפול בסוסים, דווקא המשימות הלוגיסטיות והתחבורתיות הן שעיצבו במידה רבה את חיי היום-יום, אף שבהמשך השתתף גם בפעולות שבהן נעשה שימוש בנשק.
אביב 1944: פשיטה לאזור חלם
אחד האירועים המורכבים יותר בביוגרפיה שלו היה הפשיטה של יחידת „חומה” לאזור חלם באביב 1944. אזור חלם, המכונה באוקראינית „חולמשצ’ינה”, הוא חבל ארץ היסטורי סביב העיר חלם, הנמצאת כיום בפולין. בתקופת מלחמת העולם השנייה חיו בו אוקראינים ופולנים, והיחסים בין האוכלוסייה לבין הכוחות החמושים התאפיינו בעימות קשה.
בזיכרונותיו של חסמן תוארה הפשיטה כפעולה להגנה על כפרים אוקראיניים מפני התקפות של ארמייה קריובה, צבא המולדת הפולני. הוא סיפר שהמורדים הוצבו בקבוצות קטנות של עשרים עד שלושים איש ביישובים אוקראיניים וניסו למנוע התקפות נוספות.
לדברי מנדיק, לוחמי הפלוגה שלו לא שרפו כפרים פולניים ולא הרגו את תושביהם. יש להציג את העדות הזאת תוך ייחוס מדויק — כדבריו של אדם ששירת ביחידה מסוימת, ולא כהוכחה לכך שצבא המורדים האוקראיני בכללותו לא ביצע פשעים נגד אזרחים פולנים.
ההיסטוריה של האלימות בין אוקראינים לפולנים בווהלין ובאזור חלם כוללת מקרי רצח המוניים מתועדים של אזרחים, התקפות תגמול, פעולות חמושות של ארגונים שונים והשלכות קשות על שתי הקהילות. לכן יש לבחון את עדותו האישית של חסמן בהקשר היסטורי רחב יותר, ולא להשתמש בה כתחליף למחקר על העימות כולו.
בין הגרמנים הנסוגים לצבא האדום המתקדם
בשנת 1944, כאשר החזית נעה מערבה, מצאו את עצמן יחידות המורדים האוקראיניות בין הכוחות הגרמניים הנסוגים לבין הכוחות הסובייטיים המתקדמים. המצב הצבאי השתנה ללא הרף, והיחידות נאלצו לבחור נתיבי תנועה, להימנע ממפגש עם כוחות אויב גדולים ולמצוא מקומות בטוחים לפצועים.
חסמן נזכר שבמהלך אחד העימותים נפצע מפקדו „חומה”. לדבריו, כדור פגע במפקד ועקר שתיים משיניו, ומנדיק עצמו היה בקרבת מקום. אירועים כאלה המשיך לזכור במשך עשרות שנים, יחד עם שמות האנשים שאיתם עבר את המלחמה.
לאחר חזרת השלטון הסובייטי השתנה מצבם של המורדים באופן משמעותי. החזית הגרמנית התרחקה מערבה, ואילו יחידות הנקוו”ד, כוחות הפנים הסובייטיים וגופי ביטחון נוספים פעלו נגד המחתרת החמושה האוקראינית. ה-UPA עבר בהדרגה לפעילות באמצעות קבוצות קטנות יותר, תוך המשך ההתנגדות החמושה במערב אוקראינה.
האם המורדים ידעו שמנדיק יהודי?
זו אחת השאלות המרכזיות בביוגרפיה של חסמן, ובמיוחד עבור הקהל הישראלי. עיתונאים והיסטוריונים שאלו אותו שוב ושוב אם חבריו ב-UPA ידעו על מוצאו היהודי וכיצד התייחסו אליו.
מנדיק השיב שמוצאו לא היה סוד עבור האנשים שאיתם שירת. לדבריו, הלוחמים ידעו שהוא יהודי והתייחסו אליו כאל חבר. הוא עצמו לא זכר מקרים שבהם נרדף בשל מוצאו האתני ביחידתו, ולהפך — הדגיש את היחסים הידידותיים ביניהם.
כאשר שוחח על אלימות מצד המורדים, טען חסמן שהעונשים הוטלו בעיקר על מודיעים ובוגדים, ללא קשר ללאומיותם. הוא השתמש במילה „סקסוט”, קיצור רוסי של הביטוי „משתף פעולה חשאי”, שהתייחס למודיעים שפעלו בחשאי עבור גופי הביטחון הסובייטיים.
עמדה זו שיקפה את ניסיונו האישי ואת הערכותיו. אין פירושה שכל יחידות ה-OUN וה-UPA התייחסו ליהודים או לאזרחים אחרים באותה צורה. עם זאת, משמעותי שחסמן שמר על הערכתו זו עשרות שנים לאחר המלחמה, כאשר כבר לא היה תלוי במפקדיו ויכול היה לדבר בפומבי על חוויותיו.
בפברואר 2013, זמן קצר לפני מותו, שב וסיפר לעיתונאים על היחס הידידותי שקיבל. באותה תקופה המשיכו ילדיהם של חבריו לנשק לשעבר לבקר אותו, והוא עבד במשך שנים רבות באותו מכרה לצד כמה מהמורדים לשעבר. במקרים הללו הפכה היכרות מתקופת המלחמה לקשר אנושי רב-שנים ששרד חילופי משטרים פוליטיים.
יהודים, OUN ו-UPA: היסטוריה מורכבת ללא תשובות פשוטות
כדי להבין את גורלו של חסמן אי אפשר להתעלם משאלת האנטישמיות בתנועה הלאומנית האוקראינית.
