בישראל חיים מיליוני אנשים, אך לא כל הסיפורים של המדינה הזו מגיעים לחדשות. לדוגמה, מעטים יודעים שבנתניה היוונים-קתולים האוקראינים מתכנסים לתפילות במקלט, ביפו נשים המטפלות בקשישים ישראלים נפגשות בסופי שבוע עם בני ארצן, ובמנזר אחד יושבים סביב שולחן משותף אנשי דת ממקומות שונים בעולם. ביניהם נמצא האוקראיני פטריק סוביאק, שהגיע לכאן לשלושה חודשים ונשאר עשר שנים. במהלך השנים הללו הוא ראה את ישראל גם בשגרה של שלום וגם תחת טילים איראניים.
בראיון גדול, שפורסם על ידי הכנסייה היוונית-קתולית האוקראינית, סיפר הכומר על האנשים איתם הוא חי ועובד, על בעיותיהם, הרגליהם וגורלותיהם. עבור מדור ‘זו החיים…’ בחרו נאנובוסטי מתוך סיפורו את מה שמאפשר לראות את ישראל המוכרת מזווית לא שגרתית.
מחבר: אנטון פשדינסקי
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של ישראל, שפורסמו ב-9 בספטמבר 2026, אוכלוסיית המדינה הגיעה ל-10.305 מיליון איש. מתוכם 7.828 מיליון משתייכים לקטגוריה ‘יהודים ואחרים’, 2.173 מיליון לאוכלוסייה הערבית, ועוד כ-304 אלף הם תושבים זרים. בסטטיסטיקה הרשמית המילה ‘אחרים’ מציינת נוצרים לא-ערבים, נציגי דתות אחרות ואנשים שדתם אינה מצוינת במרשם האוכלוסין.
מאחורי המספרים הללו מסתתרת תמונה הרבה יותר מורכבת. בישראל חיים יוצאי עשרות מדינות, פועלות קהילות עם שפות, מסורות ומנהגים דתיים שונים. חלקן קיימות לידנו עשרות שנים, אף שרוב הישראלים כמעט לא יודעים עליהן דבר. בין הקהילות הללו נמצאים היוונים-קתולים האוקראינים, שמתכנסים ביפו, חיפה, נתניה ובערים אחרות, עוזרים לבני ארצם וחווים יחד עם כולם את המלחמות הישראליות.
ב-5 בנובמבר 2026 הופיע באתר הרשמי של הכנסייה היוונית-קתולית האוקראינית ראיון גדול עם האב פטריק סוביאק — כומר אוקראיני-פרנציסקני, שמשרת בישראל מאז מרץ 2016. שוחחה איתו אנה ישצ’נקו מהמחלקה הפסטורלית-מיגרציונית של UGCC. השיחה נועדה בראש ובראשונה לקוראים האוקראינים, אך היא כללה פרטים רבים על החיים הישראליים המוכרים לנו מזווית אחרת.
נאנובוסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency שמו לב לסיפור הזה גם משום שהאב פטריק מספר לא על עלייה לרגל קצרה או על רשמים תיירותיים. הוא חי כאן עשר שנים, מכיר את בעיות העובדים הזרים, מתקשר עם דיפלומטים אוקראינים, נוסע בין ערים וראה כיצד החיים הישראליים המוכרים משתנים בזמן התקפות טילים.
מידע לקוראים ישראלים: מהי הכנסייה היוונית-קתולית האוקראינית?
הכנסייה היוונית-קתולית האוקראינית (UGCC) היא כנסייה נוצרית, שבפולחן ובמסורות קרובה לאורתודוקסיה, אך מכירה בעליונות האפיפיור, כמו הקתולים. עם זאת, היא שומרת על הנהגה משלה, כמרים משלה וטקס ביזנטי. המילה ‘יווני’ מציינת את הטקס הזה, ולא את הלאום היווני.
שורשיה ההיסטוריים של הכנסייה מגיעים להטבלת רוס של קייב בשנת 988. בשנת 1596 חלק מהבישופים האורתודוקסים של המטרופולין של קייב חתמו על איחוד ברסט עם רומא, תוך שמירה על המסורות המזרחיות. הכנסייה התפשטה במיוחד במערב אוקראינה.
בשנת 1946 השלטונות הסובייטיים חיסלו בכפייה את המבנים הרשמיים שלה, רדפו את הכמרים והעבירו כנסיות לארגונים דתיים אחרים. המאמינים המשיכו לחיות דתית במחתרת במשך עשרות שנים. הפעילות החוקית חודשה בשנת 1989.
היום UGCC היא הכנסייה הקתולית המזרחית הגדולה בעולם. לפי נתוניה הרשמיים, היא מאחדת יותר מ-5.5 מיליון מאמינים וכ-4,000 קהילות. מלבד אוקראינה, מבנים כנסייתיים גדולים פועלים בפולין, ארה”ב, קנדה, ברזיל, ארגנטינה, אוסטרליה, גרמניה, איטליה, צרפת ובריטניה. קהילות קיימות גם במדינות רבות אחרות. רק בפולין הכנסייה מונה יותר מ-300 אלף מאמינים.
