בספטמבר 2026, נתן שרנסקי שוב הגיע לקייב. לא לכמה שעות למען אירוע פרוטוקולי: יו”ר מועצת המנהלים של מרכז הזיכרון לשואה בבאבי יאר הגיע לראות מה קורה עם הפרויקט שהוא עוסק בו כבר עשר שנים, ולדבר על העבודה שנמשכה לאחר תחילת המלחמה הרוסית המלאה.
מחבר: אנטון פשדינסקי עמוד המחבר ב-נאנובוסטי
השיחה הוקלטה בקייב, במשרד-מוזיאון של מרכז הזיכרון, ערב יום השנה ה-85 להוצאות להורג ההמוניות ב-29–30 בספטמבר 1941. הראיון פורסם בגיליון ספטמבר של “המשקיף היהודי” מס’ 09/392 תחת הכותרת “נתן שרנסקי: ‘באבי יאר עוזר להבין ולהכיר לא רק את הטרגדיה, אלא גם את כוחו של העם היהודי'”. זהו הראיון העיקרי של החומר שלנו. המקור של הראיון ב”המשקיף היהודי”
הכל מתחיל שם בשאלה די פשוטה: למה שרנסקי בכלל צריך את זה? לישראלי, אסיר ציון לשעבר, שר, חבר כנסת, לשעבר ראש הסוכנות היהודית – למה להמשיך לנסוע לקייב בזמן מלחמה, לעסוק בארכיונים ובבאבי יאר? התשובה מובילה בהדרגה הרבה מעבר לאתר זיכרון אחד.
למה שרנסקי ממשיך לעסוק בבאבי יאר
שרנסקי נולד ב-1948 בדונייצק, שנקראה אז סטלינו. אוקראינה עבורו אינה מדינה זרה שהופיעה בביוגרפיה לאחר 1991: כאן עברה ילדותו. אחר כך הייתה מוסקבה, תנועת הסירוב, מעצר, תשע שנות מאסר סובייטי, שחרור ב-1986 וישראל.
אבל את עבודתו עם באבי יאר הוא מקשר לא רק למקום הולדתו. לפני עשר שנים הוקם מרכז הזיכרון עם הרעיון שמונומנט אחד ליד מקום הרצח ההמוני אינו מספיק. יש צורך בארכיון, מחקר, חינוך, שחזור שמות וניסיון להבין את מנגנון השנאה עצמה – איך חברה מגיעה למצב שבו רצח המוני הופך לפעולה מאורגנת טכנית.
עד 24 בפברואר 2022 הספיקו לעשות חלק מהמתוכנן. בבאבי יאר הופיעו שדה המראה, “קיר הבכי הקריסטלי”, כמה מיצגים ובית כנסת סמלי בצורת ספר נפתח. עבור שרנסקי, לא רק הארכיטקטורה שלה חשובה: שם ניתן לאסוף מניין, לערוך טקס יהודי, לקרוא תפילות – בשטח שבו לפני שמונים וחמש שנה אנשים נרצחו כי היו יהודים.
בניית מתחם המוזיאון הגדול נעצרה על ידי הפלישה הרוסית. המרכז לא נסגר. קרה יותר סיבוב מוזר: התברר שחלק מהדברים שבעבר נחשבו לעבודה מחקרית ארוכת טווח, כעת יש לעשותם מהר יותר, כי המסמך המקורי עצמו עשוי פשוט לא לשרוד את המכה הבאה.
כמעט 10 מיליון מסמכים – והמלחמה ליד מדפי הארכיון
שרנסקי אומר שעובדי המרכז עובדים עם ארכיונים אוקראיניים בקייב, חרקוב, ניקולייב, דנייפר, סומך וערים אחרות. עד ספטמבר 2026, לפי נתוניו, הצליחו לדיגיטציה כמעט 10 מיליון מסמכים – מתיקים ארכיוניים גדולים ועד תמונות והערות שנראות במבט ראשון חסרות משמעות.
נאנובוסטי עוקבים אחרי הסיפור הזה לא מהחודש הראשון. כבר בדצמבר 2025 סיפרנו בפירוט מדוע עובדי הפרויקט כינו את דיגיטציה של הארכיונים של באבי יאר “מרוץ עם הזמן”: העבודה כבר אז התנהלה על רקע המכות הרוסיות והסיכון המתמיד לקרנות. החומר שלנו: “הצלת הארכיונים היהודיים של באבי יאר תחת אש המלחמה – זה מרוץ עם הזמן”
בראיון החדש הופיע היקף שלא היה אז: כמעט עשרה מיליון מסמכים דיגיטליים. הופיעו גם פרטים יומיומיים. שרנסקי מספר על חדרי הארכיון הקרים, בעיות החשמל, מחממים, מקורות אנרגיה חלופיים – כלומר על מציאות לא מוזיאלית שבה עובדים כעת אנשים עם כתבי יד ישנים.