ה-OUN התפתח באקלים הפוליטי של הלאומנות האירופית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, ובמסמכים ובפרסומים מסוימים של התנועה הופיעו עמדות אנטישמיות. בתקופת הכיבוש הגרמני היו לאומנים אוקראינים מסוימים ואנשי משטרת העזר מעורבים ברדיפת יהודים וברציחתם.
במקביל קיימים סיפורים מתועדים על אוקראינים שהצילו יהודים מידי הנאצים, וכן על יהודים שהשתתפו בצורות שונות של המחתרת האוקראינית. בין הדוגמאות הידועות מזכירים חוקרים את לייבה-איציק דוברובסקי ורופאים יהודים שהיו קשורים ליחידות המורדים. הביוגרפיות שלהם, נסיבות השתתפותם במחתרת וגורלם בהמשך מחייבים בחינה נפרדת.
העובדות האלה אינן סותרות זו את זו. אי אפשר לצמצם את ההיסטוריה של ארגון או תנועה לאומית רק לדוגמאות חיוביות או שליליות של אנשים מסוימים. הצלתו של יהודי אחד אינה מבטלת פשעים שבוצעו נגד אחרים, כפי שפשעים מתועדים אינם מצדיקים הצגת סיפור חייו של אדם שחווה מציאות אחרת כסיפור מומצא.
בשנת 2011 פרסם ההיסטוריון וולודימיר ויאטרוביץ’ ראיון מקיף עם חסמן תחת הכותרת „Повстанський Гаврош Мандик Хасман” — „גברוש של המורדים: מנדיק חסמן”. בו הפנה את תשומת הלב לצורך לחקור גורלות אישיים במקום לכפות עליהם תבניות היסטוריות שנקבעו מראש.
גם עבור NAnews זו גישה עקרונית. אנו מספרים על חייו של אדם מסוים על בסיס עדויות ומחקרים זמינים, ובו בזמן שומרים על ההקשר ההיסטורי שבלעדיו ניתן להבין סיפורים כאלה באופן שגוי.
חורף 1945: מארב של הנקוו”ד בין זאבידיב לסמובוליה
לאחר חזרת השלטון הסובייטי לווהלין המשיך מנדיק לשהות בקרב המורדים. בשנת 1945 עברו בהדרגה יחידות גדולות של ה-UPA לפעילות בקבוצות מחתרת קטנות, ואילו גופי ביטחון המדינה ניהלו מבצעים נגד ההתנגדות החמושה.
לפי זיכרונותיו של חסמן, בחורף נקלע למארב של הנקוו”ד בין הכפרים זאבידיב וסמובוליה. צרור ירי מנשק אוטומטי פצע קשה את שתי רגליו. באחד הפרסומים העיתונאיים המאוחרים מוזכרת גם פגיעה בעמוד השדרה, אך במחקרים הביוגרפיים שפורסמו אין תיעוד רפואי מפורט של האירוע.
הנער הפצוע נפל בשבי. הוא הועבר לחקירה באיבניצ’י, שם ניסו אנשי הביטחון הסובייטיים לברר את נסיבות שהותו בקרב המורדים ולהשיג מידע על המפקדים ועל חבריו.
המקורות חלוקים לגבי מועד האירוע. וולודימיר ויאטרוביץ’ ולסיה בונדרוק מתארכים את נפילתו בשבי לשנת 1945, בעוד שכתבה של ZAXID.NET משנת 2013 מזכירה את 1946. הכרונולוגיה הביוגרפית העיקרית מבוססת בדרך כלל על העדויות שתיעדו ההיסטוריונים, אך ראוי לבדוק בסופו של דבר את תאריך המעצר המדויק בתיק החקירה הסובייטי.
תשעה חודשי חקירה וסיפור הכיסוי של וולודימיר דמיטרנקו
במהלך החקירה המשיך מנדיק להזדהות בשם וולודימיר דמיטרנקו. הוא טען שהגיע ליער כדי להסתתר מהגרמנים, שאינו מכיר אף אחד ממפקדי המורדים ושתפקידו היה רק לטפל בסוסים.
לפי סיפורו, החוקרים הכו אותו, בין היתר במחבת בראשו. באותה עת כבר סבל מפצעי ירי קשים ונזקק לטיפול רפואי.
לסיה בונדרוק תיעדה פרט נוסף. בתחילה לא קיבל מנדיק טיפול רפואי הולם. רופא בשם שצ’רבק, שהחליף את התחבושות שלו, דרש להעביר את הנער לבית חולים. לפי זיכרונותיו של חסמן, הרופא הזה סייע בעבר גם לחברים אחרים ב-UPA.
בזמן שהותו בבית החולים ביקרו את מנדיק בחשאי מורדים שרצו לראות את חברם הפצוע. אולם מישהו מהצוות הרפואי דיווח לשלטונות על המבקרים. לדברי חסמן, לאחר מכן הגיעו מפקד המשטרה גלצ’נקו ורב-סרן סבצ’וק, והנער הוחזר לתא מעצר.
החקירות נמשכו. החוקרים ניסו לקבל מידע על המורדים, אך מנדיק דבק בגרסתו המקורית: הוא לא לחם, אינו מכיר את המפקדים ועסק אך ורק בטיפול בסוסים. הוא נותר תחת חקירה במשך תשעה חודשים.