בראש UGCC עומד הארכיבישוף העליון של קייב-הליצקי סביאטוסלב שבצ’וק, שנבחר בשנת 2011.
שלושה חודשים בארץ הקודש הפכו לעשר שנים
במרץ 2016 הגיע פטריק סוביאק לישראל כדי להחליף זמנית נזיר אוקראיני אחר. האח פנטלימון, ששירת כאן לפניו, נזקק לטיפול וביקש ממישהו מהאחים להגיע לשלושה חודשים. כמעט לא היו מתנדבים. פטריק הסכים בתנאי שיעזרו לו להוציא מראש את האישורים והמסמכים הנדרשים.
בחודש הראשון פנטלימון היה איתו: הראה לו כנסיות, הסביר מסלולים, לוחות זמנים של שירותים ומאפייני תנועה בין ערים. לאחר מכן חזר לאוקראינה. הכומר הצעיר נשאר לבד, מתוך כוונה לעקוב אחריו בקרוב.
הגילוי הבלתי צפוי הראשון עבור פטריק היה הים התיכון. הוא ידע שהוא נוסע לארץ הקודש, אך לא דמיין שהמנזר שבו הוא אמור לחיות נמצא ליד הים. גם האקלים החם, לעיתים אפילו חם מדי, והקבלה הידידותית מצד נזירים אחרים הפתיעו אותו.
באותה עת כבר הייתה לו הכנה כנסייתית ארוכה מאחוריו. יליד טרנופול, בגיל תשע-עשרה התעניין בחיי נזירות. לפני כן הציע לו חבר להירשם יחד לסמינר. פטריק אז כמעט לא ידע דבר על לימודי סמינר, אך הסכים לנסות. כומר פרנציסקני כתב לו המלצה, ולאחר מכן הציע לו להכיר תחילה את חיי המנזר.
כך החלה ההיסטוריה שהביאה אותו לפולין, שם עבר את ההכנה הנזירית הראשונית, ולאחר מכן לסמינר התיאולוגי באוז’גורוד. הפרנציסקנים, אליהם הוא משתייך, עורכים תפילות לפי הטקס הביזנטי. עבור הקורא הישראלי זה עשוי להיראות יוצא דופן: פרנציסקנים מקושרים לעיתים קרובות יותר עם המסורת הרומית-קתולית, הלטינית. עם זאת, כמה נזירים אוקראינים של המסדר הזה שומרים על הפולחן המזרחי.
לאחר הלימודים שירת פטריק בטרנופול. הקהילה הייתה כל כך גדולה שבימי ראשון נערכו שם שבע ליטורגיות — מהשעה שש וחצי בבוקר עד שמונה בערב. הכמרים התחלפו בשירותים ובווידויים, עסקו בהכנה להטבלות, חתונות והלוויות, עבדו עם ילדים.
אבל בעיר הולדתו המשיכו לראות בו את איגור המוכר הישן, ולא את האב פטריק. הוא עצמו ביקש להעביר אותו למקום אחר. לאחר מכן היו אוז’גורוד, מנזר קטן בכפר ניז’ני ביסטרי בין חוסט למז’גוריה, נסיעות לשירותים ביישובים סמוכים וחזרה לטרנופול.
מהמעגל המנזרי המוכר הזה הוא יצא לישראל.
הופעת הפרנציסקנים האוקראינים בארץ הקודש הייתה בעלת סיבה מעשית לחלוטין. בעבר שירת את היוונים-קתולים האוקראינים בחיפה ובתל אביב כומר מסלובקיה רסטיסלב דבורובי, שהכיר את פטריק מהסמינר. עם זאת, התעוררו בעיות עם דיור ותנאי שהייה. לפי הסברו של סוביאק, המעמד הדתי מאפשר לכומר זר לשהות בישראל ולעסוק בפעילות כנסייתית מותרת, אך אינו מעניק זכות רגילה לעבודה בתשלום.
עבור רסטיסלב, תחזוקת עצמו הפכה לבעיה רצינית, והוא נאלץ לחפש הכנסה נוספת, תוך ליווי קבוצות עולי רגל. מאוחר יותר הוא כבר לא יכול היה להמשיך לשרת.
אז פנה ראש UGCC סביאטוסלב שבצ’וק לאפשרות של שיתוף פעולה עם קוסטודיית הארץ הקדושה הפרנציסקנית — מבנה קתולי המנהל מנזרים ומקומות קדושים רבים באזור. המנזר יכול היה לספק לכומר המגיע דיור ותנאים יומיומיים. הראשון שנשלח היה פנטלימון, ולאחריו הגיע פטריק.