הוא נזכר גם בביקורו במכון לכתבי יד של הספרייה הלאומית של אוקראינה על שם ורנדסקי. בערך שבוע לאחר מכן, אומר שרנסקי, נפל מזל”ט בקרבת מקום והיו הרס רציני. כאן אין צורך להוסיף דבר מעצמך: זהו בדיוק סיפורו בראיון, וכך נכון להציגו.
חלק מהחומרים הדיגיטליים מועברים על ידי המרכז לספרייה הלאומית של ישראל. ופרט זה מראה היטב מדוע סיפור באבי יאר עקרונית לא מתאים למסגרת “נושא אוקראיני לאוקראינים”. המסמך נשאר פיזית בקייב, חרקוב או עיר אוקראינית אחרת, והעותק הדיגיטלי שלו עשוי להימצא בישראל ולהחזיר את הסיפור למשפחה שעזבה מכאן לפני שניים או שלושה דורות.
33,771 נרצחים ביומיים – אבל עכשיו מחפשים לא את המספר, אלא את האדם
ב-29 וב-30 בספטמבר 1941 נורו בבאבי יאר 33,771 יהודים. זה לא הערכה מאוחרת: המספר נרשם על ידי הנאצים עצמם בדיווח המבצעי. בחודשים ובשנים שלאחר מכן נמשכו הרציחות שם; המספר הכולל של יהודים ונציגי קבוצות אחרות שנרצחו בבאבי יאר מוערך על ידי היסטוריונים בכ-100 אלף איש.
לכן 33,771 וכ-100 אלף אינם שתי הערכות מתחרות של אירוע אחד. המספר הראשון מתייחס לפרק זמן קצר ומזעזע – יומיים, 29 ו-30 בספטמבר 1941. השני – לכל תקופת הרציחות ההמוניות בבאבי יאר במהלך הכיבוש הגרמני.
לפרויקט מרכז הזיכרון “שמות” יש משימה עוד יותר מורכבת: להפוך את הסטטיסטיקה הזו בחזרה לאנשים. לדברי שרנסקי, כעת יש בבסיס הנתונים יותר מ-29 אלף שמות מזוהים. החוקרים מנסים לברר לא רק את שם המשפחה של הקורבן, אלא גם היכן האדם גר, במה עסק, מי היו קרוביו.
הוא מביא דוגמה של סוניה וילנסקיה-שיינינה. הכל התחיל מבקשה ארכיונית רגילה לקבלת דיור, שבה הוזכרה כי אשתו של יגושוע שיינין נהרגה בבאבי יאר. החוקרים התחילו לפרום את החוט הקטן הזה, גילו ששיינין ניהל את הקפלה המוזיקלית-מקהלתית היהודית המפורסמת בשנות ה-30 “איווקנס”, מצאו חומרים נוספים ולבסוף שחזרו את שמה של אשתו.
סוניה וילנסקיה-שיינינה הופיעה בבסיס לא כעוד יחידה למספר 29 אלף. לה שוב היה שם, בעל, סיפור משפחתי וחתיכת קייב שלפני המלחמה סביבה. בזה, בעצם, ההבדל בין תאריך זיכרון לעבודה מחקרית.
למה כאן ישראל – חוץ מזה ששרנסקי ישראלי
בפרויקט הארכיון יש שתי קבוצות מתנדבים. אחת עוזרת לפענח כתבי יד בכתב קירילי, השנייה עובדת עם חומרים בעברית וביידיש. בשנייה, לדברי שרנסקי, משתתפים אנשים מישראל, אוקראינה, גרמניה, ארה”ב ויוון – בעיקר מבוגרים בגילאי 30 עד 50, שיש להם עבודה, משפחות ואין להם חובה מקצועית לפענח בערבים כתב יד ישן של מישהו אחר.