משום שהרשויות הסובייטיות לא הצליחו להציג ראיות מספיקות להשתתפותו בפעולות קרב מסוימות, ומשום שהיה קטין, הוא שוחרר. מנדיק היה אז כבן שש-עשרה. עם זאת, מספר תיק החקירה של הנקוו”ד ותוכנו המלא אינם מופיעים בפרסומים הביוגרפיים שבהם נעשה שימוש כאן. לכן פרטי החקירות והשחרור ידועים בעיקר מזיכרונותיו המאוחרים של חסמן.
הוא המשיך לעזור למורדים גם לאחר שחרורו
השחרור מהחקירה לא פירושו היה ניתוק מיידי מהאנשים שבקרבם בילה מנדיק את שנות המלחמה. לפי החומרים של לסיה בונדרוק, במשך כשנה נוספת שמר על קשר עם חבריו לשעבר, הסיע אנשים בדרכי היער ולעיתים סייע בחילוץ פצועים.
זהו חלק משמעותי בביוגרפיה שרבים מהפרסומים המקוצרים משמיטים. הנער כבר שרד את הרצח ההמוני של משפחתו, בריחה, חיים חמושים ביער, פציעה קשה, שבי וחקירות, ובכל זאת המשיך לעזור למורדים שהכיר.
בהמשך חזר שוב ושוב לזיכרונות הללו, והסביר שהקשרים עם חבריו לא הסתכמו בהשתתפות משותפת במלחמה. כמה מאותם אנשים יישארו קרובים אליו גם לאחר חזרתו לחיים אזרחיים.
הריבוביציה: הניסיון הראשון להתחיל מחדש
לאחר שחרורו התיישב מנדיק בכפר הריבוביציה שבווהלין. תושב מקומי בשם אילריון סמל סייע לו, והצעיר עבד בתחילה בעבודות משק בביתו. בהמשך קיבל חסמן תפקיד כאחראי על משק הבית והתחזוקה בבית הספר המקומי.
בשנת 1949 נישא. שמה של אשתו אינו מופיע בפרסומים הביוגרפיים המרכזיים, אף שידוע כי בהמשך הכירה את עברו של בעלה ותמכה בו. הנישואים סימנו את תחילתם של חיי המשפחה השלווים שחסמן ניסה לבנות לאחר כמה שנים של סכנה מתמדת.
אולם באותה שנה, 1949, גויס לצבא הסובייטי. כך הפך משתתף לשעבר במחתרת האוקראינית, שנחקר בעבר בידי הנקוו”ד, לחייל של אותה מדינה שנגד גופי הביטחון שלה פעלה תנועתו.
החייל הסובייטי וולודימיר דמיטרנקו חוזר לשם מנדיק חסמן
חסמן שירת בצבא באזור טרנסבאיקליה, במחוז צ’יטה. לסיה בונדרוק ציינה את מחוז אומליאניבסקי ואת תחנת המסילה ה-74. בתחילה המשיך מנדיק להשתמש במסמכים על שם וולודימיר דמיטרנקו, השם שבו חי בשנות המלחמה האחרונות ובתקופה שלאחריה.
אולם גופי המודיעין המסכל הצבאיים החלו לבדוק את הביוגרפיה שלו. וולודימיר ויאטרוביץ’ תיאר כיצד בדיקת הרשומות לא הצליחה לאשר שאדם בשם וולודימיר דמיטרנקו נולד במקום שצוין במסמכים. התעוררו שאלות לגבי מוצאו של החייל ואמינות מסמכיו.
בזיכרונות שתיעדה בונדרוק קשורה החזרה לשמו האמיתי גם לפרוץ מלחמת קוריאה בשנת 1950. חסמן חשש מאפשרות שיישלח לחצי האי הקוריאני והחליט לחשוף שהוא מגיע ממערב אוקראינה. הוא קיווה שמוצאו עשוי להשפיע על החלטת המפקדים בנוגע להצבתו לשירות מחוץ לברית המועצות.
קודם לכן צוין במסמכיו שמוצאו מאזור קורוסטן, אך כעת נאלץ לחשוף את פרטיו הביוגרפיים האמיתיים. כך הפך וולודימיר דמיטרנקו שוב למנדיק חסמן.
שתי הגרסאות אינן בהכרח סותרות זו את זו, משום שייתכן שבדיקת המסמכים והודאתו של החייל היו קשורות. עם זאת, החומרים שפורסמו אינם מאפשרים לשחזר את רצף האירועים המדויק. ידוע בוודאות ששמו האמיתי ומוצאו היהודי של חסמן התגלו במהלך שירותו בצבא הסובייטי.
חקירות לילה בטרנסבאיקליה
החזרה לשמו האמיתי לא שחררה את חסמן מחשדות. לאחר שהתברר עברו, התעניין המודיעין המסכל הצבאי בקשריו האפשריים עם המחתרת האוקראינית. לפי הזיכרונות שתיעדה לסיה בונדרוק, סגן בכיר בשם לזורקוב זימן את מנדיק לחקירות בלילה, כאשר שאר החיילים ישנו.
הוא נשאל על מפקדים ועל חבריו לשעבר ב-UPA. מנדיק טען שלא מסר לחוקרים מידע שהיה עלול לפגוע באנשים הללו. הפרסומים המרכזיים אינם כוללים פרטים על תוצאות הבדיקות, החלטות משמעתיות או מסמכים מסוימים של המודיעין המסכל.
שירותו הצבאי הסתיים בשנת 1953. חסמן השתחרר וחזר לווהלין. הוא עדיין לא היה בן עשרים וארבע, אך כבר עבר רדיפות נאציות, רצח בני משפחתו, השתתפות בתנועת מורדים, פציעות קשות, תשעה חודשי חקירה בידי הנקוו”ד ובדיקות של המודיעין המסכל הצבאי.