בסופו של דבר ההחלפה הזמנית הפכה לעבודה קבועה, וישראל — למקום שבו עברה חלק משמעותי מחייו הבוגרים.
האם האוקראינית בנצרת: עקבות שהושארו כבר ב-1976
הנוכחות הדתית האוקראינית בישראל החלה זמן רב לפני הגעתו של האב פטריק סוביאק. כבר ב-1976 הוצבה בחצר בזיליקת הבשורה הקתולית בנצרת פסיפס עם דמות האם האוקראינית מזארבאניצה — אחת הקדושות המוערכות ביותר של הכנסייה היוונית-קתולית האוקראינית.
בפסיפס מתוארת האם מוקפת במאמינים אוקראינים בתלבושות לאומיות, וברקע נראים סופיה של קייב והקתדרלה של סנט ג’ורג’ בלבוב. הכיתוב באוקראינית פונה לאם בבקשה להתפלל עבור העם האוקראיני.
את הפרויקט יצרה הנזירה וסיליה צ’יקאלו, והכספים סופקו על ידי הכומר האוקראיני וסיל טורקוביד, ששירת בגרמניה. תאריך ההתקנה חשוב במיוחד: ב-1976 UGCC בברית המועצות הייתה אסורה ופעלה במחתרת, אך דמותה כבר הייתה באחד המקומות הקדושים החשובים ביותר של הארץ הקדושה.
את בזיליקת הבשורה משרתים פרנציסקנים — נציגי אותו מסדר נזירים שאליו משתייך האב פטריק. את סיפור הופעת הפסיפס האוקראיני בנצרת נאנובוסטי סיפרו בפירוט בחומר נפרד.
נשים אוקראיניות, קשישים ישראלים ושבת במקום ראשון
רוב הקהילה של האב פטריק אינם עולים חדשים ואינם אנשים שהגיעו לישראל במיוחד למען חיים דתיים. לפי סיפורו, מדובר במהגרי עבודה, בעיקר נשים מאזורי המערב של אוקראינה. חלקן הגיעו פעם לעלייה לרגל, ומאוחר יותר נשארו לעבוד.
רבות מהן עוסקות בטיפול בקשישים ובחולים ישראלים. עבודה כזו בישראל ידועה כסיוד (סיעוד) — עזרה לאנשים שאינם יכולים להתמודד עם ענייני היומיום בשל מצב בריאותי או גיל. בהתאם לתנאי ההעסקה, העובדת עשויה לגור בבית המטופל, לעזור לו להתנייד, לאכול, לשמור על הסדר ולבצע חובות אחרות של טיפול.
לעבודה הזו יש צד כמעט בלתי נראה לזרים. כאשר אדם גר אצל המטופל שלו, מעגל התקשורת שלו לעיתים קרובות מוגבל למשפחה אחת. המנוחה והאפשרות לצאת מהבית תלויים בלוח הזמנים ובארגון ההחלפה. פטריק מספר על נשים שנשארות כמעט כל השבוע ליד הקשיש ורק ביום ראשון יכולות להגיע לשירות, להיפגש עם מכרים ולפתור עניינים אישיים.
לכן הקהילה של יום ראשון ביפו, המונה כ-20–25 איש, חשובה להן מעבר לחיים הדתיים. כאן מדברים אוקראינית, לומדים חדשות על קרובים, מחליפים מידע מעשי. עבור רבות זו הפגישה הקבועה היחידה עם סביבת השפה המוכרת שלהן.
הקהילה הגדולה יותר של שבת ביפו אוספת, לפי הערכת הכומר, בין 40 ל-60 איש. הם מגיעים לא רק מיפו עצמה, אלא גם מיישובים אחרים סביב תל אביב.
מדוע נערכות תפילות בשבת, אף שעבור רוב הנוצרים היום הכנסייתי המרכזי נחשב ליום ראשון? התשובה קשורה ללוח העבודה הישראלי. שבת — שבת, היום המרכזי של המנוחה השבועית במדינה. עבור חלק מהעובדים האוקראינים זה הזמן הפשוט ביותר לפנות זמן ולהגיע לכנסייה.
הקהילה נאלצה להתאים את לוח הזמנים לתנאים הללו. בשנתיים הראשונות לשהותו, פטריק התחיל כל שבת בשירות ביפו, לאחר מכן נסע לנתניה, ולאחר מכן לחיפה, שם לן במנזר. ביום ראשון בבוקר שירת בחיפה, חזר ליפו וקיים ליטורגיה נוספת. כך עברו כמעט כל סופי השבוע — עם נסיעות קבועות ועצירות קצרות.
לפני הפלישה הרוסית המלאה, מצב העובדים האוקראינים היה לא אחיד.