במקביל, המרכז דיגיטציה את אוסף התמונות, שנאסף כמעט שבע שנים. כעת יש בו יותר מ-32 אלף תמונות ייחודיות – חיים יהודיים לפני המלחמה, אנשים, משפחות, אירועים. יחד עם הוצאת הספרים הבינלאומית De Gruyter יוצא לאור כתב עת אקדמי Eastern European Holocaust Studies. העבודה עם באבי יאר מתנהלת כבר זמן רב במקביל בכמה שפות ובכמה מדינות.
כאן נאנובוסטי – חדשות ישראל | Nikk.Agency רואים את הקו הישראלי הישיר של הסיפור הזה: לא דרך הצהרה דיפלומטית נוספת על “זיכרון משותף”, אלא דרך עבודה קונקרטית. מישהו בישראל מפענח עמוד ביידיש; הספרייה הלאומית מקבלת עותקים דיגיטליים של חומרים; משפחות ישראליות יכולות לחפש קרובים בארכיונים אוקראיניים.
הביוגרפיה של שרנסקי עצמו גם מחברת כל הזמן בין שתי המדינות הללו. במאי 2025 יצאו לראשונה זיכרונותיו “לא אפחד מרע” בשפה האוקראינית, והמצגות התקיימו כמעט בו זמנית בקייב ובירושלים. אז שרנסקי דיבר במיוחד על כך שאוקראינה היא מקום הולדתו, והאוקראינית היא שפת ילדותו. נאנובוסטי: איך ספרו של שרנסקי יצא לראשונה באוקראינית והוצג בקייב ובירושלים
באוגוסט 2026 העניק ולדימיר זלנסקי לשרנסקי את עיטור “על הישגים” מדרגה שנייה. זהו כבר העיטור האוקראיני השני בביוגרפיה שלו, ואנו ניתחנו במיוחד כיצד יליד דונייצק עבר את הדרך ממאסר סובייטי לפוליטיקה הישראלית ולמה שוב נמצא קשור לאוקראינה עשרות שנים לאחר העלייה. נאנובוסטי: “זלנסקי העניק לנתן שרנסקי”
באבי יאר – גם סיפור על איך ניסו להפוך את הזיכרון לאנונימי
יש פרט אחד, שללאו העבודה הנוכחית עם השמות נראית פשוט כפרויקט ארכיון טוב. לאחר המלחמה, באבי יאר התקיים במשך עשרות שנים בזיכרון הציבורי הסובייטי ללא הכרה מלאה בכך שהקורבנות העיקריים של ההוצאה להורג בספטמבר היו יהודים.
אנשים נקראו “אזרחים סובייטים שלווים”, והמרכיב היהודי התפוגג בנוסחה הכללית. לכן החזרת השמות כיום היא גם תנועה בכיוון ההפוך מהמודל הסובייטי של הזיכרון.
בספטמבר 1966 קרה בקייב דבר שנראה אז כמעט בלתי אפשרי: אנשים באו בעצמם לבאבי יאר לאירועי זיכרון לא מאושרים. שם היו הסופר ויקטור נקרסוב, איוון דזיובה, דינה פרוניצ’בה ששרדה את ההוצאה להורג. הרשויות הסובייטיות עקבו בקפידה אחר המתרחש, וחיבור הזיכרון היהודי והאוקראיני העצמאי נתפס כבעיה פוליטית. החומר הגדול שלנו על ההפגנות הראשונות בבאבי יאר ב-1966
קו זה חזר באופן בלתי צפוי לקייב ממש לפני כמה ימים. בספטמבר 2026 יצא לאור מהדורה אוקראינית חדשה של הרומן התיעודי של אנטולי קוזנצוב “באבי יאר” – ספר, שהטקסט המלא שלו בברית המועצות הושחת על ידי הצנזורה, והמחבר נאלץ להבריח את כתב היד למערב. נאנובוסטי: מהדורה אוקראינית חדשה של “באבי יאר” של קוזנצוב
מתקבלת רצף לא נוח במיוחד לנאום חגיגי יפה. קודם כל הרגו אנשים. אחר כך במשך שנים רבות לא רצו לדבר בבירור את מי בדיוק הרגו. אחר כך על זיכרון עצמאי עקבו רשויות הביטחון. ושמונים וחמש שנים לאחר מכן, חוקרים יושבים על בקשות לדיור ויידיש ישנה, מנסים להחזיר שמות אחד אחד.
מה כאן עשוי להיות לא מובן לקורא הישראלי
באבי יאר, או באוקראינית באבין יאר, נמצא בקייב. בשנת 1941 זה היה ערוץ ליד פרבר העיר. לאחר כיבוש קייב על ידי הכוחות הגרמניים, נצטוו היהודים להגיע ב-29 בספטמבר עם מסמכים, כסף וחפצים; רבים יכלו להניח שמדובר בהעברה. במקום זאת, הובילו את האנשים בטורים למקום ההוצאה להורג.