כורה, אב, אח ועד לתקופה היסטורית
שלושים וחמש שנות עבודה במכרה מספר 6
לאחר שובו מהצבא התיישב מנדיק עם משפחתו בהריבוביציה ומצא עבודה במכרה מספר 6. הוא עבד שם במשך שלושים וחמש שנים. הפרסומים הביוגרפיים אינם מפרטים מה היה מקצועו המדויק או אילו תפקידים מילא, ולכן לא יהיה נכון לטעון שבמשך כל השנים הללו עבד בהכרח מתחת לפני הקרקע.
מה שחשוב יותר בחלק הזה של חייו הוא שלאחר ילדות ונעורים יוצאי דופן וטראגיים באו עשרות שנים של עבודה רגילה, אחריות משפחתית וחיים בקרב תושבי ווהלין. התקופה הזאת מצטמצמת לעיתים למשפט אחד בפרסומים קצרים, אף שנמשכה זמן רב יותר משנות השתתפותו בתנועת המורדים.
למנדיק נולדו שתי בנות, ולנטינה ויקטרינה. בהמשך הצטרפה למשפחה נכדה בשם נטליה, בתה של יקטרינה. אשתו ובנותיו ידעו על מוצאו היהודי, על עברו בתקופת המלחמה ועל הרדיפות שעבר.
כמה מחברי ה-UPA לשעבר עבדו לצד חסמן באותו מכרה. כך נשמרו הקשרים שנוצרו במהלך המלחמה גם בתקופה הסובייטית, למרות הנסיבות הפוליטיות. בהמשך נמשכו הקשרים הללו גם בדור הבא: ילדיהם של כמה מחבריו לשעבר נהגו לבקר את מנדיק בזקנתו.
על חיי המשפחה היומיומיים בתקופה הזאת ידוע הרבה פחות מאשר על חוויותיו בזמן המלחמה. הפרסומים המרכזיים הזמינים אינם כוללים תיאור מפורט של עמיתיו לעבודה, חגיגות משפחתיות, גידול בנותיו, יחסו למסורות דתיות יהודיות או נסיבות פרישתו לגמלאות. עם זאת, ידועים שמות קרוביו, משך עבודתו והעובדה החשובה ביותר: חייה של משפחת חסמן לא הסתיימו ביער ברוניצה.
האחיות ששרדו וגורלה של פרידה
בשנות החמישים נודע למנדיק שכמה מקרובי משפחתו שרדו את מלחמת העולם השנייה.
שתי אחיותיו, הינדה וחנה, ניצלו ממוות בזכות נסיבות שהרחיקו אותן מדרוהוביץ’ הכבושה. אחת הייתה קשורה לשירות הרפואי, ואילו האחרת נישאה לקצין סובייטי בשם מיכאיל גונדריוב.
גורלה של פרידה היה הקשה ביותר. בתקופת הכיבוש הנאצי הסתתרה במשך זמן מה, אך לבסוף נתפסה ונשלחה לאושוויץ. מתחם אושוויץ-בירקנאו הפך לאחד הסמלים המרכזיים של השואה: יותר ממיליון בני אדם נרצחו בו, רובם המכריע יהודים.
פרידה הצליחה לשרוד את המאסר. לאחר המלחמה הגיעה לארצות הברית, שם החלה חיים חדשים. נסיבות שחרורה, הגירתה והמשך חיי משפחתה לא הובהרו בפירוט בחומרים הביוגרפיים שבהם נעשה שימוש כאן. עם זאת, ידוע שהקשר בין האח לאחות לא נעלם לנצח.
1989: מפגש עם אחותו באמריקה
בשנת 1989 נסע מנדיק חסמן לארצות הברית כדי לבקר את פרידה. כמעט חצי מאה חלפה מאז שהכיבוש הגרמני הרס את משפחתם בדרוהוביץ’. פרידה שרדה את אושוויץ, ואילו אחיה שרד את רצח בני משפחתו, בריחה שנמשכה ימים, חיים בשם בדוי, השתתפות ב-UPA, מאסר סובייטי ושנים רבות של עבודה בווהלין.
הנסיעה התקיימה עוד לפני התפרקות ברית המועצות, בתקופת הפרסטרויקה, כאשר ההגבלות על נסיעות לחו”ל החלו להתרכך בהדרגה. עבור משתתף לשעבר במחתרת האוקראינית וכורה סובייטי, ביקור באמריקה היה אירוע משמעותי.
המקורות הביוגרפיים המרכזיים אינם מספקים תיאור מפורט של המפגש עצמו. לא ידוע בדיוק כמה זמן שהה מנדיק אצל אחותו, על אילו זיכרונות משפחתיים שוחחו ואם הצליחו לשחזר את כל נסיבות מותם של יקיריהם. עם זאת, עצם הנסיעה בשנת 1989 מתועדת בחומר של לסיה בונדרוק.
זהו אחד החלקים החשובים ביותר בביוגרפיה שלו, משום שסיפור חסמן אינו מסתכם בהשתתפות בתנועה חמושה. הוא עוסק גם בחידוש קשרים משפחתיים לאחר השואה, כאשר קרובי משפחה ששרדו יכלו לבלות עשרות שנים במדינות שונות מבלי לדעת את פרטי גורלם של האחרים.