לפי עדות הכומר, חלקם היו במעמד מבקשי מקלט, אחרים שהו בישראל ללא מסמכים מוסדרים. לאחר פברואר 2022 רבים הצליחו להסדיר שהייה חוקית. זו תצפיתו על הקהילה שלו, ולא סטטיסטיקה מאומתת על כל האזרחים האוקראינים; אישור להישאר במדינה אינו אומר קבלת מעמד תושב קבע או אישור לעבודה כלשהי.
בין האוקראינים יש גם גברים המגיעים לעבוד בבניין בתוכניות העסקה מאורגנות. בין אוקראינה לישראל אכן קיים מנגנון למשיכת עובדים אוקראינים למגזר הבנייה, הכולל הסדרה ובחירת מועמדים. עם זאת, לדברי סוביאק, בין הקהילה שלו יש מעט גברים כאלה.
לאחר 2022 גדל מספר יוצאי אוקראינה שהיו זכאים לעלייה לפי חוק השבות, כולל בזכות מוצא יהודי של הורים או סבים וסבתות. פטריק הבחין בגידול בנוכחות האוקראינית במדינה, אך הקהילות הכנסייתיות שלו לא גדלו משמעותית. חלק מהאנשים החדשים התחילו להגיע באופן קבוע, אחרים מופיעים רק בפסחא.
כך נוצר הבדל בין האוקראינים כקבוצה גדולה של יוצאי מדינה אחת לבין קהילה כנסייתית קטנה. אי אפשר לראות בהם קהילה אחת. לאנשים יכולים להיות אזרחות, דת, שפה אם, היסטוריה משפחתית ויחס לזהות האוקראינית שונים.
כנסייה במקלט, שכירות בכסף וג’לי במנזר בינלאומי
ליוונים-קתולים האוקראינים אין כנסייה נפרדת בכל עיר שבה נערכות תפילות. לכן הם משתמשים במבנים של קהילות נוצריות אחרות.
ביפו ובחיפה עוזרים להם המלכיתים — נציגי הכנסייה היוונית-קתולית המלכיתית, הקשורה היסטורית לנוצרים ערבים במזרח התיכון. למלכיתים, כמו ליוונים-קתולים האוקראינים, פולחן ביזנטי ואחדות עם הכנסייה הקתולית, אף שהשפות, ההיסטוריה והמסורות המקומיות שונות.
בנתניה המצב עוד יותר יוצא דופן. לפי דברי פטריק, אין שם כנסייה מלכיתית או רומית-קתולית מתאימה לקהילה שלהם, ולכן האוקראינים עורכים ליטורגיות במקלט ששוכרים הפרוטסטנטים. האחרונים מספקים את המבנה גם לאוקראינים, אך בתשלום.
צריך לשלם גם על השימוש בכנסיות המלכיתיות. לאחר כל שירות הקהילה משאירה סכום מוסכם ומשתתפת בהוצאות על חשמל ומים. אפילו החיים הדתיים דורשים הסכמים כלכליים רגילים לחלוטין.
כשנשאל בראיון אם אי אפשר לערוך שירותים בחינם, ענה פטריק שבמנזר שלו יש לו אפשרות כזו. במקומות אחרים הכל תלוי בהסכמים עם הכמרים ובעלי המבנים. שאלת השכירות, לפי ניסיונו, נשארת דאגה קבועה של קהילה קטנה.
את ההיסטוריה של הקהילות האוקראיניות, ארגונן וההבדלים בין המסורות הנוצריות נאנובוסטי כבר ניתחו בפירוט בחומר ‘הכנסייה היוונית-קתולית האוקראינית בישראל היום: ארבע קהילות, חמש ערים וקהילה אוקראינית גדולה אחת’. בראיון החדש מעניין יותר איך הקהילות הללו קיימות בפועל, ללא מבנה משלהן ועם אמצעים מוגבלים.
פטריק עצמו גר במנזר פרנציסקני בכנסיית פטרוס הקדוש ביפו. הכנסייה מיועדת גם לעולי רגל, שמגיעים לבקר במקומות הקשורים להיסטוריה הנוצרית. בעבר תרומות של קבוצות תיירים רבות עזרו לתחזק את הכנסייה. אך החיים המנזריים אינם מוגבלים לעליות לרגל.
בבית אחד גרים יחד נציגים ממדינות שונות. נזיר מפולין משרת את הפולנים ואת הקהילה דוברת העברית, שבה יש יוצאי אוקראינה, בלארוס ורוסיה. כומר פיליפיני עובד עם הקהילה הלאומית שלו, כומר הודי עם המאמינים ההודים, ויכול לערוך תפילות גם בטקס המזרחי וגם בלטיני.
יש כומר מאריתריאה, שאינו משתייך לפרנציסקנים, אך גר איתם ומשרת את הקהילה שלו. אח נוסף הגיע מסרי לנקה. בעבר גר במנזר נזיר ממקסיקו, ששירת את הקהילה דוברת הספרדית. בין הפרנציסקנים של הקוסטודיה יש גם ערבים מקומיים עם אזרחות ישראלית, אף שלפי תצפיתו של פטריק, רוב האחים הגיעו ממדינות אחרות.