33,771 אנשים – מספר בדיוק ל-29 ו-30 בספטמבר 1941. מאוחר יותר בבאבי יאר נרצחו יהודים אחרים, רומאים, שבויי מלחמה סובייטיים, חולים בבית חולים פסיכיאטרי ואנשים אחרים. לכן בספרות מופיעה גם הערכה של כ-100 אלף קורבנות לכל תקופת הכיבוש.
השואה באוקראינה – זה במידה רבה שואת היריות. עבור רבים מהישראלים, האסוציאציה הראשונה עם השמדת יהודי אירופה היא אושוויץ, טרבלינקה, מחנות המוות ותאי הגזים. בשטחים הכבושים של ברית המועצות, חלק גדול מהיהודים נרצחו אחרת: ליד הערים והעיירות שלהם, בערוצים, יערות, מחצבות ותעלות נגד טנקים. באבי יאר הפך לאחד הסמלים המרכזיים של חלק זה של השואה.
נתן שרנסקי – לא אורח ישראלי מוזמן של הפרויקט. הוא כבר עשר שנים עומד בראש מועצת המנהלים של מרכז הזיכרון, והביוגרפיה האישית שלו מתחילה בדונייצק האוקראינית. לכן נוכחותו בקייב היא המשך של עבודה רבת שנים, ולא ביקור ליום השנה.
החלק הישראלי של יום השנה הנוכחי יהיה גם הוא ממשי. ב-29 בספטמבר 2026 יתקיים ביד ושם בירושלים אירוע לציון 85 שנה לבאבי יאר בהשתתפות נתן שרנסקי, יו”ר יד ושם דני דיין, שגריר אוקראינה יבגני קורנייוק ונציגי יוצאי אוקראינה בישראל. נאנובוסטי כבר פרסמו את התוכנית והסבירו מדוע האירוע מיועד לא רק להיסטוריונים, אלא גם לקהילה הישראלית הגדולה, שמשפחותיה מגיעות מאוקראינה. נאנובוסטי: 85 שנה לבאבי יאר – אירוע ביד ושם ב-29 בספטמבר
בשנת 2026 באבי יאר לא היה רק על 1941
שרנסקי מביא עוד מספר: מתחילת 2026 עד מועד הראיון, סיורים חינמיים בבאבי יאר, לפי נתוני המרכז, ביקרו יותר מ-130 אלף איש. את המספר הזה אנו משאירים במודע עם ייחוס לשרנסקי עצמו: היא אינה סטטיסטיקה עצמאית של נאנובוסטי. אותו דבר חל על כמעט 10 מיליון מסמכים דיגיטליים, יותר מ-29 אלף שמות ו-32 אלף תמונות – אלו נתונים שהובאו על ידי יו”ר מועצת המנהלים של המרכז בראיון.
יש בסיפורו גם באבי יאר אחר לגמרי. בית הרב הקטן ליד בית הכנסת הסמלי נצבע על ידי ילדים נוירודיפרנטיים מחרקוב, שחיים בעצמם תחת אזעקות אוויריות והפגזות רוסיות. סיפרו להם את סיפור המקום, והם השאירו שם ציורים מאוד צבעוניים. שרנסקי אומר שהוא נדהם לא מהתמונות הקודרות, אלא מכמות הצבע והתקווה.
אולי בזה יש את המוזרות של מצב המרכז הזיכרון הנוכחי. המוזיאון הגדול, שתוכנן לפני המלחמה, עדיין לא נבנה. אבל הארכיונאים סורקים מסמכים, המתנדבים מתווכחים עם כתב היד ביידיש, משפחות מוצאות קרובים שאבדו מזמן, ילדים מחרקוב המופגזת מציירים קירות, ובעוד כמה ימים אותם שמות ייזכרו כבר בירושלים.
בשנת 1941 נותר בדו”ח מספר מדויק מאוד – 33,771 נרצחים ביומיים. שמונים וחמש שנים לאחר מכן העבודה מתנהלת בכיוון ההפוך: לא לספור שוב כמה היו הקורבנות, אלא להוציא מהמספר הזה את סוניה, יגושוע ואלפי אנשים אחרים, שהיו להם פעם דירות, תמונות, מכתבים, משפחות ושמות משלהם.