סאביק בברוקלין: הילד מיער ברוניצה שרד
לאחיו הצעיר של מנדיק, סאביק, מקום מיוחד בסיפור הזה. בשנת 1942 היה בן תשע. מנדיק לקח אותו עמו כאשר נמלטו מאתר הרצח ההמוני יחד עם בת דודתם קיילי. לאחר ארבעה ימי נדודים הגיעו הילדים לווהלין, אך סיפורו של סאביק בשנים שלאחר מכן כמעט אינו מופיע בזיכרונותיו המפורטים של אחיו הגדול במשך זמן רב.
עשרות שנים מאוחר יותר התברר שסאביק שרד את המלחמה והתיישב בניו יורק, ברובע ברוקלין. כך, מבין שני האחים שהצליחו להימלט מיער ברוניצה, אחד נשאר בווהלין ואילו האחר קבע לבסוף את ביתו באמריקה.
בשנת 1991 נסעו בתו של מנדיק, יקטרינה, ובתה נטליה לבקר את סאביק. הן שהו אצלו במשך שלושה חודשים. הנסיעה הזאת המשיכה את הקשר המשפחתי בין הענף האוקראיני לענף האמריקאי של משפחת חסמן, קשר שהמלחמה והעשורים שחלפו לא הצליחו לנתק לחלוטין.
עם זאת, החומרים שבהם נעשה שימוש כאן אינם מאשרים שמנדיק עצמו נפגש עם סאביק בארצות הברית. הוא ביקר את פרידה בשנת 1989, ואילו בתו ונכדתו ביקרו את סאביק בשנת 1991. איחוד שתי הנסיעות לאירוע אחד יהיה שגיאה היסטורית.
מה שמעניק לסיפור הזה עוצמה מיוחדת הוא עצם הישרדותו של סאביק. מנדיק, שהיה אז בן שתים-עשרה, הוביל בעבר את אחיו בן התשע אל מחוץ ליער שבו נרצחו הוריהם. כמעט חצי מאה לאחר מכן הגיעו בתו ונכדתו של האח הגדול לניו יורק כדי לבלות כמה חודשים עם האח הצעיר, שגם הוא שרד את השואה.
מה עלה בגורלה של בת הדודה קיילי?
בניגוד לסאביק, גורלה של בת דודתם קיילי נותר לא ידוע. היא מופיעה בסיפור הבריחה מיער ברוניצה, אך לאחר הגעתם של הילדים לווהלין אי אפשר להתחקות אחר המשך חייה באמצעות הפרסומים המרכזיים.
לא ידוע לאן הגיעה לאחר שנפרדו, אם שרדה את המלחמה, אם שינתה את שמה או את שם משפחתה, אם הקימה משפחה או היגרה מאירופה. ייתכן שמידע כלשהו נשמר בהתכתבות משפחתית, ברשימות של עקורים לאחר המלחמה, במסמכי ארגונים יהודיים או בארכיוני יד ושם.
עד למציאת מסמכים כאלה אי אפשר לקבוע שהיא נספתה או שרדה. לעת עתה נותר גורלה אחד הנושאים הפתוחים בהיסטוריה של משפחת חסמן, והוא ראוי למחקר נפרד.
עצמאות אוקראינה והחזרה לעברו כמורד
ב-24 באוגוסט 1991 הכריזה אוקראינה על עצמאותה. עבור מנדיק חסמן, שבנעוריו השתייך לתנועת המורדים האוקראינית, היה לאירוע הזה משמעות אישית. לאורך העשורים הסובייטיים הייתה ההשתתפות ב-UPA עובדה מסוכנת בביוגרפיה שלו, שעלולה הייתה לגרור רדיפה. לאחר חידוש עצמאותה של אוקראינה ניתן היה לדבר בפומבי על העבר.
חסמן הצטרף לפעילות אחוות ותיקי ה-OUN–UPA באזור ווהלין. הוא השתתף במפגשים, שוחח עם חברים לשעבר ועם צעירים, וקיבל תעודות הוקרה ועיטורים מטעם ארגוני ותיקים. בחומרים של לסיה בונדרוק מוזכרים עיטורים ובהם „פצוע בקרבות למען חירות אוקראינה”, „מגן המולדת”, וכן עיטורי זיכרון לציון שישים שנה ל-UPA ומאה שנה להולדת רומן שוחביץ’.
עם זאת, וולודימיר ויאטרוביץ’ ציין בשנת 2011 כי למרות העיטורים שקיבל מארגוני ותיקים, חסמן לא קיבל עיטור ממלכתי על עצם השתתפותו ב-UPA. ההבחנה הזאת חשובה: אין לתאר באופן אוטומטי עיטורים מטעם ארגוני ותיקים כעיטורים רשמיים של מדינת אוקראינה.
האחווה העניקה למנדיק מדים צבאיים, שאותם לבש במפגשים ובהם הצטלם. בתצלומים ששרדו משנות חייו האחרונות אפשר לראות עד כמה ייחס הקשיש חשיבות למתנה. המדים חיברו אותו לנעוריו ולאנשים שראה בהם חבריו לנשק.
מדוע כינה חסמן את עצמו בנדריסט?
בראיונות שנערכו עמו בחייו לא הסתיר מנדיק את הערכתו החיובית להשתתפותו ב-UPA.
הוא כינה את עצמו בנדריסט וראה בכינוי הזה תואר של כבוד. עבורו הוא היה קשור בראש ובראשונה לאנשים המסוימים שבקרבם מצא את עצמו כנער, לעזרה שקיבל מהם, לחיים המשותפים ולמאבק החמוש.