החיים המשותפים יוצרים מצבים שלא תמצא לעיתים קרובות מחוץ למנזר כזה. בפסחא האוקראינית ראו הנזירים לראשונה את קידוש הסלים והקולאצ’ים. עבור חלקם זה היה כל כך לא שגרתי שהם צילמו והסרטו את המתרחש.
פטריק עצמו נזכר בביקורו הראשון בתפילה הודית. הוא נדהם מהשירה הרועשת, המוזיקליות של התפילה והלבוש הלאומי של המאמינים. ההבדל היה מורגש אפילו לאדם שמכיר היטב את הפולחנים הנוצריים.
החגים במנזר מלווים בארוחות משותפות. הפיליפינים מכינים את המנות הלאומיות שלהם ומזמינים את האחרים לחג המולד. ההודים מביאים מאכלים מסורתיים, והכומר האוקראיני מכיר את השכנים עם המטבח האוקראיני.
בין המאכלים הללו יש ג’לי. פטריק מספר שהוא מביא אותו לאחים, והם אוהבים אותו.
בכמה חדרים במנזר ביפו העתיקה חיים יחד אנשים שגדלו במדינות שונות, מדברים בשפות שונות ומשתייכים למסורות נוצריות שונות. אך בחיי היומיום הם פותרים שאלות דומות מאוד: איך לארגן שירות, לקבל את פני המאמינים, לארח אורחים ולהכין ארוחה משותפת.
בית לחם לפני חג המולד, ירושלים בסופי שבוע וחיים אוקראיניים מחוץ לכנסייה
לקהילה האוקראינית יש לוח זמנים משלה לנסיעות למקומות הקדושים. לפני חג המולד המאמינים נוסעים לבית לחם, לפני חג ההשתנות להר תבור בגליל התחתון. אם אפשר, הם מבקרים בירושלים ובמקומות אחרים הקשורים להיסטוריה המקראית.
עבור הכומר אלו עליות לרגל, אך הוא אינו מסתיר את משמעותן היומיומית. אנשים מבלים יחד כמה שעות באוטובוס, מדברים, שרים, מתפללים. לאחר הביקור במקום הקדוש הם עורכים ארוחה משותפת, שאת המנות עבורה מכינים מראש המאמינים עצמם.
פטריק מסביר שחלק מהאוקראינים עובדים כל כך הרבה שאין להם כמעט אפשרות לתקשר מחוץ למקום עבודתם. לכן הנסיעה לבית לחם הופכת לאירוע דתי וגם להזדמנות נדירה לבלות יום בין מכרים. לפעמים אפילו אנשים שביקרו במקומות הללו פעמים רבות נרשמים שוב לאוטובוס רק למען התקשורת.
הכומר עצמו לא הפסיק להתפעל מהארץ הקדושה, אף שחי כאן כבר עשר שנים. בביקורו הראשון בירושלים גילה שגולגולתא וקבר ישו נמצאים במתחם אחד — כנסיית הקבר הקדוש, הידועה גם ככנסיית הקבר. לפני הגעתו דמיין אותם כשני מקומות מרוחקים זה מזה.
האפשרות לעלות על אוטובוס ולנסוע לירושלים נשארת עבורו חוויה מיוחדת. רבים מהנוצרים בעולם חוסכים כסף במשך שנים כדי לבקר לפחות פעם אחת במקומות הקדושים הללו, בעוד שהוא יכול לערוך נסיעה כזו מיפו ביום חופשי רגיל.
עבור המאמינים האוקראינים התפילות בירושלים קיבלו משמעות נוספת לאחר הפלישה הרוסית. הם מבקשים עבור קרוביהם, חיילים, פצועים ואלה שנשארו באוקראינה. אך הכנסייה אינה המקום היחיד שבו נשמרים החיים האוקראיניים בישראל.
ביפו פועלות יוזמות תרבותיות שמאחדות אנשים דרך אמנות, שפה ואירועים משותפים. לדוגמה, נאנובוסטי כבר סיפרו על המרחב התרבותי האוקראיני nothing, שבו נערכות תערוכות, מפגשים יצירתיים, שיעורי שפה ואירועים לתמיכה בצבא האוקראיני. זהו פרויקט חילוני, שאינו קשור לקהילה של האב פטריק, אך סיפורו מראה צד אחר של אותה סביבה: האוקראינים מחפשים אפשרות לתקשר ולעזור זה לזה לא רק דרך ארגונים דתיים.
לקהילה של פטריק יש דרך משלה לשמור על קשר עם אוקראינה — תרומות לצבא. זה התחיל עוד לפני הפלישה המלאה. אחד המאמינים עסק בהתנדבות והכיר את סרגיי פריטולה. דרכו למד הכומר על צרכי הצבא האוקראיני, והכספים שנאספו הועברו לקרן פריטולה.
לאחר פברואר 2022 התרומות הפכו לאינטנסיביות יותר. לקהילה פנו אנשים שבעליהם, בניהם או אחיהם שירתו בחזית. נדרשו כספים לרכבים, תרופות, ציוד וצרכים ספציפיים אחרים. העזרה הפעילה ביותר, לפי סיפורו של סוביאק, הייתה בששת החודשים הראשונים של הפלישה הרוסית המלאה.
מאוחר יותר התרומות הפכו לממוקדות. אם הופיעה בקשה, הכומר הודיע שבשבת הקרובה יאספו כספים, למשל, לרכב עבור יחידה אוקראינית. בקבוצות הכנסייה הודיעו למי מיועדת העזרה. בכנסייה עומד כל הזמן תיבת תרומות.
עד 2026 הפעילות פחתה. פטריק מקשר זאת לעייפות ממלחמה ממושכת, ולא לאובדן עניין בגורל אוקראינה. אנשים ממשיכים לתרום, אך עושים זאת לעיתים רחוקות יותר ולעיתים קרובות יותר לבקשות ספציפיות.
שתי מלחמות: אוקראינים בישראל שוב מתחבאים מטילים
עבור רבים מהיוצאים מאוקראינה המלחמה הפסיקה להיות משהו רחוק זמן רב לפני שעברו לישראל. לאחר הפלישה הרוסית ב-2022 לחלק מהמאמינים של פטריק נשארו קרובים בערים אוקראיניות תחת הפגזות. אך בישראל הם נאלצו להתמודד עם סכנת טילים משלהם, שהחריפה במיוחד במהלך עימותים ישירים עם איראן.
בראיון הכומר מחלק את התקופה לשניים. הראשון — מלחמת 12 הימים של ישראל ואיראן ביוני 2025. השני — עימות מזוין חדש שהחל ב-28 בפברואר 2026 עם התקפות ישראל וארה”ב על איראן והתקפות איראניות שבאו בעקבותיהן.
לפי זכרונותיו, כבר ב-2025 חלק מהאוקראינים קיבלו החלטה לעזוב את ישראל. פטריק משווה את האיום מצד הטילים הבליסטיים האיראניים להפגזות הטילים מרצועת עזה, שאליהם התרגלו הישראלים במשך שנים. הוא סבור שלאחר תחילת ההתקפות של איראן תחושת הסכנה השתנתה מאוד.
עם זאת, חלק מדבריו על ההפגזות הקודמות מעזה דורשים הבהרה. הטילים מרצועת עזה לא תמיד יורטו, וההתקפות גרמו לאבדות בנפש ולהרס זמן רב לפני המלחמה הישירה עם איראן. לכן יש להבין את השוואת הכומר כתפיסה אישית של איומים שונים, ולא כהערכה של יעילות ההגנה האווירית הישראלית.
יוני 2025 היה קשה במיוחד עבור הקהילה האוקראינית. כתוצאה מפגיעת טיל בליסטי איראני בבניין מגורים בבת ים נהרגו חמישה בני משפחה שהגיעו מאודסה. ביניהם הייתה אנסטיה בוריק בת השבע, שעברה טיפול בלוקמיה, אמה מריה, סבתה ילנה ושני בנים — קוסטיה ואיליה.
אביה של הילדה, ארטם בוריק, נשאר באוקראינה, שם שירת בצבא האוקראיני. המשפחה הגיעה לישראל לטיפול בילדה, אך נמצאה בין קורבנות התקפת הטילים האיראנית.
בפרסום מ-19 ביוני 2025 נאנובוסטי סיפרו בפירוט על המשפחה מאודסה, נסיבות הטרגדיה בבת ים וההשתתפות של הרבנים האוקראינים והקהילה היהודית. האב פטריק מזכיר בראיון הנוכחי את המוות הזה כאחד הפרקים הקשים ביותר של המלחמה, שהשפיעו על האוקראינים בישראל.
העימות החדש של 2026 התחיל בשבת. זה היה משמעותי במיוחד עבור הקהילה, שכן בשבת האוקראינים בדרך כלל מתכנסים לתפילה.
פטריק נזכר כיצד במהלך השירות התחילו להגיע למאמינים אזהרות בטלפונים ובשעונים החכמים. אנשים הבינו שקיימת סכנת התקפת טילים. הספיקו לסיים את השירות, אך זמן קצר לאחר מכן נשמעו אזעקות, והנוכחים הלכו למקלטים.
למחרת כבר לא נערכה תפילה. התחבורה פעלה עם מגבלות, הנסיעות היו מסוכנות, וההגעה לכנסייה הפכה לקשה. במקומות מסוימים לא היה מקלט מתאים בקרבת מקום, וההגבלות של פיקוד העורף לא אפשרו לערוך מפגשים רגילים.