עבור הקוראים בישראל חשוב להסביר את מקור המונח. „בנדריסטים” הוא כינוי שניתן לתומכיו של סטפן בנדרה, אחד ממנהיגי ארגון הלאומנים האוקראינים. בעיתונות ובתעמולה הסובייטית נעשה שימוש נרחב במילה ככינוי כולל למחתרת הלאומנית והאנטי-סובייטית האוקראינית, לעיתים ללא קשר לשיוכו הארגוני האמיתי של האדם.
בזיכרון ההיסטורי העכשווי באוקראינה ובעולם, היחס לבנדרה ולתנועה הקשורה אליו נותר שנוי במחלוקת. הסיבות קשורות הן למאבק לעצמאות אוקראינה והן לאידאולוגיה של ה-OUN, ליחסה לקבוצות אתניות אחרות ולמעשיהם של חברי התנועה הלאומנית בזמן המלחמה.
לכן יש להבין את דבריו של חסמן כביטוי לזהותו האישית, ולא כהערכה היסטורית סופית של הארגון כולו. ניסיונו היה מסוים, קשור למפקדים ולחברים מסוימים, בעוד שההיסטוריה של ה-OUN וה-UPA רחבה הרבה יותר וכוללת אירועים שמנדיק עצמו כלל לא היה עד להם.
עשרת עקרונות הלאומן האוקראיני ושירי המורדים
גם בזקנתו היה חסמן מסוגל לדקלם מן הזיכרון את „דקלוג הלאומן האוקראיני”.
הטקסט הזה, שנכתב בידי סטפן לנקבסקי בשנת 1929, הפך לאחד המסמכים האידאולוגיים המוכרים של ה-OUN. הוא כולל עשרה עקרונות העוסקים בנאמנות למטרה הלאומנית, במשמעת, במאבק ובנכונות להקרבה.
חלק מניסוחיו משקפים את אופייה הרדיקלי של האידאולוגיה הפוליטית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. עבור חסמן, לעומת זאת, היה הדקלוג קשור לחיי היום-יום ביחידת המורדים. הוא סיפר שהלוחמים נהגו לדקלם אותו בבוקר ובערב, והוא עצמו המשיך לחזור על שורות שזכר עשרות שנים לאחר מכן.
מנדיק גם שר שירי מורדים אוקראיניים ואהב לספר על המפקדים שתחתיהם שירת. בשנת 2011 תיעדו היסטוריונים חלק מהזיכרונות הללו, והתצלומים וסרטוני הווידאו הפכו לעדויות חשובות משנות חייו האחרונות. עד פברואר 2013 כבר התקשה לשיר בשל בעיות במיתרי הקול, אך עדיין זכר את עקרונותיו העיקריים של הדקלוג.
הפרט הזה ממחיש את עוצמת זיכרונו. אדם שעזב את החיים הצבאיים לפני שנים רבות, שירת בצבא הסובייטי, גידל ילדים ועבד עשרות שנים במכרה, עדיין שמר בזיכרונו טקסטים ששמע כנער ביער.
פציעות, קטיעה וכיסא גלגלים
הפציעות הקשות שספג מנדיק במארב של הנקוו”ד המשיכו להשפיע על בריאותו. בזקנתו נקטעה רגלו השמאלית והוא נאלץ להשתמש בכיסא גלגלים. הפרסומים הביוגרפיים קושרים את בעיות הבריאות שלו להשלכות הפציעות הישנות, אף שההיסטוריה הרפואית המלאה אינה זמינה במקורות גלויים.
ביוני 2011 כתב וולודימיר ויאטרוביץ’ שחסמן ישב בכיסא גלגלים שאול. לסיה בונדרוק הסבירה מאוחר יותר שארגון יהודי סיפק לו כיסא גלגלים ישן, אך השימוש בו היה קשה. הפעלת המנגנון הידני דרשה מאמץ רב, וידיו של הקשיש כאבו.
למרות שנות עבודתו הרבות, השתתפותו בתנועת הוותיקים והיכרותו עם כמה היסטוריונים, שאלת השגת כיסא גלגלים מתאים נותרה ללא פתרון במשך זמן רב. בפברואר 2012 אספו חברים צעירים באגודת הנוער האוקראיני תרומות ורכשו לחסמן כיסא גלגלים חדש, שאותו הביאו להריבוביציה.
האירוע הזה אינו קשור לפעולות צבאיות או למחלוקות היסטוריות, אך הוא חיוני לסיפור מלא על שנות חייו האחרונות. אדם ששרד את השואה, מלחמה, מאסר ועשרות שנים של עבודה נזקק בזקנתו לעזרה מעשית פשוטה. בסופו של דבר העניקו לו אותה אנשים שלסיפור חייו הייתה משמעות עבורם.
מאי 2011: היסטוריונים מבקרים בהריבוביציה
אחד האירועים החשובים ביותר בשימור סיפורו של מנדיק היה מפגש עם חוקרים במאי 2011. ההיסטוריון וולודימיר ויאטרוביץ’, החוקרת לסיה בונדרוק וואסיל קושניר, נציג אחוות ותיקי ה-UPA של ווהלין, נסעו להריבוביציה.
בונדרוק סיפרה מאוחר יותר שבחצר קיבל את פניהם קשיש מחייך בכיסא גלגלים. השיחה התקיימה בביתו של חסמן והקיפה כמעט את כל חייו: הוריו, ילדותו בדרוהוביץ’, הכיבוש הנאצי, הבריחה מיער ברוניצה, המשפחות האוקראיניות שהעניקו לו מחסה, השירות ביחידת המורדים, הפציעה, חקירות הנקוו”ד והשנים שלאחר המלחמה.
החוקרים רשמו את שמות האנשים שמנדיק עדיין זכר עשרות שנים לאחר מכן. במידה רבה בזכות השיחות הללו ידועים כיום פרטים רבים שאינם מופיעים בתמציות ביוגרפיות רשמיות ובכתבות עיתונאיות קצרות.
ב-8 ביוני 2011 פרסם האתר „איסטוריצ’נה פרבדה” מאמר מקיף מאת וולודימיר ויאטרוביץ’, בשם „Повстанський Гаврош Мандик Хасман” — „גברוש של המורדים: מנדיק חסמן”. המאמר כלל זיכרונות, תצלומים ועדויות נוספות. בהמשך הכינה לסיה בונדרוק מאמר מפורט משלה, שפורסם ב-14 באוגוסט 2020 באתר „מיידאן” מדרוהוביץ’.
עבודתה של בונדרוק חשובה במיוחד בשל המידע המשפחתי שבה. ממנה נודעו שמות בנותיו ונכדתו של חסמן, פרטים על עבודתו הממושכת במכרה, נסיעתו לבקר את פרידה באמריקה וביקורן של יקטרינה ונטליה אצל סאביק בברוקלין. ללא הפרטים הללו היה סיפורו של חסמן נותר בעיקר ביוגרפיה צבאית, אף שחייו נמשכו עוד עשרות שנים לאחר סיום המלחמה.
פברואר 2013: הראיונות האחרונים שפורסמו בחייו
ב-12 בפברואר 2013 פרסם האתר ZAXID.NET כתבה בשם „На Волині живе єврей-воїн УПА” — „לוחם UPA יהודי מתגורר בווהלין”. הכתבה תיארה את חסמן הקשיש, את מוגבלותו, את השתתפותו בתנועת המורדים, את פציעותיו ואת יחסו לאירועי נעוריו.
העיתונאים הביאו את זיכרונותיו מתשעת חודשי החקירה, מניסיונותיו להסתיר את עברו הקרבי ומהיחסים הידידותיים עם המורדים. תשומת לב מיוחדת הוקדשה לעובדה שחברים לשעבר וילדיהם המשיכו לשמור על קשר עם הוותיק גם עשרות שנים לאחר מכן.
הפרסום הזה חשוב כמקור שנוצר בחייו, אך גם הוא כולל כמה אי-דיוקים. לדוגמה, גילו של חסמן בפברואר 2013 צוין כ-84, אף שבהתחשב בתאריך לידתו, 11 באוקטובר 1929, היה אז עדיין בן 83. לכן גם ראיונות שפורסמו כאשר המרואיין היה בחיים יש להשוות זה לזה ולבדוק מול הכרונולוגיה הידועה.
עד אז התדרדרה בריאותו של מנדיק באופן משמעותי. הוא השתמש בכיסא גלגלים, סבל מהשלכות הפציעות הקשות ולא תמיד היה מסוגל לשיר כפי שנהג בעבר. עם זאת, המשיך לשוחח עם עיתונאים שהתעניינו בעברו ולספר על האנשים שחייו נקשרו בחייהם עוד כשהיה נער.
24 באוגוסט 2013: מותו ביום העצמאות של אוקראינה
מנדיק חסמן נפטר ב-24 באוגוסט 2013 בכפר הריבוביציה שבוולין. הוא היה בן 83, פחות מחודשיים לפני יום הולדתו ה-84.
מותו חל ביום העצמאות של אוקראינה, צירוף מקרים שלסיה בונדרוק ציינה במיוחד בהמשך, בהתחשב בחשיבותה של עצמאות אוקראינה עבור חסמן עצמו.
סיבת המוות הרפואית המדויקת אינה מצוינת בפרסומים הביוגרפיים המרכזיים. כמו כן, לא ניתן היה לקבוע מתוכם את מקום קבורתו המדויק. פרטים אלה נותרים נושאים אפשריים למחקר ארכיוני ומקומי נוסף.
לאחר מותו של מנדיק נותרו זיכרונותיו, תצלומים מתקופות שונות בחייו, מסמכים ארכיוניים, הקלטות ראיונות ומידע על קרובי משפחתו. בשנת 2022 נכללו חומרים עליו באוסף שהכין המכון האוקראיני לזיכרון לאומי לציון שמונים שנה ל-UPA. כך הפכה עדותו לחלק ממכלול רחב יותר של זיכרונות משתתפי המחתרת החמושה האוקראינית.
מדוע הסיפור הזה חשוב לישראל ולאוקראינה?
אי אפשר לתאר את חייו של מנדיק חסמן באמצעות תווית אחת בלבד. הוא היה יהודי מדרוהוביץ’, בנו של קצין אוסטרו-הונגרי לשעבר וילד שאיבד את הוריו ואת אחיו בשואה. כנער הסתתר בשם אוקראיני, חי אצל משפחות שסייעו לו לשרוד והצטרף לצבא המורדים האוקראיני, שם, לדבריו, מצא חברים שידעו על מוצאו היהודי.
בהמשך שרד פציעות קשות, חקירה של הנקוו”ד, חקירות של המודיעין המסכל הצבאי הסובייטי ועשרות שנים שבהן דיבור גלוי על שירות ב-UPA היה עלול להיות מסוכן. הוא שירת בצבא הסובייטי, עבד ככורה, הקים משפחה, גידל שתי בנות וזכה לראות נכדה. בסופו של דבר הצליח מנדיק לחדש את הקשר עם קרובי משפחה שהשואה פיזרה במדינות שונות.