זמן מה פטריק התפלל במנזר לבד. אנשים התקשרו וכתבו לו, ביקשו להתפלל עבור קרובים ספציפיים, סיפרו על פיצוצים ליד בתיהם. מאוחר יותר חלק מהמאמינים התחילו שוב להגיע לשירותים, למרות הקשיים שנותרו. הכומר מזכיר את הקירות העבים של הכנסייה, אך הם עצמם לא מחליפים מבנה מוגן מצויד.
בסיפורו מופיעה סצנה יומיומית אופיינית לישראל. במהלך אזעקת טילים אנשים מפסיקים את עיסוקיהם והולכים למקלט. לאחר סיום הסכנה חלקם חוזרים למה שעשו קודם, כולל מנוחה על החוף.
הכומר מתפעל מהיכולת הזו לחזור במהירות לחיים הרגילים. הוא מציין את הארגון של הישראלים, את הידע על מיקום המקלטים ואת הנכונות לעזור לאנשים זרים למצוא מקום בטוח. בבתי מלון ובכמה מבנים ציבוריים, לפי תצפיותיו, הראו למבקרים לאן אפשר ללכת בזמן אזעקה.
עם זאת, אזכוריו על שתיים-שלוש דקות למקלט ואזהרות מוקדמות של חמש-שבע דקות אין לראות בהם כלל אוניברסלי. בישראל זמן ההגנה תלוי ביישוב ובאופי האיום, והודעה מוקדמת אינה מובטחת. בעת אזעקה יש לפעול לפי ההנחיות העדכניות של פיקוד העורף — פיקוד העורף (פיקוד העורף), שקובע מתי להיכנס למבנה מוגן ומתי מותר לעזוב אותו.
בדירות ישראליות מודרניות לעיתים קרובות יש ממ”ד (ממ”ד) — חדר ממוגן המיועד להגן על הדיירים. בבתים ישנים לעיתים קרובות אין חדרים כאלה. פטריק מדבר במיוחד על חיפה, שבה בבנייה הישנה יש בעיות עם נגישות המקלטים ושבה לאיומים מהצפון מתווסף זמן תגובה מוגבל. מקלטים תת-קרקעיים וחניונים אינם צריכים להיחשב אוטומטית כמקלטים בטוחים: חשובה המבנה שלהם, התאמתם וההנחיות הרשמיות.
המאמינים האוקראינים, לפי תצפיותיו, הגיבו להפגזות הטילים בכאב. חלקם כבר ידעו מה זה אומר לחיות תחת איום התקפות, אך כעת שוב נמצאו במצב שבו לא ידוע מה יקרה בעוד כמה שעות.
ובכל זאת המשיכו לשאול מתי יתחדשו השירותים. עבור פטריק התגובה הזו הזכירה את החודשים הראשונים של המלחמה המלאה באוקראינה, כאשר רבים חיפשו תמיכה בכנסייה.
השגרירות האוקראינית, ישראל דוברת הרוסית והחלום על דרך לספרד
במהלך עשר השנים האב פטריק הכיר לא רק את הצד הדתי של חיי האוקראינים בישראל. הוא משתתף באירועים תרבותיים, מתקשר עם פעילים חברתיים ומשתף פעולה עם השגרירות האוקראינית.
לפי סיפורו, השגריר החדש לאחר הגעתו לישראל ביקר בעצמו בכנסייה האוקראינית, הכיר את הכומר והשאיר פרטי קשר לקשר ישיר. יחד נערכים אירועים זיכרון, כולל המוקדשים לאניברסריות של הרעב הגדול. לאחר תחילת הפלישה המלאה פנתה השגרירות לקהילה בנוגע לתפילות משותפות ושירותי זיכרון.
פטריק משתתף גם באירועים אוקראיניים חילוניים — קונצרטים, מפגשים וסדנאות. לפעמים השתתפותו מסתכמת בכך להיפגש עם אנשים ולתמוך בתקשורת.
יש גם צד מעשי יותר לשיתוף הפעולה. לאזרחי אוקראינה עולות שאלות הקשורות לדרכונים, מסמכים ורישום לפגישה במחלקה הקונסולרית. לכן הציע פטריק שהקונסול יגיע לכנסייה בערך פעם בחודש ויענה על שאלות המאמינים. בראיון הוא מדבר על הבקשה הזו ועל היחסים הטובים עם הדיפלומטים, אך אינו מפרט עד כמה נערכו בסופו של דבר פגישות כאלה באופן קבוע.
בקהילות קטנות עזרה כזו יש לה משמעות מיוחדת. אדם שרגיל לפנות לכומר בשאלות משפחתיות או אישיות יכול דרכו ללמוד גם על אפשרויות לפתרון בעיות מנהליות. לא מדובר בהחלפת שירותים קונסולריים, אלא בדרך נוספת להגיע למידע הנדרש.