עבור ישראל, הביוגרפיה הזאת מעניינת בראש ובראשונה כחלק מההיסטוריה הרחבה של האוכלוסייה היהודית במזרח אירופה. השואה החריבה אלפי משפחות שגורלן משוחזר עד היום באמצעות מסמכים מפוזרים, עדויות ראייה, תצלומים והתכתבויות מהתקופה שלאחר המלחמה. לעיתים קרובות אנו יודעים את תאריכי הגירושים ואת שמות מחנות ההשמדה, אך יודעים הרבה פחות על חיי האנשים לפני המלחמה, על מי שעזרו להם לשרוד ועל מה שאירע להם לאחר השחרור.
סיפורה של משפחת חסמן חושף את האירועים הללו דרך כמה דורות. האב, קצין לשעבר בצבא האוסטרו-הונגרי, נרצח בידי הנאצים. ילדיו הופרדו בשל המלחמה: בן אחד השתתף בתנועת המורדים האוקראינית, בת אחת שרדה את אושוויץ ועברה לאמריקה, הבן הצעיר התיישב בברוקלין, וקרובי משפחה אחרים ניצלו מהשמדה הודות לפינוי. עשרות שנים לאחר מכן ביקרו בתו ונכדתו של מנדיק אצל אחיו ששרד בניו יורק.
כל זה הוא סיפורה של משפחה יהודית אחת מהעיר האוקראינית דרוהוביץ’. סיפורה אינו הופך את היחסים בין אוקראינים ליהודים בתקופת המלחמה לפשוטים, ואינו מוחק אנטישמיות, פוגרומים, שיתוף פעולה עם הנאצים או פשעים מתועדים נגד יהודים. אך הוא גם אינו מאפשר לשכוח את האוקראינים המסוימים שהסתירו ילדים נרדפים ואת האנשים ממוצא יהודי שחייהם נקשרו במחתרת האוקראינית.
מנדיק חסמן לא הותיר אחריו ספרי זיכרונות רבי-כרכים. אף על פי כן, בזכות מפגשיו עם היסטוריונים נשמרו שמות הוריו, אחיו, אחיותיו, מציליו, מפקדיו, חוקריו, בנותיו ונכדתו. אנו יודעים היכן נולד, כיצד שרד את השואה, מדוע שינה את שמו, באילו יחידות שירת, היכן עבד וכיצד חידש את קשריו המשפחתיים.
נותרו שאלות שעדיין אין להן תשובות מאומתות: גורלה המאוחר של בת דודתו קיילי, שמה והביוגרפיה המפורטת של אשתו, תיק החקירה המלא של הנקוו”ד, הנסיבות המדויקות של פעולות קרב מסוימות, סיפור קרוביו באמריקה ומקום קבורתו של מנדיק עצמו. ייתכן שלא ניתן יהיה להשלים את כל החסר, אך אין בכך כדי לבטל את הביוגרפיה שכבר ידועה.
במדור שלנו „יהודים מאוקראינה” אנו מבקשים לספר דווקא סיפורים כאלה — לא כדי ליצור סמלים היסטוריים נוחים, אלא כדי לשמר את זכרם של אנשים אמיתיים. מנדיק חסמן חי חיים שכללו הרבה יותר מאירוע יוצא דופן אחד של יהודי ששירת ב-UPA. הוא שרד את השמדת משפחתו, את המלחמה ואת הרדיפות, לאחר מכן עבד במשך עשרות שנים, גידל ילדים ובסופו של דבר חידש את הקשר עם קרובים שחשב כי אבדו לו.
סיפורו ראוי להיות מוכר לא רק להיסטוריונים, אלא גם לקוראים בישראל, באוקראינה ובמדינות אחרות שבהן חיים כיום צאצאיהן של משפחות יהודיות ממזרח אירופה.
מקורות וחומרי עיון
הכתבה הביוגרפית הזאת מבוססת בעיקר על זיכרונותיו של מנדיק חסמן, שתועדו בחייו בידי וולודימיר ויאטרוביץ’ ולסיה בונדרוק, וכן על חומרים עיתונאיים שפורסמו בין השנים 2011 ל-2013.
- וולודימיר ויאטרוביץ’. „גברוש של המורדים: מנדיק חסמן”. איסטוריצ’נה פרבדה, 8 ביוני 2011.
- לסיה בונדרוק. „חסמן ז’יסי מנדיק, יליד דרוהוביץ’ המתגורר בווהלין”. מיידאן, 14 באוגוסט 2020.
- „לוחם UPA יהודי מתגורר בווהלין”. ZAXID.NET, 12 בפברואר 2013.
- המכון האוקראיני לזיכרון לאומי. חומרים לציון שמונים שנה ל-UPA, שנת 2022.
ההקשר ההיסטורי של השמדת האוכלוסייה היהודית בדרוהוביץ’ מוצג על בסיס מחקרי שואה, לרבות חומרי יד ושם. המקורות חלוקים בתיאורם של אירועים מסוימים בביוגרפיה הצבאית של חסמן, נסיבות נפילתו בשבי וחזרתו לשמו האמיתי. במקומות שבהם אין אישור תיעודי עצמאי מספק, המידע מוצג כזיכרונותיו של המשתתף עצמו.
אם חשוב לכם להבין כיצד אירועים בעולם משפיעים על ישראל ועל אוקראינה, הוסיפו את NAnews למקורות המועדפים שלכם ב-Google והמשיכו לעקוב אחר הפרסומים שלנו.