פטריק סבור שרבים מהישראלים מכירים היטב את אוקראינה. מישהו נולד שם, מישהו יש לו קרובים, אחרים ביקרו בערים אוקראיניות כתיירים. לדעתו, לאחר פברואר 2022 התחזק הסימפטיה לאוקראינים בחברה הישראלית.
במקביל הוא מציין את המורכבות של היחסים הפוליטיים. לדעתו, ישראל שאפה לשמור על קשרים גם עם אוקראינה וגם עם רוסיה. זו הערכה אישית של הכומר; היחסים האמיתיים בין המדינות השתנו בהתאם למלחמה, לנסיבות הדיפלומטיות ולהחלטות הממשלות.
בישראל הוא פגש גם אנשים עם דעות פרו-רוסיות, לפעמים ראה פעולות תמיכה ברוסיה. פטריק מקשר חלק מהתחושות הללו ליוצאי ברית המועצות לשעבר, אך הוא עצמו סבור שתומכיהם אינם רבים יחסית. זו תצפית שאינה מחקר סוציולוגי ואינה מאפשרת לשפוט על דעות כל האוכלוסייה דוברת הרוסית בישראל.
עם זאת, את חופש הפעילות הדתית שלו הוא מעריך בחיוב. לפי ניסיונו, הרשויות הישראליות אינן מפריעות לשירות החוקי של הפרנציסקנים ושל כמרים זרים אחרים, שמקבלים את האישורים הנדרשים. אף שקיימות קשיים בירוקרטיים, הוא אינו מתאר התערבות ישירה של המדינה בחיי הפולחן של הקהילה שלו.
לאדם שמוביל עולי רגל בארץ הקודש במשך כל כך הרבה שנים יש גם חלום משלו על מסע. בעבר פטריק רצה לבקר באיטליה, עכשיו הוא חולם לעבור את קמינו דה סנטיאגו – דרך העלייה לרגל בספרד המובילה לקתדרלת יעקב הקדוש בסנטיאגו דה קומפוסטלה.
יש בסיפור חייו גם סיפור נוסף על בחירה. פטריק הוא שם נזירי. בעולם הכירו אותו כאיגור. בצעירותו היה חבר בארגון הצופים האוקראיני ‘פלאסט’, שם אחד המנהיגים של קבוצתו נקרא פטריק. השם נזכר בזכות ייחודיותו.
כאשר הגיע הזמן לבחור שם נזירי משלו, הוא תחילה עצר על ירמיהו. אבל בפרובינציה הנזירית שלו שם כזה כבר היה שייך לאח אחר. לאחר מכן שקל את סוויאטוסלב, אך הצליל הפולני של השם לא מצא חן בעיניו. הוא נזכר בפטריק – השם נשמע טוב גם באוקראינית וגם בפולנית. כך איגור הפך לאח פטריק.
ההחלטה להישאר במנזר לכל החיים, לדבריו, הייתה לא פחות רצינית מבחירת השם. לפני הנדרים לכל החיים נדרשו שנים של הכנה והתחייבויות זמניות. אפילו ממש לפני הטקס באוז’גורוד שאלו אותו שוב אם הוא לא שינה את דעתו. הוא יכול היה לסרב, אבל נשאר. עבור הקהילה המקומית הטקס הזה היה אירוע יוצא דופן: רבים ראו לראשונה את קבלת הנדרים הנזיריים לכל החיים.
לשאלה היכן הוא מוצא כוחות לאחר המלחמות שעבר, הכומר מדבר על תפילה אישית, קריאת כתבי הקודש, תקשורת עם נזירים אחרים ועזרה לאנשים. האחרון תופס מקום מיוחד בתשובתו. האפשרות לעזור באמת למישהו, לדבריו, מחזירה לו את הרצון להמשיך בעבודה.
בשנת 2016 פטריק סוביאק נסע לישראל לשלושה חודשים. עכשיו מאחוריו עשר שנים של נסיעות בין יפו, נתניה וחיפה, מפגשים עם אנשים שעובדים במשפחות ישראליות, ארוחות משותפות במנזר הבינלאומי, עזרה לחיילים אוקראינים ותפילות תחת איום הטילים האיראניים.
היום בקהילות שלו יש נשים שנאלצות למצוא מחליף בעבודה כדי לבלות כמה שעות בין בני ארצן; אנשים ששולחים בקשות לתפילה ממקלטים; מתפללים שממשיכים לאסוף כסף לעזרה לקרוביהם באוקראינה. והוא עצמו עדיין חולם לעבור את דרך העלייה לרגל בספרד.
בסטטיסטיקה הרשמית של ישראל אנשים אלו מחולקים בין קטגוריות שונות של אוכלוסייה – אזרחים, עולים, עובדים זרים, תושבים זמניים. ביפו בשבתות וראשון הם פשוט מתאספים יחד. והם עושים זאת כבר שנים רבות.
